בצאתם אל היער מנתה הקבוצה 12 איש ואישה, וחימושה היחיד היו שני רובים ואקדח אחד, שאותם הרכיבו מחלקי כלים שעלה בידיהם לגנוב מן האוקראינים טרם עוזבם את העיירה. כעבור שבועות אחדים, כשעלה בידם ליצור קשר ראשון עם פרטיזנים רוסים, כבר היו חמושים בנשק שלל ובעלי נסיון בחבלה. קבוצתם חברה ליחידתו של קרטוכין, קצין בצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. חרף נסיונותיו במשך למעלה משנה לגייס לוחמים מקרב האוכלוסייה המקומית הייתה הצלחתו זעומה ביותר עד כה, כך שקבוצת הצעירים היהודים מפובורסק הייתה, בעצם, לגרעין הממשי הראשון של יחידתו. למרות שהיו רבים במספר מאנשי קרטוכין, הם נענו ברצון לדרישתו שיקבלו את מרותו כנציג הפיקוד הסובייטי, אלא שמיד החלו ההתנכלויות האנטישמיות הראשונות. הם נתבשרו שמעמדם לא יהיה שווה לזה של שאר הלוחמים. היחידה חולקה לשניים. ארבעה אוקראינים מקבוצתם המקורית הופרדו מהם, ועל היהודים הוטלה משימה משקית באופיה, אם כי מסוכנת במיוחד, לפשוט על הכפרים בסביבה, כדי להצטייד במזון הדרוש ליחידה לקראת החורף הממשמש ובא. כך החלה מערכת היחסים העכורה עם קרטוכין, שהתדרדרה והלכה עד שהגיעה לכלל פיצוץ וגירוש היהודים תוך נסיון – שלא צלח – לגזול מהם את נשקם.יחידת הפרטיזנים לא הייתה, אם כן, מקלט בטוח כלל ועיקר. גם בזמנים כתיקונם משך אליו היער הרפתקנים ופורעי חוק שונים ומשונים, ובזמנים אלו של קריסת כל המסגרות לא כל שכן. הפיקוד הסובייטי השליט, אמנם, במשך הזמן מרות צבאית על הלוחמים, אבל מתחת לפני השטח רחשה מלחמת קיום אכזרית, שבה שרד החזק או מי שמצא הגנה תחת חסותו של אחד התקיפים. התנכלויות אנטישמיות מצד חבריהם לנשק היו דבר שבשגרה. לפחות שישה מקרי רצח של יהודים על-ידי חבריהם ליחידה נמנים בזכרונות פרטיזנים מן היחידות שבהן שרתו פשה ודורה, ומקרה אונס אחד. בכולם היו הלוחמים היהודים עדים למעשים, או שידעו על התרחשותם, אך היו חסרי אונים להושיע לחבריהם המותקפים (אם כי בחלק מהמקרים הצליחו בדיעבד להניע את הפיקוד הבכיר לנקוט פעולות משמעתיות כלשהן נגד התוקפים). החברות ביחידת הפרטיזנים גבתה, אפוא, מחיר כבד, בסכנת התנכלות, פגיעה או מוות מידי חבריהם לנשק, אך בעיקר בתחושת השפלה קבועה. מסתבר שהמחיר היה כדאי, שהרי כל השאר התגמד בעיניהם מול האפשרות להילחם בנאצים ולמלא בכך את שבועתם לנקום.
מקור: ההתנגדות היהודית בשואה, יצחק "פשה" רייכמן
זה לא נבע מגבורתי האישית, אלא מתוך מניע להראות להם שיהודי אינו מפגר אחריהם. דבר זה לא מצא חן בעיניהם של כמה מה'שקצים', וכל פעם שיכלו לגלות בי איזה פגם וללעוג לי, עשו זאת. אמנם לא התייצבתי מולם, אך גם לא נכנעתי להם.
לוחם יהודי אחר, גם הוא מגטו דווינסק, ששירת באותה יחידה ומילא תפקידים אחראיים מטעם המטה, ושלדבריו ראה עצמו בין חבריו לנשק כ'שווה בין שווים', מספר עם זאת בעדותו ש'הם היו ממש אנטישמיים' כמה מהשבויים האוקראיניים, ביניהם אלה שהגיעו יחד עמו ליער, היו משמיעים גם בדיחות אנטישמיות בנוכחותו, אך היו מרגיעים אותו: 'אתה הן לא יהודי, מה אתה מתרגז?' בתופעות אלו, ואף חמורות יותר, נתקל גם לוחם יהודי, בוגר בית-ספר תיכון רוסי, שהצטרף מהראשונים ליחידה פרטיזנית בקורלאנדיה. 
בעדותו הוא מספר:
רשומות
