הנאכבה שלנו

ההורים והילדים ליד הבית בבגדד ערב היציאה לארץ ישראל לקראת חג השבועות מספרים הרצל ובלפור חקק את סיפורם של הפליטים שברחו מארצות האיסלם ואת סיפורה האישי של משפחתם שעלתה מבגדאד. הסיפור מתחיל בחג השבועות 1941 ( תש"א) – הרצח של הדודים נורי ואברהם חבשה הי"ד. כאן הנקודה הכואבת בסיפור: היום בו נרצחו שני האחים של אמם ב"פרהוד" של בגדאד מתברר שיש גם בצד שלנו פליטים, וצריך להזכיר זאת:יש להקים קרן בינלאומית לפצות את ישראל על יישובם של הפליטים היהודים מארצות ערב ולפצות את הפליטים עצמם על רכושם ואדמותיהם שנגזלו. מפתח הבית שלנו בבגדד נותר על גג הבית. בכל פעם שעולה נושא הפליטים במזרח התיכון, מיד חושבים שמדובר בפליטים פלשתינאים. זה כל כך הושרש בתודעה שלנו, שזו כבר התנייה פבלובית. כנראה שנשכחה מלב העובדה שמיליון יהודים נעקרו מעשר מדינות ערב, וזכות הפליטות עומדת גם להם. אנו כה שבויים בנרטיב הפלשתיני שנשמע מכל בימה, שאנו שוכחים את האמת. את הסיפור על בני משפחתנו כפליטים שברחו מעיראק, נתחיל בסיפור אישי מאד כואב:במשך שנים גדלנו כ"ילדי עצמאות": השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, הפעילות של האב במחתרת הציונית בעיראק – כל אלה חיזקו בנו את התחושה שנולדנו עם הציונות, עם מדינת ישראל המתחדשת. רק בשנת 1977, בהיותנו בני 29, יצא לאור ספר של היסטוריון בשם אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: בין השאר הקדיש את כרך ו' שיצא לאור באותה שנה (1977) לתאר את הפרעות (הפוגרום) ביהודי בגדד בשנת 1941,שנקרא: "הפרהוד". מקריאת הדברים גילינו בתדהמה סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמנו, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה. בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעיראק. ראשיד עאלי אל כילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה. בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם, הלכו שני האחים של אמנו סעידה, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל. המון מוסת וצמא דם כילה באותו יום חמתו במאות יהודים. הטבח היה נורא. נורי ואברהם נפגעו קשות. עד יהודי, אליהו חייאק, ראה אותם מתבוססים בדמם. כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, היה הכאב קשה מאד, והאבל כבד מאד. סבא שלנו, יצחק חבשה זצ"ל נותר שבע שנים המום וכואב, על סף אובדן אמונה. כאשר נולדו לבתו סעידה, שני תאומים – באו אליו החכמים ואמרו לו: "חכם יצחק. תם שבוע האבל, שבע שנים. קיבלת שניים תמורת שניים. זה הפיצוי משמים". וכך שב סבא לאמונתו. מן הסיפור האישי נעבור לסיפור הלאומי: עם הפלישה הערבית לארץ ישראל בשנת תש"ח, התעוררה גם בעיית הפליטים באיזור. כתוצאה ממלחמה זו עזבו 650 אלף ערבים את הארץ,ויש הטוענים 810 אלף, בעידוד מנהיגיהם. במקביל גורשו מיליון יהודים מארצות האיסלם, ומתוכם הגיעו לישראל 650 אלף. חרף הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, מבחינת הסברה הכול נראה אחרת: בעוד הערבים התמידו בתביעתם לשוב לבתיהם ולקבל פיצויים על נישול וגירוש, לזכויותיהם של הפליטים היהודים מארצות האיסלם, איש לא דאג... "הבעיה הפלשתינאית", כפי שהיא מכונה היום, התעצמה לממדי ענק מאז 1967. אולם להבדיל ממה שנהוג לחשוב, ישראל הריבונית לא אחראית להתעצמות התופעה. תחת פיקוחו של הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם יש למעלה מ-10 מיליון פליטים פלשתינאים. הם הפליטים הכי ותיקים, כיוון שמעמדם אינו משתנה והם מורישים את זכות הפליטות גם לילדיהם, וגם זכות הפליטות של המתים אינה פגה, כיוון שהם רשומים כפליטים גם במותם. הם מקבלים זכויות ושירותים שאף פליט בעולם לא מקבל. המספרים של הפליטים הפלשתינאים הולכים וגדלים משנה לשנה. עם זאת, יהיה בכך משום טשטוש האמת אם לא נראה את התמונה בשלמותה. כתוצאה מאותה פלישה ומאותו סכסוך נעקרו מיליון יהודים שעזבו את ארצות האסלאם ומתוכם נכנסו לארץ 650,000 פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב. למרות הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, לא פסקו הערבים לתבוע החזרת הפליטים לבתיהם ופיצויים על נישול וגירוש. תעמולה זו התעצמה לממדים ענקיים מאז 1967. כל פליט בעולם ברגע שהוא מקבל אזרחות במדינה כלשהי, אינו מקבל עוד שירותים מאונר"א unrwa כפליט. רק הפליטים הפלשתינאים יש להם מעמד אחר: גם לאחר שקיבלו מעמד של אזרחים במדינה אחרת, הם עדיין נחשבים בעיני האו"ם כפליטים שראויים לסעד כפליטים. הם פליטים נצחיים. הקרן של אונר"א נותנת שירותי בריאות, כלכלה ורווחה, והמדינות החברות באו"ם מתבקשות לתרום לקרן זו, כולל מדינת ישראל, שבעקיפין תורמת לפליטים הפלשתינאים. כך למשל בשנת 2007 הועברו לפליטים הפלשתינאים 496.8 מיליון דולאר. באונר"א יש 31000 עובדים, מתוכם 25000 עובדים בשירות הפליטים הפלשתינאים, ורק 6300 איש עובדים עבור שאר הפליטים בעולם. יהיה מי שיטען, שאין בכך משום סימטריה, באשר הפליטים היהודיים מארצות ערב נקלטו כאן ויצאו מתנאים של פליטים. ולא היא : השתלבותם בישראל אינה מוחקת את זכות הפליטות ; כשם שלא נמחקה זכות הפליטות של עקורי השואה וזכותם לפיצויים מגרמניה. אין גם לחלק פרס הצטיינות למדינות ערב שלא קלטו את אחיהם (פרט לירדן שרשומים בה היום שני מיליונים פליטים פלשתינאים, ובפועל היא גם משתרעת על שטחי פלשתין המנדטורית שחולקה על ידי הבריטים לירדן ולפלשתינה- א"). גם האו"ם עצמו מכיר ביוצאי ארצות האסלאם כפליטים, כך שלפי החוק הבינלאומי הם עדיין פליטים. הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם הכיר בכך שצאתם למדינת ישראל נעשה בעקבות צווים מפלים והגדרת הציונות כפשע, והתנאים לא אפשרו את המשך החיים בארצות ערב. זכות פליטות זו אין עליה התיישנות. מתברר שגם בהחלטות הבינלאומיות שהתקבלו מאז באו"ם, יהודי ארצות האסלאם נתפסים כפליטים. כך למשל בהחלטה 242, האזכור של פליטים בהחלטה זו מתכוון באופן הדדי גם לפליטים פלשתינים וגם לפליטים יהודים מארצות האסלאם. מנסחי ההחלטה כבר הודיעו בעבר שהמונח פליטים מתייחס ליהודים ופלשתינים כאחד. גם בהסכמים בין ישראל ומצרים וכן בין ישראל וירדן, האזכור של המונח "פליטים" מתייחס לשתי האוכלוסיות באופן הדדי. שרי החוץ של ישראל העלו נושא זה לא פעם, וההגינות מחייבת להזכיר זאת. עם זאת, לעולם לא הוצגו הדברים באופן כה חריף ונוקב, כפי שהוצגו באביב 1975 ע"י ח"כ מרדכי בן פורת בכנסת. הוא הגדיר אז את הנושא כ"זכותם הלגיטימית של יהודי ארצות ערב", והיה בכך באופן ברור רצון להציג טיעון נגדי ל"זכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים". בזמנו הותקפה עמדה זו, בכך שהיא עלולה להיות "בומרנג", אם תוצג בגופים בינלאומיים. קרי: היא עלולה להביא לאישור הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים. יש בכך משום אירוניה היסטורית, שלמרות התעלמותנו מזכויות אלו של יהודי ארצות ערב, הוכרו בקמפ דיוויד "הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים". במו"מ בקמפ דיוויד לא נידונו כלל הזכויות הלגיטימיות של יהודי ארצות ערב, וחמור מזה : נציגיהם לא היו שותפים למשא ומתן. היתה זו דוגמא לפער בייצוג הפוליטי. להערכתנו, חיבל הדבר בתוצאות המו"מ. נטע זר לכל אורך המו"מ אנו מתעלמים מחיץ פסיכולוגי, שהערבים טרחו לא פעם להדגישו. לא פעם שמענו האשמות שישראל היא "נטע זר" במזרח התיכון, שהציונות היא "קולוניאליזם" של יהודים מאירופה. ההתעקשות על זכויות הפליטים היהודיים אינה נדרשת לתפארת המליצה. זהו המשקל הנגדי הטוב ביותר לטענת ה"נטע הזר": יהודי ארצות ערב הם חלק מתושבי המזה"ת כיום וכן בעבר , בחלק מארצות ערב התגוררו היהודים משך 2,000 – 2,500 שנים . כלומר: הם ישבו שם עוד לפני שארצות אלה עברו תהליך של שיערוב ואיסלום. האין זכויות למגורשים לאחר שהות כה ממושכת? למען הדיוק בהצגת העובדות יצויין, שבהחלטה 242 אכן הוזכר הצורך לפתור את "בעיית הפליטים" במסגרת הסדר שלום. נכשל אז נסיון סובייטי להגביל ההגדרה ל"פליטים ערביים", וקיומם של "פליטים יהודיים" היה מוסכם וברור. ביסוס נוסף לכך ניתן גם בנאומו של משה דיין בעצרת האו"ם ב- 10.10.77 , כאשר אמר : "בכל דיון על פיצויים לפליטים, תעלה ישראל את שאלת הפיצויים לפליטים יהודיים מארצות ערב, ותעמוד על כך שכל תביעות הירושה יוסדרו בתוך מסגרת הסכם השלום הסופי". דיין אף עמד על כך, שטענה זו תיכלל גם ב"נייר העבודה" מאוקטובר 1977. לא פעם נשמעת הטענה שלפליטים לא מגיעה טריטוריה מבחינה משפטית. "מדוע אם כן להזכיר את העבר? האם יקבלו יהודי ארצות ערב בחזרה את אדמותיהם ואת רכושם?" ויש מידה רבה של הונאה עצמית בטענה זו: ממשלות ערב מתעקשות, בכל זאת, בתביעתן להחזיר הפליטים הערביים לבתיהם, והן עושות זאת בהתמדה. "את כל החשבון" נשאלת השאלה ; האמנם מעשה נבון הוא לתבוע פיצויים כיום עבור כל הפליטים היהודיים מארצות ערב. הפניות של גופים שונים לבג"ץ לא הועילו כיוון שבג"ץ טען תמיד שאינו יכול להתערב בשאלות של מדיניות חוץ ואינו יכול לכפות על מדינת ישראל להאבק בנושא זה. תביעות אלה של יהודי המזרח הן התביעות של העם כולו, ולא תביעותיהם בלבד. הם שייכים לעם ישראל, ועם ישראל מיוצג על ידי מדינת ישראל. במשא ומתן המתקיים עם מדינות ערב וגם בפורומים בינלאומיים יש לפתוח את כל החשבון ולהביא גם את הנרטיב היהודי שכולל עקירה של יהודים מארצות ערב. הדרך הנאותה ביותר היום היא להעלות את הנושא הוא בית הדין הבינלאומי בהאג. לא בג"ץ, אלא בית הדין בהאג הוא המקום למאבק זה. למדינת ישראל יש הזכות לייצג את יהודי ארצות האסלאם כיוון שהיא זו שקלטה אותם. הפלשתינאים חוזרים וטוענים שהם גורשו והם תובעים את "חאק אל עאודה", זכות השיבה. יש להזכיר לכולם מה עוללו מדינות ערב ליהודים ולבקש פיצוי על סבלם ועל רכושם. את המאבק הזה צריכה לנהל מדינת ישראל ולא ארגונים עדתיים. ביל קלינטון בימי נשיאותו בארצות הברית העלה את הרעיון שיש להקים קרן בינלאומית ולטפל באופן הדדי גם בזכויות הפליטים היהודיים שנעקרו מארצות האסלאם וגם בתביעות של הפליטים הפלשתינאים, ונראה שזה הפיתרון היחיד העונה על המצוקות והסבל של שני הצדדים. מול הנרטיב הפלשתיני המדבר על "נאכבה", יש לזכור שהפליטים היהודיים מארצות האסלאם חוו נאכבה בארצות אלה. עלייתו לנשיאות של ברק אובמה מחייבת את הממשלה החדשה שתקום בישראל לנצל את השעה המיוחדת הזאת ולתבוע פיתרון עכשווי לבעיה זו. הורינו עלו מבגדד באפריל 1950, ויצאנו מבגדד לפני העלייה ההמונית לאחר שאבינו שוחרר ממעצר עקב פעילות ציונית. המשפחה ניצלה את השהות וברחה לאיראן ומשם לישראל. אימנו סעידה חקק מספרת שהם יצאו באישון לילה את הבית בפסח תש"י, והיא זרקה את מפתח הבית על גג הבית. אנו כבניהם של הפליטים תובעים את הזכויות ואת הפיצויים עבור המפתח הנמצא על גג הבית. (המאמר פורסם לראשונה בגיליון ערב פסח תשס"ט של העיתון "מקור ראשון").

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

הנאצים לא הבחינו בין יהודי ליהודי. למעלה מ- 135,000 יהודים ספרדים בבלקן הושמדו באושוויץ ביחד עם יהודים בהולנד, צרפת ואיטליה. במרוקו ובאלג'יר נחקקו חוקי גזע ונקבעה תכנית השמדת יהדות צפון אפריקה. בלוב הוקם מחנה עבודת כפייה ומאות נשלחו למחנות השמדה באירופה.
מדריך חבורת רחוב סיפר שביום השואה, בהתקרבו אל חניכיו שמע אותם מתלחשים: "חבר'ה, היום צריכים להיות עצובים. למדריך יש היום יום השואה"...
אפיזודה זו מאירה בחריפות נוקבת את הליקוי ב"תודעת השואה" שלנו: כאשר מסופר סיפורה של השמדת היהודים בשנות הארבעים של המאה העשרים, נקשר סיפור זה להשמדת היהדות האשכנזית באירופה ותו לא.

אנשי הבריגדה היהודית מביטים בצלב קרס בטוברוק (יד ושם)

אכן השואה היא חלק מהביוגרפיה הלאומית שלנו, וביוגרפיה יש לספר על כל היקפה. כל גזירה של חלק מן הרצף (בין אם זה רצף היסטורי ובין אם זה רצף תרבותי) פוגעת באמת ההיסטורית, בשלמות התרבות, וממילא – באחדות העם. ראיית השואה כ"שואת העם היהודי" משמעותה : שותפות גורל יהודית, גורל יהודי אחד.
בהקשר זה נזכיר סיפור ששמענו מהנשיא החמישי יצחק נבון (בעת ריאיון שערכנו עמו בהיותו נשיא המדינה): ידיד שלו, שהוא מוכר דגים, הפשיל שרווליו להוציא דג לאחד מלקוחותיו, ובאותו רגע נחשף המספר הכחול המקועקע על זרועו. הלקוח האשכנזי, יוצא פולין, הגיב מיד בתדהמה: הרי אתה ספרדי... מה לך ולשואה? המוכר פרץ בבכי: מה לי ולשואה? כל משפחתי נהרגה באושוויץ. אני הניצול היחיד...
שנות הגלות הארוכות חרתו בעמנו צלקות, ועם שובנו לביתנו אנו מחולקים, כאילו נגד רצוננו, לשני זרמים: "ספרדים" ו"אשכנזים". נדמה לפעמים שהגורל מתעתע ומשטה בנו, אם אלו הם השמות שבחרנו לעצמנו. לאחר דרך כה ארוכה של סבל מתברר שבחרנו לכנות עצמנו בשמותיהם של שני הצוררים הגדולים ביותר שקמו לנו בהיסטוריה: ספרד, אשכנז (ההיו מכות נוראות יותר מגירוש ספרד וממזימת ההשמדה של אשכנז?)
נורא לומר זאת, אך הנאצים לא ערכו חלוקות ממין זה ולא הבחינו בין יהודי ליהודי. האמת הנוראה מלמדת שהנאצים תכננו להשמיד את העם היהודי בכל אתר, וקנה המידה היה מוצאי – אתני גרידא. בועידת ואנזה (1942) תוכנן השלב הראשון והעיקרי בהשמדה הכוללת: 11 מתוך 18 מיליון יהודים. כבר בשלב זה נכללו בהשמדה הן הקהילות הספרדיות (צרפת, הולנד , בולגריה, רומניה ואיטליה) והן המזרחיות (סוריה , לבנון, מרוקו , אלז'יריה, תוניס ותורכיה).
החשיבות בלימוד דברים אלה אינה רק לצורך הפלפול "מה היה קורה אילו". דברים אלה, עד כמה שמכאיב לומר זאת, מזכירים לנו שככלות הכל עם אחד אנו, והגורל היהודי הוא אחד. אכן עצוב שאנו נזקקים ל"תזכורות" כאלה!
למעלה מ- 135,000 יהודים ספרדים מהבלקן הושמדו באושוויץ ובמחנות מוות אחרים. היהודים הספרדים של הולנד, צרפת ואיטליה הובלו גם הם למחנות ההשמדה. גם חלק מיהדות בולגריה ויוגוסלביה נלקח למחנות ההשמדה. לשם השוואה: יהדות פולין היא הקהילה הגדולה ביותר שנפגעה מידי הנאצים. שם גם הוקמו ששה ממחנות ההשמדה בגאזים ו- 90 אחוז מיהודיה נרצחו. חורבנה של סלוניקי היה גם חורבן רוחני – דתי: שישים בתי כנסת נהרסו והיו עיי חורבות.
נעבור עתה לקהילות המזרחיות: ההיתה גם להן זיקה ממשית לשואה, לנאצים? במרוקו, באלז'יריה, בלבנון ובסוריה נחקקו חוקי גזע (כמו באירופה!) שהגבילו מקורות הפרנסה של היהודים ופגעו בזכותם של היהודים ללמוד במוסדות החינוך. הגנרל הצרפתי מטעם שלטון וישי (בווישי היה מושב השלטון הפרו – נאצי של הגנרל פטאן מאז מפלת צרפת ב- 1940 ) חתם על פקודה להקמת גטאות במרוקו. הנאצים תכננו לפלוש למארוקו ב- 15 בנובמבר 1943 ולהשמיד את היהודים, ושלושה ימים קודם הגיעו צבאות הברית והצילו את היהודים. באלז'יריה נקבעה תכנית השמדה מפורטת (שכללה רשימה שמית של היהודים) והוקמה "מועצת היהודים" (בדומה לאירופה!). תיאודור דניקר, נציגו של אייכמן, תיאם עם הנאצים את תכנית הסעתם של יהודי אלז'יר למרסיי, ומשם לאושוויץ. מעטים גם יודעים שסמוך למועד כניסת האמריקאים לאלז'יר, חולל סטודנט בשם יוסף אבולקר מרד נועז שבמהלכו כבשו המורדים את העיר אלז'יר והקלו על כניסת האמריקאים...
קהילות שנפגעו פגיעה ממשית יותר היו קהילות תוניס ולוב. בתוניס הוקמו מחנות עבודה וריכוז, הוקמה "מועצת היהודים" ויהודים חויבו לענוד טלאי צהוב. במחנות העבודה נאלצו היהודים לעשות עבודות למען כוחות הצבא הגרמניים והאיטלקיים הנלחמים בכוחות בעלות הברית. בתי הכנסת היהודיים הפכו מחסני ציוד עבור קלגסי הנאצים. מצויים עימנו שמותיהם של 32 מחנות כאלה שבהם נרצחו מאות יהודים. גם שילוח למחנות באירופה החל בתוניס, אך נקטע באיבו
ב- 1943 עם כיבוש תוניסיה בידי בעלות הברית. איננו יכולים שלא להתרגש בקוראנו, שבתנאים כאלה התאחדו הכוחות השונים בקהילה והקימו מחתרת ציונית פעילה... בלוב הוקם מחנה עבודה ענקי בג'יאדו שאליו הובלו קהילות בנגאזי וערי השדה.
הוקמו גם מחנות לעבודות כפייה בסידי עזיז ובסידי – בוגבוג, שאליהם נשלחו יהודי טריפולי. הם הובלו לשם ברכבות משא ונאלצו לבנות ביצורים, לסלול כבישים ולתקן מסילות. במחנות אלה נרצחו יהודים רבים, ומאות נשלחו לברגן – בלזן, לבוכנוולד ולאושוויץ.
קהילה אחרת שהיא בעייתית מבחינתם של רבים בתוכנו היא קהילת בבל. ל"שואת בבל" קדמה הסתתו של המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני, שהגיע לעיראק באוקטובר 1939 . המופתי הזדהה בגלוי עם גרמניה הנאצית ופתח בהסתה ברוח זו. בתיאום עימו החלו השידורים הנאצים ששודרו בערבית. לעיראק הגיע התועמלן הנאצי ד"ר פריץ גרובה, שסייע להכשרת הקרקע למרד הפרו נאצי של רשיד עאלי. הפרעות ארעו בשבועות תש"א ובמהלכם נהרגו מאות ונפצעו אלפים. יש לנו נגיעה אישית לפרעות בעיראק, כיוון שבאותן פרעות נרצחו שני אחיה הבכורים של אימנו.
הנה כי כן הראינו כי לא היה הבדל בין הקהילות השונות. מדוע אם כן מתנגדים לא מעטים לחשיפת היבט זה של השואה? קראנו בעיון את מאמרו של עמוס כרמל (ידיעות אחרונות 11.3.82) וקשה שלא לחוש את לגלוגו להיבט הכמותי (!) של השואה במזרח. כרמל כותב בפירוש ששואת יהודי המזרח היתה "זעיר פה וזעיר שם... זו המשמעות הסטאטיסטית של השואה במזרח ביחס לשואה כולה".
אולי נחשפת כאן הסיבה מדוע שנים כה רבות טושטש חלקה של השואה לגבי יהדות המזרח: "אצלנו" נהרגו מיליונים – ו"אצלם" אלפים... ההשוואה מלכתחילה מופרכת, כיוון שיהדות המזרח היתה אז – ועודנה כיום – מיעוט בעולם היהודי (רק בישראל הפכה לרוב). לשם השוואה: באותה תקופה היו בוורשה חצי מיליון יהודים, ואילו בכל צפון אפריקה 400,000 יהודים. האם משום כך לא נספר את ההיסטוריה של יהודי המזרח במאות השנים האחרונות? האם זה יהיה קנה המידה ההיסטורי שלנו?
אנו רואים חשיבות להזכיר שבמוזיאון השואה החדש ביד ושם יש התייחסות לשואה של הקהילות הספרדיות וגם למרד שחולל יוסף אבולקר בעת הכיבוש הנאצי באלג'יר. ראייה שלימה ואמיתית של השואה ("שואת העם היהודי" ולא "שואת יהודי אירופה") אינה בגדר עשיית צדק עם קבוצה מקופחת. זהו צורך לאומי.

חקק, הרצל ובלפור. שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה". e-mago. 08/12/09
<http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-955.htm>.