.

View Segula סגולה in a larger map
‏הצגת רשומות עם תוויות פרטיזנים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרטיזנים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 27 בינואר 2010

בפלוגות הפרטיזנים באזור ווהלין

בצאתם אל היער מנתה הקבוצה 12 איש ואישה, וחימושה היחיד היו שני רובים ואקדח אחד, שאותם הרכיבו מחלקי כלים שעלה בידיהם לגנוב מן האוקראינים טרם עוזבם את העיירה. כעבור שבועות אחדים, כשעלה בידם ליצור קשר ראשון עם פרטיזנים רוסים, כבר היו חמושים בנשק שלל ובעלי נסיון בחבלה. קבוצתם חברה ליחידתו של קרטוכין, קצין בצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. חרף נסיונותיו במשך למעלה משנה לגייס לוחמים מקרב האוכלוסייה המקומית הייתה הצלחתו זעומה ביותר עד כה, כך שקבוצת הצעירים היהודים מפובורסק הייתה, בעצם, לגרעין הממשי הראשון של יחידתו. למרות שהיו רבים במספר מאנשי קרטוכין, הם נענו ברצון לדרישתו שיקבלו את מרותו כנציג הפיקוד הסובייטי, אלא שמיד החלו ההתנכלויות האנטישמיות הראשונות. הם נתבשרו שמעמדם לא יהיה שווה לזה של שאר הלוחמים. היחידה חולקה לשניים. ארבעה אוקראינים מקבוצתם המקורית הופרדו מהם, ועל היהודים הוטלה משימה משקית באופיה, אם כי מסוכנת במיוחד, לפשוט על הכפרים בסביבה, כדי להצטייד במזון הדרוש ליחידה לקראת החורף הממשמש ובא. כך החלה מערכת היחסים העכורה עם קרטוכין, שהתדרדרה והלכה עד שהגיעה לכלל פיצוץ וגירוש היהודים תוך נסיון – שלא צלח – לגזול מהם את נשקם.

יחידת הפרטיזנים לא הייתה, אם כן, מקלט בטוח כלל ועיקר. גם בזמנים כתיקונם משך אליו היער הרפתקנים ופורעי חוק שונים ומשונים, ובזמנים אלו של קריסת כל המסגרות לא כל שכן. הפיקוד הסובייטי השליט, אמנם, במשך הזמן מרות צבאית על הלוחמים, אבל מתחת לפני השטח רחשה מלחמת קיום אכזרית, שבה שרד החזק או מי שמצא הגנה תחת חסותו של אחד התקיפים. התנכלויות אנטישמיות מצד חבריהם לנשק היו דבר שבשגרה. לפחות שישה מקרי רצח של יהודים על-ידי חבריהם ליחידה נמנים בזכרונות פרטיזנים מן היחידות שבהן שרתו פשה ודורה, ומקרה אונס אחד. בכולם היו הלוחמים היהודים עדים למעשים, או שידעו על התרחשותם, אך היו חסרי אונים להושיע לחבריהם המותקפים (אם כי בחלק מהמקרים הצליחו בדיעבד להניע את הפיקוד הבכיר לנקוט פעולות משמעתיות כלשהן נגד התוקפים). החברות ביחידת הפרטיזנים גבתה, אפוא, מחיר כבד, בסכנת התנכלות, פגיעה או מוות מידי חבריהם לנשק, אך בעיקר בתחושת השפלה קבועה. מסתבר שהמחיר היה כדאי, שהרי כל השאר התגמד בעיניהם מול האפשרות להילחם בנאצים ולמלא בכך את שבועתם לנקום.
מקור: ההתנגדות היהודית בשואה, יצחק "פשה" רייכמן

הייחוד של הפרטיזנים היהודיים

ההיסטוריוגרפיה הסובייטית מנסה בדרך-כלל להבליט את אחוות הנשק בין כל הפרטיזנים ואת הסולידריות המלאה בין כל בני הלאומים שנטלו חלק בלחימה האנטי-נאצית. לא כן חומר הראיונות והזיכרונות של שרידי הפרטיזנים היהודיים, בו תבואנה לביטוי כמה מן הבעיות המיוחדות של הלוחם היהודי: מקומו ויחסיו עם כלל הלוחמים ועם אחיו היהודים. על אף מיעוט החומר בדבר הפרטיזנים היהודיים מלאטביה, ניתן בכל-זאת לעמוד על כמה מהתופעות העיקריות שציינו אותם. אשר לעמדתו של הלוחם היהודי בתוך המסגרת הכללית, מסתבר מתוך כמה דוגמאות שאף ההישגים הקרביים וההשתלבות הנאותה בכלל ציבור הלוחמים, לא מנעו תמיד מהדגשת מוצאם הלאומי של הלוחמים היהודים תוך ייחוס משמעות מיוחדת לכך. 'בכל כוחותיי השתדלתי להוכיח שאינני פחדן', מספר פרטיזן יהודי מגיטו דווינסק, שלחם ביחידות אנטונוב באיזור הגבול הביילורוסי-לאטבי.
זה לא נבע מגבורתי האישית, אלא מתוך מניע להראות להם שיהודי אינו מפגר אחריהם. דבר זה לא מצא חן בעיניהם של כמה מה'שקצים', וכל פעם שיכלו לגלות בי איזה פגם וללעוג לי, עשו זאת. אמנם לא התייצבתי מולם, אך גם לא נכנעתי להם.
מאחר ופרטיזן זה היה בלונדיני, ומראהו כשל גוי היה, חשבוהו בתחילה כלא-יהודי, אך מבטאו לא תאם את מראהו. 'כשדברתי רוסית - הוא מספר - חשבו שאני לועג ליהודים. הייתי מדבר והם צוחקים ולא הבנתי מדוע. לאחר מכן הסבירו לי, כי סבורים היו שאני מחקה יהודים'.
לוחם יהודי אחר, גם הוא מגטו דווינסק, ששירת באותה יחידה ומילא תפקידים אחראיים מטעם המטה, ושלדבריו ראה עצמו בין חבריו לנשק כ'שווה בין שווים', מספר עם זאת בעדותו ש'הם היו ממש אנטישמיים' כמה מהשבויים האוקראיניים, ביניהם אלה שהגיעו יחד עמו ליער, היו משמיעים גם בדיחות אנטישמיות בנוכחותו, אך היו מרגיעים אותו: 'אתה הן לא יהודי, מה אתה מתרגז?' בתופעות אלו, ואף חמורות יותר, נתקל גם לוחם יהודי, בוגר בית-ספר תיכון רוסי, שהצטרף מהראשונים ליחידה פרטיזנית בקורלאנדיה. בעדותו הוא מספר:
בלילות היו מתיישבים תנופות באיזה גורן, ובמה מעבירים את הזמן? בסיפורי בדיחה על יהודים: שהז'ידים הם פחדנים, ושהז'ידים פה ושהז'ידים שם; שהנה באו לקאזאחסטן והחלו לסחור ולקנות ומשום כך הכל התייקר שם, הכל נעלם. מלה טובה על יהודים לא שמעו!
יתר על כן, משנתקלו הפרטיזנים של יחידה זו בקבוצת יהודים מסתתרים הובילו אותם תחילה עימהם, אך משלא היו מסוגלים לעמוד במסע - ירו בהם.

באווירה כזו נאלץ היה אותו לוחם יהודי להסתיר ככל האפשר את יהדותו (שהייתה ידועה, כאמור, לחמשת הצנחנים, מקימי היחידה ומפקדיה). 'נאלצתי לחרוק שיניים ולאטום אוזניים ולהחריש' - מספר הוא בעדותו 'אחרת יהיה לי סוף מר'. זאת ועוד. על-אף כינויו שהמשיך לדבוק בו, 'יאשקה ליטובטץ' (יאשקה הליטאי), נתעוררו מפעם לפעם חשדות בקרב חבריו לנשק שהוא יהודי. חשד זה התעורר פעמים מספר בעת שיחה או ויכוח בענייני ספרות, היסטוריה ונושאים אחרים, כשהוא הוכיח ידענות מסוימת. 'הרי הוא יודע הרבה - שמע אותם מתלחשים - אולי הוא יהודי'! אפילו חברו הקרוב ביותר, בן איכרים מלאטגליה, הפטיר פעם בהיותו שיכור: 'אתה ז'יד, אתה יודע הכול... איזה ליטאי אתה? הרי אתה ז'יד'. לא זו בלבד ש'יאשקה הליטאי' הוסיף להסתיר את יהדותו, הוא גם השתדל לצמצם את הופעותיו בציבור, וכן חשש לרשום שירים ביידיש, כפי שנהג לעשות בכל תקופת המלחמה.

מקור: דעת, יהודי לאטביה בלחימה הפרטיזנית 1941-1945 דב לוין

אנטישמיות בין פרטיזאנים

ירו"לכאורה לא היתה איפוא כל סיבה שיהודים בודדים אלה יסבלו מיחס מיוחד או ירגישו עצמם מקופחים. והנה נודע ביום אחד, שהפרטיזאן זלמן טוקר הוצא להורג. הוא נימנם בשמירה ונתפס בקלקלתו ובעוון זה הוצא עליו פסק דין מוות. שום פארטיזאן אינו יכול להצדיק אדם ישן בשעת מילוי תפקיד בשמירה. אך ידוע שקרו לא פעם מקרים מעין אלה. ואם כי האשמים באו על עונשם, איש לא שילם עוד בחייו בגין אשמה כזו.


כעבור זמן קצר נודע במחנה היהודי, שגם הפרטיזאן משה אפשטיין הוצא להורג. בשעת היציאה לפעולה נתקלה הקבוצה בה היה אפשטיין, במארב גרמני שפתח באש חזקה, בשעת הנסיגה פגע כדור ברובהו של אפשטיין והוא נשמט מידיו. כשהתאושש וראה שרובהו איננו, היה כבר מאוחר לחזוא, כי השטח היה בידי הגרמנים. כשחזר אפשטיין לבסיס, ציווה עליו הקאפיטאן אלקו להביא את הרובה ולא - הוא יוצא להורג. אפשטיין יצא לחיפושים, הוא אף הגיע למחנה היהודים וביקש עזרה, לא היתה כל אפשרות לתת לו רובה מהמחסן הדל של היחידות.
...הוא חזר והקאפיטאן עמד בדיבורו... לא היתה כנראה כל חשיבות לדבר, שעברו של אפשטיין כפארטיזאן היה ללא פגם ושביחידת הצנחנים מעולם לא היה מורגש מחסור בנשק.


הוצאתם להורג של שני הפארטיזאנים, שהיו מוכרים היטב במחנה והיו להם כאן קרובים, (לאפשטיין אחות) וידידים, עוררו את זעמם של היהודים. אך אי-אפשר היה אפילו להגיב רשמית על הענין ולבקש הסבר אצל האחראים לו. מבצעי פסק הדין היו רשאים מבחינת החוקה לנהוג כפי שנהגו, ובודאי היו מכחישים כל טעם אנטישמי למעשיהם."


ספר הפרטיזאנים היהודים, כרך א', במאבק על יחידה לוחמת, התנכלויות אנטישמיות (עמ' 135-136)