הייתי אז בבלז. נסעתי מראווא לראש-השנה אל הצדיק נשארתי גם לחג הסוכות. הימים הנוראים וגם חג הסוכות עברו בשקט. רק בהושענא רבה עברו בחפזון כמה מחיל החלוץ הגרמני את בלז והודיעו כי למחרת היום יבוא הצבא הגרמני ויקח בידו את השלטון. אימה גדולה נפלה על כולנו. האדמו"ר החליט מיד להימלט מן העיר בחשכת הלילה ולעבור בחשאי את הגבול, לעבר תחום הכבוש הרוסי. כמנהגו בקודש שאל האדמו"ר מקודם לדעתם של בעלי ההוראה, והם פסקו להלכה, כי זה ענין של פקוח נפשות הדוחה את החג. בליל של שמחת-תורה החלו כל בני הבית ואנשי החצר להתכונן ליציאה. ארזו את החפצים הנחוצים ביותר והטעינו אותם על עגלות. התכונה היתה רבה והבהלה גדולה לאין שיעור. אותה שעה עצמה נכנס ובא האדמו"ר לבית-הכנסת להתפלל תפילת מעריב של חג ולערוך את ההקפות, כאילו לא קרה שום דבר.
- מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה של מסירות נפש מימיו.
בחוץ שררו אימה ומבוכה, רעש ומהומה. בתוך בית-הכנסת המפואר פקד הצדיק על סדר ההקפות לכבוד שמחת-תורה, במתינות ובנחת ובהתלהבות של קדושה. בבלז יש פזמונות וניגונים מיוחדים לכל הקפה והקפה לחוד, והאדמו"ר לא נתן לקצר הדלוג על שום ניגון ופזמון. הרים כל פעם את ידו וציווה לשיר ולרקוד וקהל החסידים רקד ושר עד כלות הנפש. גם אני הייתי בין הרוקדים.
וכך רקדנו שעה ארוכה, עד שבגמר סדר ההקפות, כנהוג מימים ימימה. הסתכלתי בפני הצדיק ונרעדתי כולי, כי מימי לא זכיתי לראות מראה קלסתר פנים כזה, כמראה מלאך ה צב-אות...
אך נסתיימו ההקפות - ובפקודת האדמו"ר ניגשו לארוז את ספרי-התורה המרובים בבית-הכנסת, (כמאה וחמישים במספר), כדי להעביר אותם למקום בטוח ואכן, ספרי-התורה הועברו אז לראווה-רוסקה, אשר היתה אז באזור הכיבוש הרוסי.
האדמו"ר מבלז אמר לכל אחד "גוט יום-טוב !", וביקש למזוג לו שתי כוסות יין לקידוש. כדי לקיים בדרך זו "קידוש במקום סעודה". שעת היציאה דחקה ולא היתה שהות לערוך סעודת יום-טוב. אמר הרבי לתת לו את הכובע (קאפילוש) של חול והוסיף : - עתה נלבוש כלי-גולה ("לאמיר אנטוען די כלי-גולה").
בזאת ניתן האות להתחלתו של מסע-ההצלה, בחשכת הלילה עברה שיירת הצדיק עם כל בני משפחתו את קו הגבול הגרמני-רוסי, והגיעה בשלום לעיירה סקוהל, אשר שכנה מעבר לגבול הזה. סקוהל היתה התחנה הראשונה בדרך הנדודים הארוכה 'של האדמו"ר מבלז.
כך ניצל הצדיק מבלז ברגע האחרון מעירו וקהילתו, על סף החורבן ממש. לאחר שהרבי הצליח להעביר את ביתו ומקום- מושבו הגיעו אליו ידיעות איומות ומדהימות על החורבן שחוללו הנאצים הרשעים בבלז, מיד עם כניסתם לעיר. ראשית כל דבר החלו לחפש אחרי האדמו"ר ובני-ביתו, על פי עצתם של הפורעים האוקראינים במקום. משלא מצאו איש בבית הרבי ניגשו לחלל ולהרוס את בית-הכנסת העתיק והאיתן. מלאכת-הרס זו לא עלתה להם בנקל. פעמיים השליכו הרשעים אש בבנין הקדוש והבנין לא נשרף. הם ניסו להרסו בפיצוץ של דינאמיט והבנין לא התמוטט.
השתוממו הרשעים מאד וגם נבהלו מכך. הצוררים הגרמנים יחד עם עוזריהם האוקראינים פחדו להמשיך בפעולות ההרס והם הוציאו צו, שהיהודים עצמם יפרקו לאט לאט את בנין בית-הכנסת, למטרה זו נתגייסו פלוגות של עובדי-כפיה יהודים, אשר כל אחד מהם קבל מכסה יומית, כמה לבנים הוא מחוייב לפרק ולאסוף מבין-הריסות בית-הכנסת.
כפי שזה נמסר מפיו של יושב-ראש "מועצת היהודים" (יודען-ראט) בבלז, ד"ר טויבר, אשר הוא עצמו היה פליט מקראקא ונשאר בבלז, התהלכו אגדות נפלאות בין האוכלוסין הגויים שבעיר בקשר להריסת בית-הכנסת העתיק והמפואר.
- בערבים, לאחר שקיעת החמה מופיעה איזו דמות של זקן בין תלי ההריסות - כך שוחחו הגויים בינם לבין עצמם ופחדו להתקרב למקום הזה.
- בעיני ראיתי יהודי זקן המסתובב בין החורבות ובוכה בקול רם - נשבע בהן-צדקו מישהו מבין השכנים הגויים, אשר נחפז למשרד ה"יודן ראט" בבלז לספר על כך, כה סיפרו בני העממיים של בלז, אשר בית הכנסת הישן הזה ואף חצר האדמו"ר ("המגיד", בלשונם) היו מקודשים ונערצים גם בעיניהם, מזה דורי דורות.
מתוך: הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין
משה יחזקאלי
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה