.

View Segula סגולה in a larger map
‏הצגת רשומות עם תוויות אחר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אחר. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 באפריל 2012

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים



מתוך 'אודות הפרוייקט'


In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.
After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.
Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.
We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.
Project workers
Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania
Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum
Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna
Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

פרוטוקול ישיבה בעניין גירוש היהודים (הונגריה)

במאי [לא ניתן לפענוח] התקיימה במטה המשטרה במונקאץ' ישיבה בראשותו של לויטננט-קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בהשתתפות קפטן הז'נדרמריה ד"ר לאסלו וקפטן הגסטאפו ד"ר מרטון זולדי מצד הגרמנים.

הישיבה דנה בגירוש היהודים, שיתחיל ב- 14 במאי.
פטורים מכלל זה יהודים שהם נתינים זרים - כלומר, אזרחי בריטניה, ארצות הברית, פולין, רוסיה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, פינלנד, שוויץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל ותורכיה - שאותם יש לסלק מראש ולשים במעצר, כדי שלא יהיו עדים לסילוקם של האחרים. היהודים יוסעו ב- 110 רכבות לתחנת קאשה ושם יימסרו המשלוחים לידי המשטרה הגרמנית. הסימון [על הקרונות] יהיה 'D. A. - Umsiebler' [יישוב מחדש של עובדים גרמניים]. כל רכבת תסיע 3,000 בני אדם. היא תורכב מ- 45 קרונות, שלכל אחד מהם יוכנסו 70 בני אדם עם המטען, ושני קרונות בהתחלה ובסוף בשביל השומרים.

מפקד תחנת ההטענה יהיה קצין ז'נדרמריה הונגרי או גרמני; סידור זה יחייב את מנהל התחנה להעמיד לרשותנו קרונות ורציפי הטענה במקום מרוחק מן התחנה, חמש שעות מראש.
היהודים יוכלו ליטול עמם מטען מוגבל בלבד, אבל לא מיטות או מזרנים. יוכנו רשימות שמיות בשני העתקים. העתק האחד יישאר עם המשלוח, והשני יישלח למטה המשטרה במונקאץ' עבור מפקד רציף ההטענה.

אם תצא הרכבת בלילה, יש להעלות את היהודים ביום.
הז'נדרמריה תפקח על ההעברה מן המחנה לתחנה והמשטרה תפקח על צמתי הרחובות. האזור ייסגר מראש בידי הז'נדרמריה והרחובות ייחסמו בידי המשטרה; נוהל זה יישמר גם באתר ההטענה.

המחנה, הגטו והדרך יישמרו בקפדנות; הדרך תיסגר לתנועה בעת הובלת היהודים. הם יוצעדו בקבוצות של 500 איש, ארבעה בשורה. חולים קשים וקרוביהם יובאו לאתר כחלק מן הקבוצה האחרונה. תהיה רכבת בית חולים, ובה יהיו רופא ואחות וגם יוסעו בה חברי מועצת היהודים ואנשים שאזרחותם איננה ברורה.
עובדים [מוגנים] ואנשי שירות העבודה, רופאים ורוקחים ייכללו גם הם. לגבי אנשי שירות העבודה ינקוט משרד ההגנה פעולה נפרדת.

מספר הנוסעים בקרון מלא יסומן בגיר על הקיר החיצוני של הקרון.
בכל קרון ייבחר אדם אחד לחבר המועצה ויהיה אחראי להשגת מים וכו'.

אחריות ראשי הערים:
לאנשים שיישלחו יש לספק לחם ליומיים. המנה לנפש ליומיים היא 400 גרם. אסור לקחת מזון נוסף. ביום ההטענה יחולק במטבחי המחנה קפה לדרך; אם הדבר אינו אפשרי, יסופקו למשלוח מים. את הלחם יספק ויחלק ראש העיר. ראש העיר גם ידאג לכך, שבכל קרון יימצאו דלי מכוסה (למטרות שירותים) וקנקן למי שתייה.

ראש העיר אחראי לספק 90 מנעולים עם מפתחות לכל משלוח, אולי בעזרת המועצה.
יש לזכור, שהמשלוח [כלומר הרכבת] יכלול גם קרונות רכבת גרמניים שאי אפשר לנעול אותם, אלא אם כן משתמשים תחילה בשרשרת באורך 30 סנטימטר, אותה ניתן לנעול.

ראש העיר גם ידאג לספק גיר לסימון הקרונות.
באחריותו גם לספק שרשרות למפתחות ותוויות לרישום מספרי הקרונות לשם זיהוי מספר הקרון.

ההעברה וקבלת המשלוחים יתבצעו בקאשה; לא ייערך מפקד.
תפקיד ראש העיר: לאחר הוצאת העצירים יחטאו השלטונות המנהליים את אתרי המחנות (רופא צבאי).

בעת ההעברה יש להימנע מתוספות ומפעולות של יחידים.
קפטן ד"ר אוראי: אם יהיה צורך בכך ניתן להכניס לתוך קרון אחד אפילו 100 איש. אפשר לצופף אותם כמו סרדינים, מכיוון שלגרמנים דרושים אנשים חסונים. אלה שלא יעמדו בכך ימותו. לגרמניה אין צורך בגברות אלגנטיות.

לוח הזמנים בנאג'באניה: 30 במאי, 8 בערב עד 2 לפנות בוקר; 11 ביוני, 2 אחרי הצהריים עד 2 לפנות בוקר.

דיון: פאל סהור, ראש עיריית נירג'האזה: שלא יישאר אפילו יהודי אחד, שילכו כולם.
לויטננט קולונל פרנצי: רק רופאים שאי אפשר בלעדיהם ובני משפחותיהם יישארו במדינה. את אלה יזהו היועצים הגרמניים; הם מומחים לעשות זאת והאחריות למיון היא שלהם.
נוצרים שיחזירו תוך 48 שעות, לפי דרישה, כל מה שקיבלו מן היהודים, יהיו פטורים ממעצר וכו'.


מקור: דעת

וידקון קוויזלינג

וידקון קוויזלינג היה בנו של יון לוריץ קוויזלינג, כומר לותרני שנודע כחוקר אילנות יוחסין, והיה בן לאחת המשפחות הוותיקות והמיוחסות ביותר בטלמרק שבנורבגיה.

קוויזלינג הגיע לדרגת רב סרן בצבא הנורבגי, לאחר שהיה הצוער בעל הציונים הגבוהים ביותר אי פעם באקדמיה הצבאית. הוא עבד עם פריטיוף ננסן בברית המועצות בזמן הרעב הגדול של שנות העשרים ושימש כשר ההגנה בממשלה האגררית של 1933-1931.

ב-17 במאי 1933, יום החוקה הנורבגי, קוויזלינג ופרקליט המדינה יוהאן ברנהרט היורט הקימו את ה"נאשונל סמלינג" (NS, Nasjonal Samling), המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הנורבגית. מפלגה זו הייתה אנטי דמוקרטית ודגלה בדמות הפיהרר, הלא הוא קוויזלינג בנורבגיה, בדומה לאדולף היטלר בגרמניה. המפלגה זכתה להצלחה צנועה בבחירות 1933, שהתקיימו ארבעה חודשים לאחר הקמתה, וקבלה 27,850 קולות, וגם זאת רק בעקבות תמיכת ארגוני החקלאים עמם היה קוויזלינג בקשרים טובים. מ-1935, הופסקה תמיכת הכנסייה במפלגה, בעקבות שינוי הקו המפלגתי מקו דתי שורשי לקו פרו-גרמני ואנטישמי יותר. מספר חברי המפלגה היה 2,000 בלבד עם תחילת הפלישה הנאצית לנורבגיה.

לאחר פריצת מלחמת העולם השנייה, קוויזלינג ביקר בגרמניה ונפגש עם היטלר. בפגישה הבטיח קוויזלינג להיטלר שחלק גדול מהצבא הנורבגי נאמן לו ויהיה מוכן לשתף פעולה עם גרמניה במקרה של פלישה גרמנית. היטלר התרשם מקוויזלינג, אולם בשלב זה הסתפק בהעברת כספים למפלגתו כדי לחזק את התעמולה הפרו-גרמנית בנורבגיה.

כאשר פלשו הגרמנים לנורבגיה, ב-9 באפריל 1940, היה קוויזלינג לאדם הראשון בהיסטוריה שהכריז על הפיכה בשידור במהדורת החדשות. הוא ניצל את בלבול הפלישה ובריחת המלך והממשלה צפונה כדי להקים ממשלה אד הוק בתקווה שהגרמנים יכירו בה ובמנהיגותו. למרבה צערו, קוויזלינג לא נהנה מתמיכה ציבורית וממשלתו שרדה חמישה ימים בלבד עד שיוזף טרבובן התמנה לרייכסקומיסר (ממונה מטעם הרייך), בעל הסמכות הגבוהה ביותר בנורבגיה וכפוף ישירות להיטלר.

היחסים בין טרבובן וקוויזלינג היו מתוחים, אך כפי הנראה טרבובן ראה יתרון במינוי נורבגי לעמדת כוח, על מנת להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הנורבגית הכבושה. לכן מינה את קוויזלינג לתפקיד ראש ממשלה (Ministerpraesident) ב-1942, תפקיד שקוויזלינג, "הפיהרר בעיני עצמו", קיבל על עצמו ב-1 בפברואר 1942.

וידקון קוויזלינג נשאר בעמדת כוח זו עד למעצרו ב-9 במאי 1945. הוא נעצר במשכנו באוסלו, אותו כינה "גימלה" על שם המקום במיתולוגיה הנורדית שבו חיו ניצולי הרגנארוק.

קוויזלינג ושני מנהיגים אחרים של הנאשונל סמלינג, אלברט ויליאם הגלין ורגנאר סקנקה, נשפטו לגזר דין מוות בידי כיתת יורים. בשלב מאוחר יותר הפכו משפטים אלו שנויים במחלוקת, שכן עונש המוות הושב לחוק הנורבגי על ידי הממשלה הגולה רק לקראת סוף המלחמה, לצורך ענישת פושעי המלחמה.

מריה וסילייבנה, אשתו של קוויזלינג (ממוצא רוסי), חייתה באוסלו עד מותה ב-1980. לזוג לא היו ילדים.

המונח "קוויזלינג" הפך שם נרדף ל"בוגד" בשפות אירופיות רבות (בדומה ליהודה איש קריות בנצרות הקתולית, ולבנדיקט ארנולד בארצות הברית).



יום חמישי, 27 במאי 2010

קאטין



טרגדיה של עם ללא מדינה, בניה מוצאים עצמם פעמים רבות מדי משני צידי המתרס. בקאטין נטבחו כ-600-1000 קצינים יהודים ששרתו בצבא פולין. על מסמך החיסול חתום גם מי שהיה חבר הקבינט הסובייטי לזר קגנוביץ, אתאיסט שנולד להורים יהודים
(צביקה שורצמן)

אירועי קאטין משלבים רצח, שקרים, הונאה ושכתוב ההיסטוריה. נראה ששורשי הטבח הזה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שחתמו שרי החוץ של גרמניה הנאצית ובריה"מ הסטליניסטית, ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם חילק את פולין לשטחי השפעה גרמניים וסובייטיים וכמה ימים אחרי חתימתו, ב-1 בספטמבר 1939, פלשה אליה גרמניה. בהתאם לסיכום המוקדם עם גרמניה, ב-17 בספטמבר פלש גם הצבא האדום לפולין, והשתלט על יותר ממחצית שטחה ועל יותר משליש מאוכלוסייתה.

כ-180 אלף פולנים - חיילים, קצינים ואזרחים בשירות מילואים - נפלו בשבי הסובייטים והוחזקו בכמה מחנות שבויים. בין ינואר למארס 1940, בפגישות חשאיות בין קציני גסטפו לקציני נ-ק-וו-ד (המשטרה החשאית של בריה"מ, קודמתה של הק-ג-ב) הוחלט שהחיילים יועברו לידי גרמניה. לעומת זאת, נקבע, שקצינים ואזרחים בעלי מקצוע - כגון רופאים, מהנדסים ועורכי דין - יישארו בשבי הסובייטי.

במארס 1940 הורה יוסף סטלין, והפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית אישר זאת, להוציא להורג את הקצינים ואת האזרחים הפולנים. זאת, במטרה לחסל את האליטות ואת "האינטליגנציה" של פולין, ובכך למנוע את האפשרות שהם יוכלו להנהיג את המדינה לאחר המלחמה. זה היה הלך מחשבה אופייני לסטלין - כבר אז, בראשית המלחמה, הוא תיכנן את הדרכים להרחבת האימפריה שלו, כולל השתלטות על פולין.

ביצוע הפשע הוטל על ראש נ-ק-וו-ד, לברנטי בריה, עושה דברו הנאמן של סטלין. בראשית אפריל הועברו הקצינים הפולנים ברכבות משטח הכיבוש הסובייטי בפולין לקרבת מתקנים של נ-ק-וו-ד בבלרוס (אז הרפובליקה הסובייטית רוסיה הלבנה). משם הם הוסעו מרחק קצר ליער ליד הכפר קאטין, לא הרחק מהעיר סמולנסק, נורו למוות ונקברו בקבר אחים. מספר הנרצחים בקאטין נאמד ב-14 אלף.

מספרם המדויק של הקצינים היהודים שהיו בין הנרצחים בקאטין אינו ידוע, אך מוערך ב-400 עד 1,000. בני משפחותיהם, שהיו מאוגדים ב"עמותת משפחת קאטין", העבירו באחרונה לארכיון צה"ל תעודות מצהיבות וצילומים ישנים של יקיריהם. משום שהזמן עושה את שלו, חברי העמותה המתמעטים החליטו לסגור אותה ולהעביר את החומר שנאסף במשך שנים רבות למשמרת בטוחה.

מהמסמכים בארכיון עולה, שבין הנרצחים היה הרב של צבא פולין, רב-סרן ברוך שטיינברג. בתיק אחר, זה של הרופא ד"ר יוליוש שלוסברג, מספרים אחיו וגיסתו החיים בישראל את תולדות חייו. שלוסברג נולד בוורשה ב-1907, למד רפואה באוניברסיטת ז'נווה וב-1933 שב עם אשתו לפולין. באוגוסט 1939 גויס כרופא לשירות מילואים בצבא הפולני. בני משפחתו ציינו בדפים שהעבירו לארכיון, כי שלוסברג יכול היה להימלט מהשבי הסובייטי ולהיטמע בקלות יחסית באוכלוסייה היהודית המקומית, אך נותר נאמן לשבועת הרופאים והמשיך לטפל בשבויים הפצועים - ולבסוף נרצח.

אחד המעטים שהצליחו להימנע מהגורל שציפה להם היה ד"ר משה קליינבאום, לימים משה סנה - מראשי ה"הגנה", חבר כנסת ומנהיג המפלגה הקומוניסטית בישראל. בנו, ח"כ אפרים סנה, מספר כי ערב מלחמת העולם השנייה היה אביו בוועידה ציונית בלונדון. "הוא טס במטוס האחרון שיצא מלונדון לוורשה, ב-30 באוגוסט, יום לפני המלחמה", מספר סנה, "משדה התעופה הוא מיהר ליחידתו ובמלחמה נפל בשבי הסובייטי. הוא ניצל את חוסר עירנותם של השומרים ונמלט והגיע לקובנו שבליטא, שם מצא מחסה אצל אביו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק. כעבור כמה חודשים, הצליח להגיע לישראל".
(יוסי מלמן - הארץ)


5 March 1940

מסמך זה כולל את ההחלטה לחסל קצינים ואזרחים פולנים.
חתימתו של סטאלין מופיעה בראש המסמך.
מסמך זה שהונח על שולחנו של סטאלין נכתב על ידי לברנטי בריה (פוליטיקאי, ממפקדי המשטרה החשאית הסובייטית. זכור בעיקר כמבצע הראשי של מדיניות "הטיהורים הגדולים" של סטלין, למרות שנטל חלק רק בסוף טיהורים אלו. שיא כוחו היה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה. לאחר מות סטלין הוא הודח מתפקידו והוצא להורג בידי יורשיו.)
בריה מבקש במסמך זה רשות להרוג 14,000 שבויי מלחמה ועוד 11,000 אסירים פולנים.
על המסמך חתומים גם חברי הפוליטבריו וורושילוב, מולוטוב, ובשולי המסמך מופיעה גם חתימתם של קלינין וקגנוביץ.


הסרט "קאטין" רווי בסמלים קתוליים, אך אין בו אזכור או תמונה כלשהי המזהה מי מהנרצחים כיהודי.
(יוסי מלמן - הארץ)



קאטין





ז'אנר: דרמה, היסטוריה, מלחמה.
אורך: 118 דקות.
שפה: פולנית, רוסית, גרמנית.
מדינה: פולין.
במאי: אנדז'י ווידה.
שחקנים: אנדריי צ'ירה, מאג'ה אוסטסזיסקה, ארתור זמיצ'בסקי, דאנוטה סטנקה, ג'ן אנגלרט, מגדלנה סיילקה, אגנסזקה גלינסקה.
חברת הפקה: Akson Studio, TVP S.A., Polski Instytut Sztuki Filmowej, Telekomunikacja Polska.
תאריך יציאה לקולנוע בחו"ל: 21/09/2007

'כצאן לקאטין' - עיבוד פוטושופ צביקה שורצמן

יום ראשון, 23 במאי 2010

מאשה

במינסק פעלה קבוצת מחתרת קטנה, נפרדת כנראה מן המחתרת העירונית של קאזינייץ, שסייעה לקבוצת קצינים שבויי מלחמה לברוח מבית החולים בו טופלו. סיור גרמני עצר חלק מהבורחים. בחקירתם הסגירו הבורחים את זהותם של מי שסייעו להם בבריחתם, ושלושה אנשי מחתרת - שני גברים וצעירה אחת - נעצרו וב-26 באוקטובר 1941, הם ניתלו בפומבי במרכז העיר. על הצעירה תלו הגרמנים שלט גדול ובו כתובה בגרמנית וברוסית: "אנו פרטיזנים שירו על חיילים גרמנים". הגרמנים קראו לתושבי העיר לצפות בתלייתם של השלושה ואף צילמו את אקט התלייה. לאחר שחרור מינסק מצאו השלטונות הסוביטים את התמונות, ואלו, בעיקר תמונתה של הצעירה שעמדה בגבורה מול התליינים, פורסמו בכל רחבי ברית המועצות והעולם. בפרסומם זוהו הגברים בשמותיהם וולודיה שצ'רבצ'ביץ (Scherbachevich) וקיריל טרוס (Tros), אבל הנערה צויינה כ"לא מזוהה" (Neizvestnaia)... נערה זו היתה מריה (מאשה) בוריסובה ברוסקינה (Bruskina), צעירה יהודיה בת 17, שהיתה מוכרת במינסק ושאמה, ליוסיה ברוסקינה, נרצחה בגטו מינסק. תמונות השלושה הוצגו במוזיאונים סוביטים רבים, אבל הנערה היהודיה הוסיפה להיות "לא מזוהה".
מאשה ברוסקינה עבדה בבית החולים בו טופלו הפצועים והיא אכן סייעה לבריחתם. לעבודה זו הגיעה באמצעות רופאה יהודיה צעירה, סוניה אידלסון, שעבדה בבית החולים הזה. אחרי שברוסקינה נתפסה והוצאה להורג, נעצרה גם סוניה אידלסון וזמן קצר אחריתלייתה של ברוסקינה הוצאה גם היא להורג בתלייה, במינסק.

בצל הדגל האדום 296-298

זכרה של מאשה לא הונצח לא בברית המועצות ולא בבלארוס.
בישראל פסל לזכרה הוצב בכפר הירוק. הפסל נבנה מכספי התרומות של יוצאי ברית המועצות החיים בישראל. בשנת 2007 נחנך רחוב בשכונת פסגת זאב בירושלים הקרוי על שמה.

מקור: ויקיפדיה







יום רביעי, 27 בינואר 2010

בפלוגות הפרטיזנים באזור ווהלין

בצאתם אל היער מנתה הקבוצה 12 איש ואישה, וחימושה היחיד היו שני רובים ואקדח אחד, שאותם הרכיבו מחלקי כלים שעלה בידיהם לגנוב מן האוקראינים טרם עוזבם את העיירה. כעבור שבועות אחדים, כשעלה בידם ליצור קשר ראשון עם פרטיזנים רוסים, כבר היו חמושים בנשק שלל ובעלי נסיון בחבלה. קבוצתם חברה ליחידתו של קרטוכין, קצין בצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. חרף נסיונותיו במשך למעלה משנה לגייס לוחמים מקרב האוכלוסייה המקומית הייתה הצלחתו זעומה ביותר עד כה, כך שקבוצת הצעירים היהודים מפובורסק הייתה, בעצם, לגרעין הממשי הראשון של יחידתו. למרות שהיו רבים במספר מאנשי קרטוכין, הם נענו ברצון לדרישתו שיקבלו את מרותו כנציג הפיקוד הסובייטי, אלא שמיד החלו ההתנכלויות האנטישמיות הראשונות. הם נתבשרו שמעמדם לא יהיה שווה לזה של שאר הלוחמים. היחידה חולקה לשניים. ארבעה אוקראינים מקבוצתם המקורית הופרדו מהם, ועל היהודים הוטלה משימה משקית באופיה, אם כי מסוכנת במיוחד, לפשוט על הכפרים בסביבה, כדי להצטייד במזון הדרוש ליחידה לקראת החורף הממשמש ובא. כך החלה מערכת היחסים העכורה עם קרטוכין, שהתדרדרה והלכה עד שהגיעה לכלל פיצוץ וגירוש היהודים תוך נסיון – שלא צלח – לגזול מהם את נשקם.

יחידת הפרטיזנים לא הייתה, אם כן, מקלט בטוח כלל ועיקר. גם בזמנים כתיקונם משך אליו היער הרפתקנים ופורעי חוק שונים ומשונים, ובזמנים אלו של קריסת כל המסגרות לא כל שכן. הפיקוד הסובייטי השליט, אמנם, במשך הזמן מרות צבאית על הלוחמים, אבל מתחת לפני השטח רחשה מלחמת קיום אכזרית, שבה שרד החזק או מי שמצא הגנה תחת חסותו של אחד התקיפים. התנכלויות אנטישמיות מצד חבריהם לנשק היו דבר שבשגרה. לפחות שישה מקרי רצח של יהודים על-ידי חבריהם ליחידה נמנים בזכרונות פרטיזנים מן היחידות שבהן שרתו פשה ודורה, ומקרה אונס אחד. בכולם היו הלוחמים היהודים עדים למעשים, או שידעו על התרחשותם, אך היו חסרי אונים להושיע לחבריהם המותקפים (אם כי בחלק מהמקרים הצליחו בדיעבד להניע את הפיקוד הבכיר לנקוט פעולות משמעתיות כלשהן נגד התוקפים). החברות ביחידת הפרטיזנים גבתה, אפוא, מחיר כבד, בסכנת התנכלות, פגיעה או מוות מידי חבריהם לנשק, אך בעיקר בתחושת השפלה קבועה. מסתבר שהמחיר היה כדאי, שהרי כל השאר התגמד בעיניהם מול האפשרות להילחם בנאצים ולמלא בכך את שבועתם לנקום.
מקור: ההתנגדות היהודית בשואה, יצחק "פשה" רייכמן

יום שישי, 15 בינואר 2010

הבאוהאוס והנאציזם

קשר השתיקה שנחשף לאחרונה בין אחד מבוגרי הבאוהאוס לבין אדריכלות הרייך השלישי, שופך אור על כמה מפינותיו הפחות מוכרות של מוסד הלימודים הנודע. פרנץ ארליך לא היה היחיד.
בימים אלה חוגג הבאוהאוס 90 שנה להיווסדו בשורה של תערוכות ופרסומים ברחבי העולם. הוא נחשב לבית הספר המשפיע ביותר לעיצוב, אמנות ואומנות במאה ה-20, ועם בוגריו נמנים כמה מהיוצרים הגדולים של הסגנון הבינלאומי והתנועה המודרנית: מיס ון דר רוהה, יוזף אלברס, ולטר גרופיוס, מרסל ברויאר, פאול קליי, וסילי קנדינסקי ואחרים.
צרכים מיוחדים
עד לאחרונה התבצע מחקר מצומצם למדי על פעילותם של בוגריו ומוריו במהלך שלטון הרייך השלישי. הגילויים אודות ארליך רק מחזקים את התדמית המתעתעת הקיימת סביבו, ואין ספק כי המורשת שהותיר אחריו שונה ומורכבת יותר ממה שמוכר כאן בארץ בעיקר כסגנון הבנייה של העיר הלבנה. הרהיטים המושכים, התלבושות והמסיכות האנרכיסטיות, הגרפיקה הנועזת והאדריכלות החדשנית הם רק פרק אחד במכלול היצירה של בוגרי הבאוהאוס.
ב-1 בינואר 1972 נפתח בווינה משפט "אושוויץ האוסטרי", שבמסגרתו הועמדו לדין שני אדריכלים בכירים, ולטר דיאקו ופריץ ארטל, מתכנני מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שבו נרצחו מיליון וחצי יהודים. ארטל, בן למשפחת אדריכלים ידועה, היה בוגר הבאוהאוס שגויס לזרוע הצבאית של האס-אס ב-1939. שנתיים לאחר מכן סופח למשרד הבנייה של אושוויץ, שם פיקד על הרחבת המחנה ולבסוף גם תיכנן את תאי הגזים שכונו בתוכניות "מקלחות לצרכים מיוחדים".
קרא עוד בעכבר העיר

יום שני, 4 בינואר 2010

"עברייקה" בבית יתומים פרבוסלבי

כמו רוב היהודים, הורי נסעו רחוק ככל האפשר וירדו בעיר טורקסטן שבקזחסטן. אבי נתפס וגויס לצבא ברית המועצות וזמן מה אחר כך הוכרז כחלל מלחמה. אמי נותרה חסרת כל וכדי לשרוד סחרה בשוק השחור, מה שעשו רוב היהודים כדי לשרוד. היא היתה נועזת ביותר והגיעה גם לאוזבקיסטן עם סחורתה המוברחת. ה-אן-ק-וו-דה ידע על פעילותה, עלה עליה והיא נעצרה. מן המעצר היא ברחה, שוב לאוזבקיסטן. אני נותרתי בקזחסטן ללא אבא וללא אמא. סבתי, החולה, הכניסה אותי לבית יתומים פרבוסלבי בו הייתי יהודיה יחידה.
זאת היתה תקופה קשה גם בברית המועצות. מגפות התפשטו במהירות, הרעב היה כבד ובעיקר סבלו ממנו היהודים שהיו חסרי בית ובמנוסה מתמדת. בית היתומים נשלט על ידי הכנסייה הפרבוסלאבית, שלמרבה הפליאה היתה חזקה מאד בחבל ארץ זה. הכנסייה היא שדאגה ל"ילדי הגיבורים שחרפו נפשם למות למען המולדת". היה גם רעב כבד בבית היתומים אך היו בו "גג, מיטה ואוכל"- כדברי סבתי.
לא היה פשוט להכניס אותי כ"עברייקה" (יהודיה) פנימה. מאוחר יותר למדתי ששיחדו את המטפלות לשם כך. המטפלות היו ברובן קזחיות מקומיות אך זכורות לי גם מטפלות לבנות, כנראה כאלה שהגיעו מרוסיה הלבנה. כמו שאר האוכלוסיה, הן כעסו על היהודים ש"באו לאכול את האוכל שלהם" והיו מדברים על כך בגלוי. לי קראו "עברייקה זאראזה"- יהודיה טמאה, בשל השיעולים כתוצאה ממחלת השחפת בה הייתי חולה. את הכעס שלהן הן בטאו בהתעללות בי, ילדה קטנה מרטיבה.
כל הילדים בבית היתומים היו מרטיבים. אני לא זוכרת שעשו מכך עניין אבל כלפי נהגו אחרת. כל בוקר היה נערך טקס קבוע בו המטפלות ושאר הילדים מגיעים למיטה שלי ומושכים מעלי את השמיכה. הכתם הצהוב הגדול היה שם כל בוקר. וכדי להעניש אותי עוד יותר מנעו ממני עוגיה , אותה קבלו שאר הילדים. סיפורי "משחק החלפות של עוגיית יציקה" בספרי "בתיאבון, וילהלמינה" מתאר את ההתעללות הזאת בפרוט.
בשל המחסור בקמח, סוכר וביצים היתה דרך מאד מעניינת להכין את העוגיות האלו. היו מערבבים קמח עם מים ומעט סכרין, לשים ומכינים עוגיות. את העוגיות היו מניחים לייבוש על הגגות. השמש אפתה את העוגיות בתהליך אטי שהותיר אותן לבנות כמו סיד. כתוצאה מההתאבנות שלהן הן היו קשות כמו יציקה ואי אפשר היה לנגוס בהן אלא למוצצן בלבד.
בשבילנו הילדים מציצת העוגייה היה טקס ארוך של התמכרות למתוק-מתוק של הסכרין. לא היו מזונות מתוקים אחרים!
אני זוכרת שגם הילדים היו מתאכזרים אלי. מאחר ולא היו צעצועים, אנחנו הילדים היינו ממציאים משחקים. היינו אוספים שברי זכוכיות ובונים מהם ארמונות על האדמה. אני הצטיינתי במשחקים אלה ותמיד היה מגיע מישהו שגונב לי את ה"אוריוק" (משמש מיובש) הזכוכיתי שלי או מחריב את הכיפות הצבעוניות של הארמון שבניתי.
כדי לשרוד פיתחתי משחקים של בניית בתים מסמרטוטים. הייתי מתחבאת ימים שלמים מתחת לשולחן מכסה את השולחן במיני סמרטוטים ובודקת האם המטפלות יחפשו אותי. שעות הייתי בפנים ולא זכור לי שמישהו חיפש אותי. רק הרעב הוציא אותי מבפנים.
עוד משחק שאהבתי בשהותי בבית היתומים: השתתפות בלוויות. ברגיל, הסביבה היתה צחיחה, הכל אפור , בתי בוץ ללא צבע. רק הלוויות שערכו הכמרים היו צבעוניות מאד. בלוויות ראיתי פרחים בארון המתים. לשם שינוי המתים היו לבושים יפה, מסורקים וממורקים, עניבות לצווארם. בחיי היומיום לא ראיתי זאת לכן השתוקקתי ללכת בטור האבלים הנוצריים, לשאת זר עם סרטים צבעוניים ולהרגיש התרוממות רוח.
חוויה אחרת שזכורה לי קשורה בעזיבתי את בית היתומים.
זכורה לי אישה שמגיעה לבית היתומים נוטלת אותי משם ואומרת שהיא באה להחזיר אותי לאמי, שהיתה אז כנראה בבריחה באוזבקיסטן.
אני לא הכרתי אותה וגם לא המטפלות. לימים נודע לי מפי אמי שהיא שילמה לאישה הזאת שתבריח אותי את הגבול.
אינני זוכרת שהאישה עברה תשאול כלשהו על ידי המטפלות. אני זוכרת אותה מתייצבת בבית, שואלת מי זאת וילהלמינה , נוטלת את ידי ויוצאת אתי. לאחר שנים שאלתי את אמי איך מאפשרים הוצאה של ילד מהבית בקלות כזאת. תשובתה היתה שהמטפלות שמחו שסוף סוף בא מישהו לקחת את העברייקה המטמאה, שאוכלת את האוכל של הילדים המקומיים.
האישה יכלה לקחת את הכסף ולא להחזיר אותי. גניבת ילדים השתלמה בברית המועצות משום שעבור ילד קבלו תלושי אוכל. אבל בדרך נס היא לא עשתה זאת והביאה אותי אחרי מסע פתלתול לאמי. (על כך אני מספרת בספורי "אוריוק בשינל").
ישנם עוד זיכרונות הקשורים לקזחסטן ואוזבקיסטן, בעיקר ל"פרנסותיה" של אמי. את תושבי העיר טורקסטן היא הרעילה ב"מורס" (מים אדומים) שהיא הכינה בצ'ייחנה (בבית התה) שהיא עבדה בו. באין צבע מאכל היא השתמשה כנראה במשחת נעליים אדומה שמישהו מכר לה כצבע מאכל. גם אני שתיתי מהמים המתוקים והייתי הראשונה שהתמוטטתי. היא הותירה אותי עם סבתי ועל המקום ברחה למקום אחר.
בזמנים הקצרים שהיינו יחד זכור לי שבלילות היתה עוטפת עצמה בבד גאזה, ששימש להכנת תחבושות . היא היתה הופכת לשמנה מול עיני, מכסה עצמה במעיל ענקי וכך מבריחה את הבד למקומות שבהם הוא היה חסר מעבר לגבול.
את רוב הזכרונות העליתי בספרי "בתיאבון, וילהלמינה" שהוא ביוגרפיה קולינרית של המזונות אליהם התאוויתי בשהותי בבית היתומים ומחוצה לו בקזחסטן ואוזבקיסטן.


הסוד של וילהלמינה
לסופרת ולמשוררת זיוה ברנדס סוסק ספור חיים מרתק. כילדה קטנה היא חוותה את תלאות מלחמת העולם. כנערה, היא עברה את כור ההיתוך עם עלייתה ארצה, ובבגרותה היא חזרה בשאלה ונטמעה בהוויה הישראלית. ספורה של פליטה שהפכה לגיבורה מקומית.סרטם של מאיר חוטקובסקי ונתן דון מהטלוויזיה הקהילתית "מבט רענן" רעננה .



יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

כלי מיטה מעוטרים מאם שנספתה

פרופ' שאול פרידלנדר נולד ב-1932 בפראג למשפחה יהודית מתבוללת. עם כיבוש צ'כיה על ידי הנאצים ב-1939 ניסו הוריו לברוח אבל לא הצליחו. כשהיה בן שמונה הם הצליחו להיכנס לצרפת. לפני שנשלחו למחנות ההשמדה הם מסרו אותו למנזר של נזירות קתוליות, וכך ניצל.
פרידלנדר גדל במנזר בזהות נוצרית. כשהיה בן 15, זמן קצר לפני טקס משיחתו לכומר, הוא נשלח לשיחת חיזוק עם בישוף בכיר בעיר אחרת, שם הובהר לו מה המשמעות של להיות כומר שמוצאו ממשפחה יהודית. פרידלנדר ידע על עברו כיהודי, אבל לא ידע דבר מעבר לכך.
"בעקבות השיחה הוא החליט לחזור ליהדות", אומר יניב. "הוא יצר קשר עם הסוכנות היהודית, זו העבירה אותו לפאריס, ובמשך שנה חי עם משפחה אומנת יהודית דתית ולמד בתיכון. ב-48', כשפרצה מלחמת העצמאות, הוא רצה להילחם. בתנועת 'הבונים' אמרו שהוא צעיר מדי, אז הוא הלך לבית"ר ואמר שהוא בן 17, וכך העלו אותו על 'אלטלנה' והוא הגיע לארץ".
פרידלנדר לימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב וכיום הוא חי רוב הזמן בקליפורניה ומלמד היסטוריה באוניברסיטת קליפורניה. הוא נשוי לחגית ולהם שני בנים ובת וכמה נכדים.
למאמר המלא בהארץ


בהרצאה שנשא ביד ושם במלאת 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד על הקשר בין הקושי של היטלר להגיע לניצחון והתגברות האנטישמיות בכל אירופה. הוא מדגים את הולנד כמדינה שהאנטישמיות בה גברה בעת שצבא גרמניה התקשה להשיג את הניצחון ברוסיה.



יום חמישי, 19 בנובמבר 2009

האם שיתפה IBM פעולה עם הנאצים?

עמדו מנגדאחרעל פי עדויות חדשות בספר שאמור להתפרסם, IBM והמטה שלה בניו-יורק שיתפו פעולה עם השלטון הנאצי, גם לאחר הצטרפותה של ארה"ב למלחמה, וסייעו לנאצים בהאצת יישומו של 'הפתרון הסופי'
ynet פורסם: 31.03.02, 14:07

ענקית המחשבים IBM שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות הסניף שלה בניו-יורק, גם לאחר הצטרפותה של ארה"ב למלחמה. כך טוען אדווין בלאק, בספר האמור להתפרסם בקרוב בשם "IBM והשואה".

...
במהדורה הקודמת של ספרו, טען בלוק כי מכונת הניקוב, שנבנתה במיוחד עבור הנאצים, שימשה את הנאצים לצורך עריכת רשימות של יהודים המיועדים לשליחה למחנות ההשמדה אושוויץ וטרבלינקה. גילויים אלה שימשו את התובעים בתביעה שהוגשה ב-2001 מטעם צאצאי קורבנות השואה. בתביעה זו נטען כי יו"ר IBM בין השנים 1915-1956, תומס ג'יי.ווטסון, ומנהלים בכירים נוספות במטה בניו-יורק לא עשו דבר כדי למנוע מהטכנולוגיה הזו להגיע לידי הנאצים. עם זאת, תביעה זו הוסרה כדי לא לפגוע במקורות פיצוי אחרים.
בספרו החדש של בלאק, נטען כי בעקבות פלישת הנאצים לפולין ב-39' הקימה IBM חברה בת בפולין, בשם 'ווטסון ביזנס מאשינס', על שם היו"ר ווטסון. החברה ניהלה חנות בסמוך לגטו וארשה, שהיתה אחראית על תיעוד שמם של יהודי פולין


יום שני, 16 בנובמבר 2009

טריקת דלת


לקראת גירוש יהודי הונגריה
7 בספטמבר 1944 . כבכל בוקר חזר אבא מבית הכנסת. מיד בהיכנסו ראיתי שינוי בהופעתו, הוא לא היה כתמול שלשום. המגבעת שעל ראשו היתה מוסתת לצד, עיניו הביעו חוסר שקט ופיזור דעת. הוא התקרב אל אמא ולחש לה דבר מה ולפי תגובתה, פניה הביעו דריכות, הבנתי שבפיו בשורות רעות. בצעד מהוסס ניגש לפינת המטבח ומזג לעצמו קפה מקנקן שהיה מוכן בשבילו. נטל ידיו ובצע פרוסת לחם. התיישב על כסא רעוע, בירך על הלחם, נגס והחל שותה את הקפה, מושך את הנוזלים בשפתיו בקול ועיניו מביטות בנקודה עלומה בחלל, כאילו אינו מעיז לפגוש את מבטה של אמא. היא הסתכלה בו בפליאה ואמרה בהתרסה: "אנחנו הולכים למות ואתה יושב לך ושותה קפה, כאילו לא קרה כלום?!". אבא לא השיב, המשיך לשתות בדומיה. חוסר התגובה מצידו הרעיד משהו אצלי מבפנים. שאלתי אותו לפשר הסודיות. למרות שהייתי בת 14 בלבד, נחשבתי בעיני הורי לילדה אחראית ובוגרת, שהרי הוכחתי את בשלותי כשעברתי ניתוח פיקטיבי להצלת המשפחה. אבא הסכים לספר לי, ששמע בבית הכנסת שהגרמנים, למרות מפלתם המוחצת בכל החזיתות בעת ההיא, בעזרת משתפי פעולה הסלובקים, אינם מוכנים לוותר על ביצוע התוכנית של ה"פתרון הסופי" וסילוק כל היהודים מאדמת אירופה הכבושה. הם עומדים לבצע את גירוש הנותרים, עד האחרון שבהם וזאת במהירות. לכן, על כל היהודים לארוז את חפציהם, להתארגן ולהתייצב כבר היום לטרנספורט. בזה יבוא הקץ לשארית הקהילה המצומצמת ששרדה עד עתה בנפתולי הזמן. היהודים שנותרו בסלובקיה ישלחו למזרח, שלשם כבר גורשו רוב יהודי אירופה. היום ידוע לי, שהלחץ על היהודים התחדש עכב פלישת הגרמנים ב 29- לאוגוסט, בגלל מרד הפרטיזנים. אבא בעל התושייה והאמונה הנאיבית, סירב להיכנע. הוא לא ילך כצאן לטבח, חובתו להתגונן ולגונן על משפחתו. למרות המצב העגום, למרות חוסר הסיכוי להיחלץ ממנו ועל אף העייפות המצטברת מהבריחות והמחבואים שנמשכו כמעט שלוש שנים, הוא שוב החל רוקם תוכניות. בעייתו העיקרית היתה חוסר אמצעים כספיים מינימליים וחוסר כיוון מילוט. אך כמו חיה לכודה, שחשה בסכנה המתקרבת, כבר באותו בוקר הכריז: "בואו, נכנס למחסן העצים בירכתי החצר, כדי שלא ימצאונו בדירתנו כאשר יעברו לפקוד את היהודים בביתם. נשהה במחסן כמה שעות ואז נראה מה יהיה הלאה. אתן הבנות צריכות לשמור על שקט מוחלט, כדי שלא יגלונו וגם כדי שנוכל להאזין למתרחש בחוץ".וכנגדו, אמא הריאלית יותר והספקנית, פקפקה בהצעתו, לא האמינה באפשרות מילוט ולא הסכימה עם הרעיון. לדעתה, אין טעם לחכות במחסן החשוך והטחוב, ממילא ימצאו אותנו כשיעברו בבתי היהודים. ואם בדרך נס בכל זאת לא ימצאונו במהלך החיפושים, מה יביא הלילה, לאן נלך? הורי גם דאגו, מה יקרה לבן דודי שנמצא יחד עם פליטים אחרים בחסות פרנסי הקהילה. האם ילך לגירוש או שמא ימלט את נפשו על אף גילו הצעיר? (רק אחרי תום המלחמה נודע לנו בהקלה גדולה, שהצליח לברוח בעזרת בחור מבוגר ולחצות את הגבול להונגריה ולהגיע בשלום בחזרה אל הוריו).בסופו של דבר אבא הצליח לשכנע את אמא, שחייבים לפחות לנסות. במהירות לבשנו מעילים, לקחנו בתיק כמה מהבגדים החמים ומעט מזון מוצק שהיה בבית. אחותי הקטנה מרים, חיבקה אל גופה את בובתה החדשה העשויה מ"קַאוּצ'וּק" (מין פלסטיק קשיח) ולא הרפתה ממנה, כאילו שואבת בטחון מקרבתה. מצוידים בכל אלה, התגנבנו אל המחסן. אבא פתח בזריזות את המנעול, הורה לנו להיכנס, סגר את הדלת עלינו ואנו התיישבנו על בול עץ רחב. במקום שרר כמעט חושך מוחלט, המחסן היה ללא חלון ורק החריצים שבין לוחות העץ ששימשו קירות, העבירו מעט אור. כעבור שעה קלה שמענו קולות ריצה וצעקות בחצר ודרך החרכים ראינו את שכנינו מתרוצצים הלוך וחזור, ללא כיוון או מטרה, כמו עכברים מורעלים. כולם נשאו בידיהם תרמילים, תוך ויכוחים והתייעצויות על תוכנם. כאשר הגיעו השוטרים הגארדיסטים, החלו מזרזים אותם למקום הריכוז. לפתע החצר התרוקנה, השתרר שקט מוזר ושוטר יחיד עבר מפתח דירה אחת לשניה והטביע חותמת שעווה על מנעולי הדלתות שננעלו (כפי שעשו תמיד כשמשפחה נלקחה ועזבה את הבית). מועקה כבדה ירדה עלינו, נצמדנו האחד לשנ יישובים על בולי העצים. אבא החל עורם גזרי עצים לגובה, כדי לצור מעין מחיצה, שתסתיר אותנו במקרה שיפתחו את דלת המחסן. ישבנו צפופים זה ליד זה, מחזיקים אחד בשני, מדי פעם לוחשים ורק כשהצטרכנו להטיל את מימינו, סרנו לפינה אחרת כדי שמקום מושבנו לא יירטב. כך ישבנו שעות ארוכות. גם שעת הצהרים חלפה לה מכבר והשמש החלה שוקעת. מבעד לסדקים חדרו קרניים אלכסוניות והאירו את המחסן. דממה שררה בכל הסביבה, לנו היה ברור שכל היהודים שבחצרנו נלקחו או נמלטו. ידענו, שישנה משפחה אחת ויחידה לא יהודית, שמתגוררת "בחצר היהודים", ותמהנו מה הרגשתם כעת, כשנותרו יחידים בחצר הגדולה, המרובעת, שהתרוקנה. דירתם היתה בקצה החצר מול המחסן ואנו השקפנו לעברם. ראינו כיצד הם מסתכלים מבעד לחלון ומדי פעם גם פתחו את הדלת, יצאו ומיד חזרו. הם ראו את המחזה של איסוף היהודים ונראו נבוכים. לא יצאו למחות או לעודד את המגורשים, אפילו לא נתנו ברכת פרידה להולכים, נשארו בביתם כאילו נכלמים, מפוחדים או אדישים. לא היה שום טעם לשהותנו המתמשכת במחסן ללא מצרכי מזון, ללא עזרה וגם מפאת חשש לחיפוש אפשרי וכמעט ודאי. עוד לפני שהערב ירד, אבא הורה לנו לצאת מהמחבוא לכיוון ביתם של השכנים הגויים. נקשנו על דלתם ובפותחם, הם נעמדו מולנו ופניהם מביעים תמיהה על הימצאותנו שם, ומבוכה מהולה ברחמים ופחד. אבא ביקש עזרה ומסתור בביתם למשך זמן קצר, ניסה לשכנע אותם כי מדובר רק בלילה אחד, אך הם סירבו בכל תוקף וטרק ובפנינו את הדלת.
מקור: עליזה ברק רסלר, זעקי ילדה, יד ושם, ירושלים, תש"ס.