פארטיזנים באזור קאלושין

ביום העצוב של סוף הקיץ בשנת 1942, כאשר יהודי קאלושין הורדו למרוזי אל קרונות המוות של טרבלינקה, צעדה ביניהם המשפחה – יענקל שינאלנצקי (דוביק), אשתו צירל וארבעת הילדים: נפתלי – בן 15, דוד – בן 13, ישראל – בן 11 ויחזקאל בן 4. אנו כבר ידענו אז את משמעותה של טרבלינקה. לפני כן, ידע אבא את הצפוי לנו ונתן לנוצרי אחד סכום כסף גדול שיציל אותנו.

השוק הישן בקאלושין

אנחנו כבר התנסנו באקציות שונות והיינו בעלי ניסיון בבריחות. כאשר לקחו אותנו פעם, ביחד עם עוד צעירים מקאלושין לשדליץ ומשם הובילונו למונקביד לחצוב אבנים – באיומים לירות בנו על כל דבר קטן – ברחנו. וכשצעדנו למרוזי, הפצירו בנו אבא ואמא, שנציל את עצמנו ומיד החלטנו לברוח.

ניגשנו אל שוטר פולני בבקשה, שאנו רוצים לשתות. הוא הירשה. רק התרחקנו ממנו, תלשנו עשבים והתכסינו בהם. מבלי להראות, חמקנו אחר כך לכיוון הכפר אולשביץ (ליד קאלושין), שרק שלוש משפחות התגוררו בו. אחד מהם היה הנוצרי, שלקח כסף מאבינו. אך הוא סירב להיות המציל שלנו. הוא החזיר את בכסף. עוד באותו לילה הלכנו אל היער ומרחוק שמענו את היריות ממרוזי, איפה שדחפו את יהודי קאלושין אל קרונות הסיד לטרבלינקה.

קשה ביותר היה עם האח הקטן בן הארבע יחזקאל, שלא פסק לבכות לאבא-אמא וביקש יצוע חם. לא פעם השארנוהו לבד בקצה היער. אנו הלכנו לפעולות שונות והוא היה שוכב מכוסה באדרת מעל לעיניו מלא פחד מכל ניע העצים.

ב-1943 הצטרפו אלינו עוד שני יהודים, שברחו מטרבלינקה בעת המרד שם. אך לצערנו לא היו עמנו זמן רב. באותו שבוע הלך אחד מהם ביחד עם אחי ישראל להביא מזון. האיכרים מסרו אותם לידי המשטרה. מצאנו את שניהם ירויים כשידיהם כפותות. השני מטרבלינקה שילם בחייו שלא הסכים למסור את שיני הזהב שלו לגוי אחד.

גוי זה מסר גם לגרמנים, כנקמה, על הבונקר שלנו. ביום סגריר אחד, כאשר צלינו תפוחי אדמה הקיפו אותנו, כמעט, הגרמנים. יצאנו מהבונקר, עברנו בריצה על פני גבעה תחת ברד של כדורים. בלילה מצאנו את זה מטרבלינקה ירוי ליד הבונקר המפוצץ.

לאחר הרס הבונקר שלנו נדדנו בחזרה לסביבות קופלב. בלכתנו שם ביער ראינו לפתע גרמני גבוה מזוין. כהרף עין תפסנו עמדות ולהפתעתנו הגדולה הוא קרא לנו ביידיש ביתית משלנו: "בואו הנה, אני יהודי מקאלושין!". אף על פי כן תבענו שיניח את נשקו. היה זה יהושע ברמן לבוש במדים גרמניים.

הסתבר, שהייתה שם מחלקת פרטיזנים חזקה. מנהיגם היה מורה. כאשר הקאלושינאי הביאנו לקבוצה, הוא התרגש מאד מגורלנו. מראנו היה מיסכן – כחושים, לבושי קרעים, נערים, כמעט ילדים עם קני רובים קצרים. את הקנים קיצרנו, כדי להקל על עצמנו לשאתם. בלילה הראשון קבע מנהיג הפרטיזנים פעולה מיוחדת להשגת בגדים בשבילנו. לאחר מכן התחלנו בפרק חיים פעיל ומעניין.

תפקידנו היה להניח מוקשים במסילת הרכבת שבין שדליץ לצאגלוב. מלאכה זאת עשינו עד סופה של המלחמה.

מיד לאחר השחרור היה ברצוננו להתגייס לצבא הפולני. ברם הרופא של הועדה שלחנו לנוח. כשחזרנו "הביתה", לקאלושין "קיבלו את פנינו" הנוצרים המקומיים ברציחתו של שמואל לב והסתבר לנו, שאין לנו מה לעשות.

באותו שבוע עברנו את הגבול הצ'כי. בעמל והמאמצים קשים, הגענו, בדרכים בלתי לגאליות, לישראל והייתה לנו הזכות להשתתף במלחמת הקוממיות של מדינת ישראל.

עדות: האחים שינאלנצקי / רמלה

ראיון בפולנית עם האזרח הזקן ביותר בקאלושין אודות יהודי העיירה.
ברקע אפשר לצפות בתמונות מהחיים היהודיים שלפני המלחמה


Kałuszyn - interview with the oldest citizen from kinga kenig on Vimeo.