דברים שנשא פרופ' דוד אסף בבית התפוצות בפתיחת התערוכה על המוזיאון לתולדות יהודי פולין המוקם בוורשה
אנו, יהודי פולין... היסטוריון ישראלי
במוזיאון לתולדות יהודי פולין (בית התפוצות, 4 דצמבר 2008)
כבוד השגרירה, אנשי המוזיאון הפולני המתארחים כאן, קהל יקר ונכבד,
לעולם יהיו דבריך מעטים, ועל כן יהיו דברי מעטים. ובפרט שדברי אינם אלא פרוזדור המוליך אל הטרקלין, והטרקלין שאליו ניכנס עוד מעט הוא התערוכה הנודדת של המוזיאון לתולדות יהודי פולין. כידוע לכם, מוזיאון זה, שתכניות גדולות נרקמות עבורו, עדיין אינו עומד על תלו, ואף על פי כן הוא כבר נודד בין האומות ומציג את מרכולתו ואת חזונו. אבל בסופו של דבר, בעוד כמה שנים, הוא יעמוד גם יעמוד, ואז יהפוך לאחד מאתרי התיירות העיקריים בפולין, ביקור חובה לכל פולני, ולכל תייר, יהודי ושאינו יהודי, שיגיע לוורשה. מכאן חשיבותו, מכאן העניין העצום שהוא מעורר, ומכאן גם הרצון של חוקרים ישראלים להיות מעורבים בתכנונו ובעיצובו. לכך עוד אחזור בהמשך.
הנה שתי נקודות מבט על יהודי פולין.
הראשונה, וונציה שבאיטליה, שנת 1653.
הרב נתן נֹטֶע הנובר, תלמיד חכם ומקובל שהתגורר עד לא מכבר בעיירה זסלב שבאוקראינה ועתה היה לפליט חרב – אחד מתוך אלפים רבים שנמלטו מאימי מלחמת 1648, המכוּנַה אצלנו 'גזרות ת"ח ות"ט – נע ונד ברחובות ונציה ונפשו לא מצאה מנוח. מרחוק עמד והשקיף, הלום צער ואימה, על הריסותיה של עירו וארצו. את ספרו המפורסם
'יון מצולה', שהוא דין וחשבון מפורט ומזעזע על מרד הקוזאקים בהנהגת חמיילניצקי ועל האסון שירד על בית ישראל בפולין בעקבותיו, פתח הנובר בקינה מחורזת, שאקרא כמה משורותיה:
אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, אשר הכה ה' לעמו ישראל בנֵי בכורתו, השליך משמים ארץ תפארתו, ארץ פולין חמדתו, יפה נוף משוש כל הארץ והדרתו, בִּלע ה' ולא חמל את נאות יעקב חבל נחלתו, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וחמתו.
'ארץ תפארתו', 'ארץ פולין חמדתו', 'יפה נוף משוש כל הארץ', 'נאות יעקב חבל נחלתו' – ביטויים אלה נשמרו עד אז במסורת הכתיבה היהודית אך ורק עבור ארץ ישראל וירושלים. והנה כאן הם יוחסו לפולין שנהרסה ומנקודת מבטו של הנובר באותה עת, כבר עברה מן העולם. פולין זו הפכה להיות בעיניו מעין תחליף לארץ ישראל ולירושלים, תחליף 'זמני' שנמשך מאות שנים, עד שנטרפה השעה וגורלה של פולין היה כגורלן של ארץ ישראל וירושלים – חורבן וגלות. אמנם ברור שכאשר הנובר מדבר על 'ארץ פולין' שהיא ארץ חמדה ויפת נוף, הוא אינו מכוון למלכות פולין של זמנו, ואף לא לנופיה הפיסיים, להריה ובקעותיה של הארץ, אלא לפולין היהודית, לקהילות הקדושות שפעלו בה, לעולם התורה שפרח בה, למוריו, חבריו ובני משפחתו שמהם כבר נפרד בלבו.
ולאחר שתיאר את מרידת הקוזקים האוקראינים ואת הרס הקהילות היהודיות, את מעשי קידוש השם ואת בגידת הפולנים, שבמקרים רבים הבטיחו לעזור ליהודים ולהגן עליהם אך כשלו בשעת המבחן, הוא מסכם:
ונתחדשה מלחמה גדולה בפולין ... והמשיך המלחמה עד היום הזה. פעם השונא גובר ופעם גבר יד המלך, ובני ישראל הולכים ודלים ... ועד היום הזה יש במדינת פולין חרב ורעב ודֶבֶר גדול בכל הארץ, וצרות אחרונות משכחות לראשונות, ובכל יום ויום צרתה מרובה מחברתה ... ונתקיים בהם הפסוק ... 'ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב'.
ונוכח תחושה זו, שיהדות פולין המפוארת נמוגה מול עיניו, שאותה יהדות שמספרה היה ככוכבי השמיים התמעטה והצטמקה, צירף הנובר לספרו נספח מיוחד, שאפשר לקראו כמין הספד של מי שחש כי עליו לתאר את המהות המיוחדת של היישוב היהודי בפולין כפי שהתגבשה עד ימיו, ולתעד עולם מופלא שנעלם. ואת הספדו זה פתח במילים: 'ועתה אתחיל לכתוב הנהגה של מדינת פולין, שהיתה כולה על דרך צדק ויושר ונכון וקיים'. 'שהיתה' – ההספד כולו נכתב בלשון עבר, לא בלשון הווה.
וכך, הוא גם מעיד על עולם התורה הפולני, כי 'המפורסמות אין צריכין ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין'; ועל הצדקה והסעד החברתי המפותח שהיה בקהילות היהודיות בפולין הוא כותב: 'היה אין שיעור לגמילות חסדים שבמדינת פולין'; ואת האוטונומיה הקהילתית הייחודית שלה זכו יהודי פולין הוא מתאר כך: 'עמוד הדין היה במדינת פולין, כמו שהיה לפני חורבן הבית בירושלים ... והפרנסים דארבע ארצות היו כמו הסנהדרין בלשכת הגזית'. ושוב, אין זה מקרה שהנובר ראה בבית ישראל בפולין דגם מוקטן של העם היהודי הקדמון היושב לבטח בארצו ההיסטורית, ארץ ישראל, קודם החורבן וקודם הגלות. הקיום היהודי בפולין נדמה היה להם ליהודים שחיו בה, כ'גאולה קטנה ומעט כבוד'. כך ניסח זאת, 150 שנה מאוחר, יותר סוחר היין הלמדן דוב בער בירקנטל מבוליחוב, נוכח אירוע טראומטי אחר שלו היה עד בשנת 1764: פירוקו של היהלום שבכתר האוטונומיה היהודית בפולין, מוסד ועד הארצות. הנובר, שכדי להציל את חייו נמלט בעל כורחו מפולין, חש כנראה לא כפליט אלא כגולה, כמי שגלה כביכול מארץ ישראל של הגולה.
אפשר לשער כי באותה עת לא העלה הנובר על דעתו את האפשרות שיהדות פולין, שבה היו חיי קהילה כה עשירים ותוססים, לימוד תורה בכמות ואיכות שלא נודעו קודם לכן, תתחדש ותצליח לחזור לעצמה. מבחינות רבות ראה עצמו הנובר כמי ששר ההיסטוריה הטיל עליו לשמר ולשחזר את עולמה הרוחני של יהדות זו, והדרך הראויה בעיניו היתה באמצעות ההנצחה הספרותית.
אך יהדות פולין, כפי שאנו יודעים בבירור, חזרה לעצמה. במהירות מפתיעה שוקמו היישובים היהודיים שנפגעו, אלפי יהודים חזרו למקומותיהם, לימוד התורה התחדש ופרץ לאפיקים חדשים, וזרמים רוחניים חדשים ורבי עוצמה הפעימו את לבבות מיליוני היהודים שחיו בארץ זו עד בוא השואה האחרונה. לא יצאו אלא שנים אחדות בלבד והספדו של הנובר כבר לא היה רלוונטי לחיי היומיום שהתחדשו בכל התחומים. הוא היה לתעודה היסטורית ותו לא.
נקודת המבט השנייה: ניו-יורק, 1944. יהודי אחר, גם הוא גולה מארצו, כותב על פולין.
שנה לאחר מרד גטו ורשה ועוד טרם סיומה של המלחמה, פרסם הסופר והמשורר היהודי-הפולני הגולה
יוליאן טובים קינה על יהדות פולין שנרצחה. היה זה מנשר קצר שנכתב בפולנית וכותרתו, My, Żydzi polscy, 'אנו, יהודי פולין'. בתוך זמן קצר תורגמו הדברים גם לעברית, ליידיש ולשפות רבות נוספות. המשורר הנערץ, שעד אז לא הפגין כל קרבה או יחס פומבי חיובי לזהותו היהודית, הזדהה בטקסט זה לראשונה, ובאופן עמוק, מרגש ורב עוצמה, עם אחיו היהודים. דבריו נקראים עד היום ברעד.
טובים, יהודי שראה, והמשיך לראות, את עצמו כפולני, מצא עצמו לפתע נדרש לשאלה 'מה פתאום אנו?'. 'אני פולני', כתב טובים, 'כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי, למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל, כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר'. ועוד נימוקים רבים יש לו לבסס את פולניותו הבלתי מתנצלת: השפה, והחלומות, והנופים, ובעיקר, כלשונו: 'משום שכך רצוני'.
אם כך מדוע 'אנו, יהודים'? חוזר טובים ושואל, והוא עונה: בגלל הדם. אך אין מדובר בדם הגנטי, ב'דם יהודי' – מושג מיסטי שבו כפר טובים בפירוש – אלא ב'דמם של יהודים'. את זהותו היהודית הישנה-חדשה הוא מבסס אפוא מכאן ואילך על דמם המוחשי של מיליוני היהודים שנרצחו. 'שטפון כזה של דם קדושים', הוא כותב, 'לא היה עוד למן ברוא אלוהים שמים וארץ, ודמם של היהודים ... מצטרף כבר לנהר סוער ומלא קצף, ובירדן חדש זה הריני טובל את טבילת הטבילות ... קבלוני אחים ... על כנסייה זו ברצוני להימנות מעצם היום הזה'.
טובים, היושב על גדות נהר ההדסון ונזכר בנהר הוויסלה, אינו מאמין שיש עוד תקומה לעם היהודי הישן בפולין:
נשא אפוא בגאון, בגאון שביגון, את הדרגה הזאת העולה על כולנה – דרגת היהודי הפולני – אנו, שבדרך נס ומקרה נשארנו בחיים ... ייתכן אפוא שלא 'אנו, יהודי פולין...', כי אם 'אנו, צללי רפאים של אחינו הנרצחים, יהודי פולין...'
... אנו – צעקת הכאב! צעקה ממושכת כזו, עד שתשמע באזני הדורות הרחוקים ביותר. אנו הקינה, היללה, אנו מקהלת היבבה של אל מלא רחמים, אשר הֵדוֹ יימסר מדור לדור ... אנו המוהיקנים האחרונים, פליטי הטבח ... על נהר האדסון, על התימזה, על הפרת, הנילוס, הגנגס והירדן, הרינו תועים בגלותנו וקוראים: ויסלה! ויסלה! ויסלה! אמנו יולדתנו! ויסלה האפורה! לא מזהרי שמש אדמת, כי אם מדם!
... אנו, יהודי פולין... אנו האגדה השותת דם ודמעות. מי יודע אם לא יהיה צורך לכתבה בפסוקי מקרא ... אנו השלב האפוקליפטי של ההיסטוריה, אנו קינת ירמיהו...
שלוש מאות שנה, ותהום רבה של הבדלי אישיות, חינוך ותודעה יהודית, מפרידים בין הרב והמקובל נתן הנובר בן המאה השבע-עשרה לבין המשורר החילוני הפולונופיל יוליאן טובים. אך משותפת להם תחושת האין-אונים, החרדה והתבוסה נוכח האובדן האלים והבלתי מוסבר של העולם היהודי הישן, שעד תמול שלשום היה דבר המובן מאליו. ועוד משותפת להם התחושה הנוראה, שהם, הפליטים שהצילו את חייהם בדרך נס, הם אולי היהודים הפולנים האחרונים, ושגם אם יתחדש הקיום היהודי בפולין הוא יהיה רק צל חיוור של תפארת העבר. משותפת להם גם התחושה שאת החוויה ההיסטורית הזאת של יהודי פולין יש לשאת בגאווה ולשמרה עבור הדורות הבאים.
כשישים שנים חלפו מאז השואה ועד שהרעיון להקים מוזיאון שיתאר וישקף את תולדותיה של יהדות פולין קרם עור וגידים. הסיבה העמוקה לכך לא היתה קשורה, כך נדמה לי, רק למציאות הפוליטית שהשתנתה בפולין, ולא רק לשאלות של תקציב ויכולת גיוס תרומות. האמת היא שבמחשבה ראשונה הרעיון של מוזיאון כזה מעורר חלחלה. באופן זוועתי הוא עשוי להזכיר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את הרעיון הנבזי של הנאצי אלפרד רוזנברג ועושי דברו להקים מוזיאון ליהדות הישנה, לאחר שנציגיה האחרונים באירופה ייעלמו מעל פני האדמה. בשם רעיון המוזיאון שדדו הנאצים אוצרות אמנות יהודיים פרטיים וציבוריים, בזזו מאות בתי כנסת והחרימו אלפי כתבי יד וספרים בספריות יהודיות ברחבי אירופה הכבושה. רכבות עמוסות שלל העבירו את הרכוש השדוד למוזיאונים בגרמניה, בעיקר לפרנקפורט. חלק ניכר מהשלל השתמר במוזיאון היהודי בפראג, חלק אחר מצא את דרכו לאספנים פרטיים או למוזיאונים, חלק אחר אבד לעד.
אמנם אין צורך להפליג כל כך רחוק, ובטח לא למוזיאונים בעלי אופי כה שטני, שנועדו להיות מין מצבה מקאברית על קברו של העם היהודי, אך יש להודות כי למוזיאונים היסטוריים, כמו בכלל ללימודי ההיסטוריה, יש מעמד חברתי וחינוכי חמקמק, שכן אפשר לטעון אותם בהטיות אידיאולוגיות שונות ומשונות. בהיותו מוסד שמבקש לשמר ולארגן ציביליזציה, טמון בכל מוזיאון היסטורי לא רק יסוד גלוי של סיכום אלא גם תפיסה מובלעת של סיום. מי שירצה יוכל לקשור זאת לפתגם הידוע שיוחס לחוקר הדגול, הביבליוגרף היהודי-הגרמני בן המאה התשע-עשרה, מוריץ שטיינשניידר, שכביכול המליץ לעסוק בחכמת ישראל, ב'וויסנשפט דס יודנטומס', כדי לארגן לתרבות היהודית הישנה 'לוויה מכובדת'. ספק גדול אם שטיינשניידר אכן אמר זאת או חשב כך, אך באמרה זו יש הד לתפיסה שרואה במחקר ביטוי ללמדנות לשם למדנות, לצבירת ידע לשם ידע, ביטוי מסכם לסיומו של פרק 'ארכיאולוגי' שאינו רלוונטי עוד לחיי היומיום.
אם זה מה שמצפים ממנו, מוזיאון היסטורי אכן עלול להיות מקום שבו מסתפקים בארגון מתוחכם של היסטוריה או של תרבות שניתן לתחום אותה במסגרת של זמן. אך מוזיאון כזה, גם אם יהיה מצויד בטכנולוגיה המודרנית ביותר, יישאר עקר וחסר רוח חיים, שכן הוא מייצג השלמה עם העובדה שהנושא שלו כבר 'סגור'. באופן ספציפי יותר, בהקשר של יהודי פולין, מוזיאון כזה עשוי לייצג את התפיסה הגורסת שחיים יהודיים כפי שהיו מזוהים עם המושג ההיסטורי 'יהדות פולין' כבר לא יתחדשו יותר. הסתיים פרק בהיסטוריה והגיעה העת לסכמו, לשמרו ולהציגו ברבים.
אך מוזיאון היסטורי אינו חייב להיות כזה. הוא אמנם צריך לשאוף לתצוגה מדויקת, מקצועית, מעודכנת ומוסכמת של הנושא, אך בה בשעה גם לשאוף ולהיות מרכז חינוכי וקהילתי חי ותוסס שהידע האמין שמוצג בו יכול להפוך לידע שימושי, להיות מקור להשראה ולהתחדשות, ובסיס לעיצוב דינמי של מגוון זהויות דתיות, לאומיות ותרבותיות.
המוזיאון החדש בוורשה אכן מציג תפיסה נועזת וחדשנית, שאינה רואה בהיסטוריה של יהודי פולין עידן שהסתיים. המוזיאון – אם אפשר להפיח רוח חיים במושג זה, שאינו אלא סך כל האנשים והנשים שעובדים בו ויוצרים אותו – גורס כי ההיסטוריה העשירה והמגוונת של יהודי פולין לא רק שממשיכה לפכות בדרכים שונות, בין בפולין גופא ובין מחוצה לה, אלא שהיא מקור חי שיש בו כדי להעשיר את עולמם הרוחני היומיומי של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם וגם בפולין, מקום שלכאורה כמעט שלא נותרו בו יהודים.
הזוית הישראלית של תולדות יהודי פולין התעשרה בדור האחרון ויצאה מכלל חזקתם של ההיסטוריונים וחוקרי העבר. דומה שנוכחותה של פולין בחיי הישראלים הולכת ומתגברת משנה לשנה, ואינני מתכוון רק לפולין כמושג היסטורי או כמטפורה, אלא גם לפולין הריאלית, על אנשיה, נופיה, שפתה ותרבותה. זאת ועוד, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה עדיין חששו ישראלים רבים כי זיכרונה של השואה וזיכרונם של חיי הגלות ילך ויתעמעם במרוצת השנים, והאתוס הישראלי והציוני השולט לא יאפשר מרווח נשימה כביכול לצורות קיום יהודיות אחרות. אך ההפך הוא שקרה. הזיכרון רק מתעצם. פרויקט המסעות של תלמידי בתי ספר תיכון לפולין, שמקיף בכל שנה אלפים רבים של בני נוער מכל הארץ, בני כל העדות והשכבות, הוא חסר תקדים ולמיטב ידיעתי אין לו אח ורע בעולם. באיזו עוד מדינה נשלחים בני נוער לסמינר מטייל מחוץ לגבולות מדינתם? ולאיזו עוד מדינה בעולם נשלחים תלמידים ישראלים בהיקף שכזה? עם כל הבעיות שנלוות לפרויקט זה – ויש בעיות רבות – העובדה המכרעת היא שפולין הפכה להיות ה'חוץ לארץ' הראשון של רוב בני הנוער הישראלים, ושבמרוצת השנים עשרות אלפי בני נוער ובני משפחותיהם נחשפו להיסטוריה, לנופים, לעולם התרבותי והרגשי של יהדות זו.
לפני שלוש שנים נחשפתי לראשונה לרעיון הקמת המוזיאון לתולדות יהודי פולין. מנהל המוזיאון וצוות עובדיו, שעדיין גיששו באפלה את דרכם, חשבו – ובצדק – שמן הדין הוא לשתף באתגר הזה כמה שיותר מומחים, ושהוא חשוב מדי מכדי להותירו רק בידיהם של היסטוריונים פולנים, יהיו חשובים ומעולים ככל שיהיו. לצוות המוזיאון כבר היו רעיונות מה צריך להציג ומהו הנרטיב ההיסטורי הנכון, וכבר גויסו לצוות זה מומחים מחוץ לפולין, בעיקר היסטוריונים יהודיים מארה"ב, אך אל הקהל הישראלי הם עדיין לא הגיעו. הם פנו אפוא אל המכון לחקר תולדות יהדות פולין באוניברסיטת תל-אביב, שבראשו אני עומד, וביקשו את עזרתנו.
וכך, בינואר 2006 התקיימה באוניברסיטת תל-אביב התייעצות בת יומיים, שאליה זומנו היסטוריונים ישראלים מכל האוניברסיטאות. המוזיאון העביר מראש את רעיונותיו, כפי שגובשו עד אז, וההיסטוריונים הישראליים התבקשו להגיב עליהם.
זה היה סיעור מוחות מיוחד במינו, ודומני שאנשי המוזיאון למדו להכיר מכלי ראשון לא רק את עולם המחקר המגוון והאינטנסיבי של תולדות יהודי פולין, שנעשה בישראל על ידי חוקרים ותיקים וצעירים, אלא גם למדו להכיר את הרגישויות המיוחדות של היסטוריונים ואינטלקטואלים ישראלים בכל הקשור להתמודדות עם שאלת המחקר, השימור וההנצחה של יהודי פולין. לא רק הם למדו הרבה, אלא גם הישראלים למדו על הפולנים, ובמיוחד שלושה חוקרים שהוזמנו לאחר מכן להשתלב בצוות הבינלאומי של תכנון המוזיאון. ד"ר אדם טלר מאוניברסיטת חיפה המתמחה בראשית התקופה המודרנית, ד"ר חוי בן-ששון, שעוסקת בשואה, ואנוכי, שתחום התמחותי קשור למאה ה-19 ולתולדות החסידות והחברה היהודית המסורתית.
עד כמה היתה רבה השפעתנו על עיצוב המוזיאון אתם יכולים לראות מכותרת התערוכה שמדברת על יותר מאלף שנות היסטוריה יהודית בפולין. באותו כינוס ניסיתי לטעון כי איך שלא נהפוך את הקערה, קשה לדבר על אלף שנים, אלא לכל היותר 800 או 850 שנים מאז ידוע על קהילות יהודיות מאורגנות ראשונות על אדמת פולין. אך מאומה לא עזר לי ומול התאריך העגול של אלף שנים קשה כנראה להילחם.
עבורנו כחוקרים ישראלים, בעצמנו צאצאים של יהודי פולין, היו כמה וכמה הפתעות במהלך העבודה על המוזיאון, ובראשן ההכרה בכך שבניגוד לתפיסתנו המקובלת, שהקיום היהודי בפולין נכרת לחלוטין בעקבות השואה, הרי שבעיני הפולנים אין הדבר נכון כלל וכלל. שרידי הקהילה היהודית המשיכו לקיים בפולין שלאחר המלחמה, וגם בפולין הקומוניסטית, חיי קהילה עשירים, שאמנם דוכאו בעקביות אך המשיכו להתקיים כל הזמן, ומשניתנה האפשרות להחיותם – פרצו הגחלים והיו לאש גדולה. הקיום היהודי בפולין לאחר השואה לא רק שלא היה מובן מאליו, אלא שלווה בהתמדה בצלילים צורמים. אחת הבעיות הקשות שעמן מתמודד צוות החוקרים העוסק בתקופה זו, היא כיצד להציג ולשקף בצורה מהימנה ומאוזנת את העובדה שרבים מיהודי פולין לאחר המלחמה היו מזוהים עם השלטון הקומוניסטי, שהיום, כמובן, נתפס בצורה שלילית ביותר. איך שלא תוצג תופעה זו היא איננה מבשרת טוב. מצד אחד – אי אפשר להתעלם מהעובדות ובודאי שלא מהדימוי, שמושרש חזק מאוד, בדבר שיתוף הפעולה שבין יהודים לבין המפלגה הקומוניסטית; מצד שני – האם אין בכך עידוד לאנטישמיות או למצער לחיזוק סטריאוטיפים אנטישמיים?
שאלות אלה, אולי בצורה חריפה קצת פחות, עלו ועולות גם בקשר לנקודות חיכוך בין נרטיבים שונים הקשורים לתקופות מוקדמות יותר, ואני חייב לציין שלא כל השאלות נפתרו עדיין, ואפשר להניח שחלקן גם לא תיפתרנה, שכן מוזיאון, ולו גם מוזיאון היסטורי, אינו יכול לשקף חילוקי דעות ובוודאי שאינו יכול להכריע בין דעות שונות. ובהינתן הדעה, שלרוב המבקרים בו גם אין את הידע או הרצון להיחשף לפרשנויות שונות, הרי שתפקידו של המוזיאון הוא להימנע מהבלטת ויכוחים היסטוריוגראפיים ולשקף את הקונצנזוס המחקרי ככל שניתן.
ברור לגמרי שהמוזיאון לא יימנע מהצגת הדברים הקשים והבלתי נעימים. האנטישמיות הפולנית ושנאת היהודים, האפליה והקיפוח, פרעות ומעשי רצח – כל אלה יימצאו את ביטויים במוזיאון ללא ניסיון למציאת חן בעיני גורם כלשהו. הבעיה היא אחרת: תולדות יהודי פולין עשירים כל כך ועמוסים כל כך באירועים ובתהליכים, והבעיה העיקרית העומדת בפני המתכננים היא שאלת הבחירה: אל מה להתייחס ועל מה לוותר. אין מקום ואין דרך להתייחס לכל קהילה יהודית, לכל תלמיד חכם, רב, סופר או משורר, אין מקום ואין זמן להתייחס לכל ספר או עיתון, לכל חצר חסידית, מפלגה פוליטית ולהבדיל לכל גטו ולכל אירוע מאירועי השואה. המוזיאון כולל בתוכו שבע גלריות עיקריות, שכל אחת מוקדשת לפרק זמן אחר, וכל אחת מחולקת בתוכה לכמה גלריות משנה. באחד הדיונים עשינו חשבון שאם מבקר ממוצע יבלה במוזיאון כשעתיים, הרי שהזמן המשוער שהוא יקדיש למשל לתצוגה על החסידות או ההשכלה לא יעלה על חמש דקות. ובכן, כמה מידע, מילולי וחזותי, אפשר לדחוס באותן חמש דקות.
אין לשכוח כי המוזיאון הוא במידה רבה 'פולני' ולא 'יהודי'. הוא פולני במובן זה שהוא יוזמה של פולנים, הוא ממוקם על אדמתה של פולין, יופעל על ידי פולנים ופונה גם, ואולי בעיקר, לפולנים. האם לעובדה זו יש השפעה על עיצוב התכנים של המוזיאון? האם המוזיאון יתחמק מהעמדת ראי מול מבקריו רק משום שאינו רוצה לגרום להם מבוכה או חוסר נחת? אני יכול לקבוע בביטחון שאין מצב כזה. מלכתחילה הבינו אנשי המוזיאון כי אין שום אפשרות לכונן מוזיאון שיהיה אך ורק 'פולני' ויציג נקודת מבט 'פולנית'. צוות ההיסטוריונים שתכנן את הנרטיב של המוזיאון וקובע את התכנים שיוצגו בו הוא צוות בינלאומי, ששותפים בו מומחים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, פולנים, אמריקאים וישראלים. ניקח למשל, את הצוות שאחראי להציג את המאה התשע עשרה על כל תהפוכותיה וחידושיה: את החצרות החסידיות הגדולות, את עולמה של ההשכלה ושל המשכילים, את ישיבות ליטא ואת האינטליגנציה היהודית העירונית הקוראת להשתלב בתרבות הפולנית, את הפרעות, את התעוררות הלאומיות היהודית – הציונות, תנועות הפועלים, ראשית ההגירה. על עיצוב התכנים של כל השפע הזה אחראים ארבעה אנשים: שני חוקרים יהודיים מארה"ב, חוקר פולני-קתולי לא יהודי וחוקר ישראלי (אני). החוקר הפולני, פרופ' מרצ'ין וודז'ינסקי מאוניברסיטת וורוצלב, שתוכלו לראות אותו מתראיין בסרטון על המאה התשע עשרה, הוא מומחה בעל שם דווקא לתולדות החסידות... הוויכוחים הרבים שהיו בתוך הצוות הזה על תכנים, על דגשים או על פרופורציות, לא שיקפו אף פעם נרטיב לאומי או אידיאולוגי איזה שהוא, אלא ויכוחים מקצועיים שניטשים דבר יום ביומו בין היסטוריונים. לא הצלחתי למצוא אף פעם איזו הטיה אידיאולוגית המשייכת מישהו מאיתנו לאסכולה כלשהי. אפשר יהיה לחלוק כמובן על שיקול דעתנו נוכח המוצר הסופי, ואני משוכנע שגם יהיו כאלה שיחלקו על כך, אבל אני יכול להבטיחכם נאמנה שכל מה שיוצג הוא פרי של שיקול דעת מעמיק ושל קונצנזוס בין ההיסטוריונים שעסקו ודנו בנושא זה.
בתחילת מעורבותי בעסקי המוזיאון חשתי כי אני נמצא שם כמין שליח שמייצג את האקדמיה הישראלית ואת הסיפור היהודי והישראלי, שומר שלא יקלקלו אותו. ככל שחלף הזמן והעבודה העמיקה כך הלכתי והשתחררתי מתחושה זו. המוזיאון הזה הוא לא רק עלינו, על יהודי פולין, הוא גם בשבילנו. הוא אמנם ממוקם בפולין, לא כאן, אך מן הדין שיהיה בפולין ולא כאן. המוזיאון הזה הוא של הפולנים שגרים בפולין, אך הוא גם שלנו, היהודים והישראלים שגלו מפולין, מרצונם ובעל כרחם, שגרים מחוץ לפולין, אך חשים געגועים ורגש חם כל כך למורשת האדירה שעיצבו אבותינו ואבות אבותינו על אדמתה. המוזיאון ינסה לשקף את המורשת הזו בדרך כזו שתהפוך אותה לירושה חיה ומתפתחת, למקור של השראה ויצירתיות מתחדשת.
...לא רק הוא ניצל אלא בדרך נס ניצלה חברתו, הם החליטו להתחתן ואנו החברים חגגנו איתו. המסיבה היתה צריכה להתקיים בשכונה קרובה לווהין, החתן והכלה וכמה מבני משפחתה כבר היו שם, חברי ואני נסענו במשאית שלי, אבל כשהגענו נתגלתה לעינינו תמונה מזוויעה,כולם נרצחו בידי קבוצת כפריים פולנים.
ביום העצוב של סוף הקיץ בשנת 1942, כאשר יהודי קאלושין הורדו למרוזי אל קרונות המוות של טרבלינקה, צעדה ביניהם המשפחה – יענקל שינאלנצקי (דוביק), אשתו צירל וארבעת הילדים: נפתלי – בן 15, דוד – בן 13, ישראל – בן 11 ויחזקאל בן 4. אנו כבר ידענו אז את משמעותה של טרבלינקה. לפני כן, ידע אבא את הצפוי לנו ונתן לנוצרי אחד סכום כסף גדול שיציל אותנו.
בעשר השנים האחרונות מקדיש ר' מיכאל אוריך את עיתותיו לסיוע לניצולי השואה. הוא הקים בבני-ברק, בשיתוף העירייה, את 'מרכז המידע לניצולי שואה', הפועל בהתנדבות (טל' 03-6186090). לפני כמה שנים פתח עוד מרכז מידע בירושלים, ב'בית משגב לקשיש'. המטרה העומדת לנגד עיניו היא לסייע לניצולי השואה לקבל את מלוא הכספים המגיעים להם. בפיצויים האלה, שמתקבלים מהמדינות שבהן התרחשה השואה, הוא רואה סוג של עשיית צדק ונקמה.
בעזרת צוות צילום ישראלי וחוקרים מקומיים ששכר, הצליח לרנר לאתר את החשוד האחרון ברצח. החשוד, יוזף ראדצ'וק, איכר בן 92, הוביל את לרנר ואנשיו למקום שבו נקברו הנרצחים לפני 60 שנה. היום יצא לרנר לפולין בראש משלחת כדי להוציא את שלדי הנרצחים מקברם ולהביאם לקבורה בישראל, לצד קבר אביו. "אני לא מוכן להשאיר את בני משפחתי באדמה המקוללת הזאת של פולין", אמר לפני נסיעתו.
הסתכנו והצילו יהודים
רשומות
