.

View Segula סגולה in a larger map
‏הצגת רשומות עם תוויות עיוותו דין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עיוותו דין. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 באפריל 2012

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים



מתוך 'אודות הפרוייקט'


In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.
After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.
Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.
We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.
Project workers
Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania
Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum
Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna
Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

שווייץ: זוכו 137 אזרחים שהורשעו בסיוע ליהודים להימלט מהנאצים


ועדה ממשלתית בשווייץ טיהרה את שמותיהם של 137 אנשים שהוגדרו פושעים על שסייעו ליהודים לברוח מהנאצים במלחמת העולם השנייה. רק אשה אחת מבין אותם "פושעים" עודנה בחיים.


הוועדה הוקמה ב-2004 על מנת לבחון את עניינם של אנשים שהורשעו בהברחת פליטים יהודים בשנים 1938-1945. חלקם נכלאו או נקנסו, ורבים איבדו את מקום עבודתם.

(AP)



שווייץ: עזרת ליהודים בשואה? אתה כבר לא פושע


בשווייץ מביאים לשיאים חדשים של ציניות את התפישה שלפיה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". ועדה ממשלתית מיוחדת עומדת לסיים את עבודתה לאחר שסיימה לטהר את שמם של 137 אזרחים שבתי המשפט הרשיעו כפושעים מפני שסייעו ליהודים לחמוק מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה.

רק אשה אחת, אמה סטיטלמן מז'נבה, חיה לראות את שמה מטוהר ב-2004 מ"פשעיה".
היא מתה חודשים אחדים אחר כך.

הוועדה הוקמה ב-2004 כדי ליישם חוק שהיה חדש אז, שנועד לטהר, גם לאחר המוות, את שמם של אזרחים שהבריחו פליטים יהודים בגבולות אירופה בשנים 1938-1945. הם הורשעו בהתאם לחוקי הניטרליות של שווייץ ורבים מהם נאסרו, נקנסו או איבדו את מקום עבודתם.

הוועדה מסרה כי מטרתה הייתה לתקן את הנזק שנגרם בשל "אי צדק חמור" של ההיסטוריה.

ynet 29 בדצמבר 2011

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

פרוטוקול ישיבה בעניין גירוש היהודים (הונגריה)

במאי [לא ניתן לפענוח] התקיימה במטה המשטרה במונקאץ' ישיבה בראשותו של לויטננט-קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בהשתתפות קפטן הז'נדרמריה ד"ר לאסלו וקפטן הגסטאפו ד"ר מרטון זולדי מצד הגרמנים.

הישיבה דנה בגירוש היהודים, שיתחיל ב- 14 במאי.
פטורים מכלל זה יהודים שהם נתינים זרים - כלומר, אזרחי בריטניה, ארצות הברית, פולין, רוסיה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, פינלנד, שוויץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל ותורכיה - שאותם יש לסלק מראש ולשים במעצר, כדי שלא יהיו עדים לסילוקם של האחרים. היהודים יוסעו ב- 110 רכבות לתחנת קאשה ושם יימסרו המשלוחים לידי המשטרה הגרמנית. הסימון [על הקרונות] יהיה 'D. A. - Umsiebler' [יישוב מחדש של עובדים גרמניים]. כל רכבת תסיע 3,000 בני אדם. היא תורכב מ- 45 קרונות, שלכל אחד מהם יוכנסו 70 בני אדם עם המטען, ושני קרונות בהתחלה ובסוף בשביל השומרים.

מפקד תחנת ההטענה יהיה קצין ז'נדרמריה הונגרי או גרמני; סידור זה יחייב את מנהל התחנה להעמיד לרשותנו קרונות ורציפי הטענה במקום מרוחק מן התחנה, חמש שעות מראש.
היהודים יוכלו ליטול עמם מטען מוגבל בלבד, אבל לא מיטות או מזרנים. יוכנו רשימות שמיות בשני העתקים. העתק האחד יישאר עם המשלוח, והשני יישלח למטה המשטרה במונקאץ' עבור מפקד רציף ההטענה.

אם תצא הרכבת בלילה, יש להעלות את היהודים ביום.
הז'נדרמריה תפקח על ההעברה מן המחנה לתחנה והמשטרה תפקח על צמתי הרחובות. האזור ייסגר מראש בידי הז'נדרמריה והרחובות ייחסמו בידי המשטרה; נוהל זה יישמר גם באתר ההטענה.

המחנה, הגטו והדרך יישמרו בקפדנות; הדרך תיסגר לתנועה בעת הובלת היהודים. הם יוצעדו בקבוצות של 500 איש, ארבעה בשורה. חולים קשים וקרוביהם יובאו לאתר כחלק מן הקבוצה האחרונה. תהיה רכבת בית חולים, ובה יהיו רופא ואחות וגם יוסעו בה חברי מועצת היהודים ואנשים שאזרחותם איננה ברורה.
עובדים [מוגנים] ואנשי שירות העבודה, רופאים ורוקחים ייכללו גם הם. לגבי אנשי שירות העבודה ינקוט משרד ההגנה פעולה נפרדת.

מספר הנוסעים בקרון מלא יסומן בגיר על הקיר החיצוני של הקרון.
בכל קרון ייבחר אדם אחד לחבר המועצה ויהיה אחראי להשגת מים וכו'.

אחריות ראשי הערים:
לאנשים שיישלחו יש לספק לחם ליומיים. המנה לנפש ליומיים היא 400 גרם. אסור לקחת מזון נוסף. ביום ההטענה יחולק במטבחי המחנה קפה לדרך; אם הדבר אינו אפשרי, יסופקו למשלוח מים. את הלחם יספק ויחלק ראש העיר. ראש העיר גם ידאג לכך, שבכל קרון יימצאו דלי מכוסה (למטרות שירותים) וקנקן למי שתייה.

ראש העיר אחראי לספק 90 מנעולים עם מפתחות לכל משלוח, אולי בעזרת המועצה.
יש לזכור, שהמשלוח [כלומר הרכבת] יכלול גם קרונות רכבת גרמניים שאי אפשר לנעול אותם, אלא אם כן משתמשים תחילה בשרשרת באורך 30 סנטימטר, אותה ניתן לנעול.

ראש העיר גם ידאג לספק גיר לסימון הקרונות.
באחריותו גם לספק שרשרות למפתחות ותוויות לרישום מספרי הקרונות לשם זיהוי מספר הקרון.

ההעברה וקבלת המשלוחים יתבצעו בקאשה; לא ייערך מפקד.
תפקיד ראש העיר: לאחר הוצאת העצירים יחטאו השלטונות המנהליים את אתרי המחנות (רופא צבאי).

בעת ההעברה יש להימנע מתוספות ומפעולות של יחידים.
קפטן ד"ר אוראי: אם יהיה צורך בכך ניתן להכניס לתוך קרון אחד אפילו 100 איש. אפשר לצופף אותם כמו סרדינים, מכיוון שלגרמנים דרושים אנשים חסונים. אלה שלא יעמדו בכך ימותו. לגרמניה אין צורך בגברות אלגנטיות.

לוח הזמנים בנאג'באניה: 30 במאי, 8 בערב עד 2 לפנות בוקר; 11 ביוני, 2 אחרי הצהריים עד 2 לפנות בוקר.

דיון: פאל סהור, ראש עיריית נירג'האזה: שלא יישאר אפילו יהודי אחד, שילכו כולם.
לויטננט קולונל פרנצי: רק רופאים שאי אפשר בלעדיהם ובני משפחותיהם יישארו במדינה. את אלה יזהו היועצים הגרמניים; הם מומחים לעשות זאת והאחריות למיון היא שלהם.
נוצרים שיחזירו תוך 48 שעות, לפי דרישה, כל מה שקיבלו מן היהודים, יהיו פטורים ממעצר וכו'.


מקור: דעת

יום שישי, 8 בינואר 2010

הפליטים היהודים

כמעט מיליון יהודים יוצאי ארצות ערב סבלו מרדיפות ומבזיזת רכושם לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות ¬ אבל מדינת ישראל מעולם לא נלחמה כדי שיקבלו פיצויים ¬ אפילו הקונגרס האמריקני קיבל כבר לפני שנים החלטה כי כל פיצוי לפלשתינים - יותנה בפיצוי ליהודים יוצאי ערב ¬ ובישראל, רק עכשיו עולה החוק לדיון ¬ סיפור על סבל ועוול שלכולם היה נוח להתעלם ממנו
נדב שרגאי לבנה וידאל-זמיר היתה בת עשר כשדלת בית הוריה ברחוב מנסור בחילוואן עיר גנים מקסימה כ25-ק"מ מקהיר נפרצה על ידי קציני משטרה מצרים במדים שחורים. גם ממרחק של 61 שנה היא זוכרת היטב את פניהם החיוורות של הוריה אסתר וויקטור מביטים חסרי אונים בלובשי המדים כשהם הופכים את הבית מרוקנים מגירות וארונות וקורעים מזרנים. לבנה זוכרת את מעצר דודה חביב את תקיפת אחיה דוד ואת החרמת בית הדפוס המשפחתי Imprimeries Vidalשהיה אחד הגדולים והוותיקים במצרים. אחר כך עוקלו חשבונות הבנק וביתם נמכר במכירה פומבית.
בתוך ימים ספורים מיד לאחר הכרזת המדינה איבדה משפחת וידאל את כל רכושה. גורל דומה פקד עוד אלפי משפחות יהודיות במצרים. בחודשים הבאים עצרו השלטונות שם כ1 300-יהודים רק בשל היותם יהודים והשליכו אותם לבתי הסוהר. הם מעולם לא הובאו בפני בית משפט ולאחר כשנה וחצי בכלא רובם גורשו מאדמת מצרים היישר לאונייה.
חוקים רבים נחקקו נגד יהודים באותה עת במצרים. עקב כך עשרות אלפי יהודים פוטרו ממשרותיהם ורכושם של כל מי שנחשדו כציונים - עוקל. ביוני ובספטמבר 1948 נערכו פוגרומים בשכונות היהודים בקהיר ורבים נרצחו או נפצעו.
גם מרי חג'ג-'לילוף כיום בת 85 ילידת טריפולי שבלוב זוכרת את הימים שליוו את המאבק היהודי להקמת המדינה. בנובמבר 1945 פרעו הערבים ביהודי טריפולי. אביה משה פלח-קיש שהיה מנכבדי הקהילה נרצח במכות גרזן על ידי עובדיו באחד מהמחסנים שהיו בבעלותו. גופתו נרמסה ורכושו נבזז. בעלה רחמים גויס לעבודות כפייה במחנה "סידי עזאז."
שלוש שנים מאוחר יותר עם הקמת המדינה שוב פרעו תושבי טריפולי ביהודים. חוקי גזע שונים נח קקו ורבים מהיהודים גורשו או נמלטו. בנה של מרי יעקב חג'ג-'לילוף כיום תושב באר שבע היה אז רק ילד בן שש וחצי ולמרות זאת הוא מתאר את יום הפרעות בחג השבועות ב'48-כאילו התרחש אתמול: "מאות צרו על הבית שלנו ומהקומה השנייה צפינו אני ואחי הקטן בהמון שקורא 'אטבח אל יהוד.'ניצלנו רק בזכות קצין משטרה יהודי שעבר במקרה במקום." התנאי של הקונגרס
סיפוריהם האישיים של משפחות וידאל וחג'ג-'לילוף לא היו יוצאי דופן באותה התקופה. עם תום מלחמת העולם השנייה איימו נציגי מדינות ערב שקבלת תוכנית החלוקה תביא לסופה של יהדות ערב. רחל מכטיגר חוקרת בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה חקרה את סוגיית "הפליטים היהודים מארצות ערב" וחשפה לאחרונה "טיוטת חוק" שהכינה כבר ב1948-הוועדה הפוליטית של הליגה הערבית. בטיוטה שחוברה על ידי מצרים ירדן עיראק לבנון ערב הסעודית סוריה ותימן משורטטת תוכנית הרדיפה אחר יהודים במדינות ערב והכוונה להופכם לבני ערובה.
סעיפי ההצעה תואמים את הצעדים שמדינות ערב נקטו בפועל - רדיפות שיטתיות נגד יהודים. חלק מהמשטרים יזמו חקיקה ששללה מהיהודים זכויות אזרח רכושם הוחרם ורבים הפכו קורבנות למעשי רצח מעצרים שרירותיים עינויים וגירוש. בתוך שנים אחדות גורשו ברחו נעקרו או עלו ביוזמתם לארץ כמעט כל 860 אלף היהודים שחיו במדינות ערב ב.1948-רק 7 000עדיין חיים שם כיום.
הקונגרס של ארה"ב הכיר כבר באפריל 2008 בזכויותיהם של הפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב. בהחלטה 185 של הקונגרס הותנה כל סיוע או פיצוי לפליטים הפלשתינים בסיוע או פיצוי דומה ליהודים יוצאי מדינות ערב כתנאי להסכם שלום כולל במזרח התיכון.
בתקופת ממשל קלינטון הציע הנשיא להקים קרן בינלאומית של 180 מיליארד דולר שתפקידה לפצות בבוא היום את הפליטים וקורבנות הסכסוך הן היהודים והן הפלשתינים. אפילו האו"ם שגילה חד-צדדיות מובהקת פסק ב1957-וב1967-כי יהודים שברחו ממדינות ערב הם פליטים הנכנסים למנדט של הנציב העליון של האו"ם לפליטים. רק במדינת ישראל נזכרו בנושא הזה מאוחר.
למי יינתן הפיצוי?
אחרי החלטות ממשלה רובן הצהרתיות שעסקו בנושא לאורך השנים עברה בכנסת רק לפני שבועות אחדים בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שהגיש ח"כ ניסים זאב מש"ס המבקשת להבטיח שהממשלה לא תחתום על הסדר מדיני במזרח התיכון מבלי להבטיח את זכויותיהם של היהודים יוצאי מדינות ערב שעלו ארצה והשאירו את נכסיהם מאחור.
הצעת החוק גם קובעת שבכל דיון בנושא הפליטים הפלשתינים הממשלה תדרוש להשוות את מעמד הפליטים היהודים לשל הערבים שעזבו את רכושם מיום הקמת המדינה ותעניק פיצוי על אובדן רכוש. הממשלה תומכת בהצעת החוק אלא שבינתיים היא התרחבה מאוד. ארגוני היהודים יוצאי מדינות ערב וגורמים נוספים מבקשים ליצור סימטריה בין הדרישה הפלשתינית - שאינה מסתפקת בפיצוי ל726-אלף הפלשתינים שנעקרו מישראל המנדטורית ב'48-ותובעת פיצויים לכארבעה מיליון פלשתינים וצאצאיהם בעולם כולו - לבין הדרישה הישראלית.
הארגונים שהתכנסו ביום שני במוזיאון יהדות לוב באור יהודה דורשים התחשבנות רחבה בהרבה. הם תובעים שהחוק החדש שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון בו מחרתיים יחול גם על יהודים שגורשו או נאלצו לעזוב את מדינות ערב ולא עלו ארצה וכן על צאצאיהם שחיים בארץ או בחו"ל. במשרד המשפטים מתנגדים לכך.
מאיר כחלון יו"ר הארגון העולמי של יוצאי לוב מבהיר שהוא וחבריו אינם תובעים מן האוצר כסף: "הכסף יבוא ממקורות חיצוניים כפי שקלינטון הציע. אני לא רוצה לחזור למצב שבו יגידו שדואגים רק לקבוצה מסוימת של העם היהודי. אחי נפגע בכתף מערבים שהיו השכנים שלנו. את הקברים של אמי סבי ובני משפחתי גרפו לים. הדרישה שלנו כפולה: הכרה בידע הזה במערכת החינוך ובבוא היום פיצוי מקביל לכל פיצוי שהצד השני יקבל על סבלו." הסבל שנשכח
רחל מכטיגר מציינת כי מאז 1947 עסקו כ130-החלטות של האו"ם ב"סבל" הפליטים הפלשתינים אך באף אחת ממאות ההחלטות העוסקות במזרח התיכון אין התייחסות או ביטוי של דאגה ל860-אלף היהודים שחיו ונעקרו ממדינות ערב במאה ה.20-
גם בהסכמים הדו-צדדיים בין ישראל למדינות ערב ולפלשתינים אמנם מדובר ב"פליטים" ולא רק ב"פליטים פלשתינים" אבל לדברי מכטיגר "עד תקופת הממשלה הקודמת מדינת ישראל לא פעלה די ברמה הממלכתית כדי לקדם את ההכרה בפליטים היהודים. הנרטיב של הפליטות היהודית הגירוש והפרעות ביהודי ערב אינו מוכר לא בעולם ולא בארץ גם כיוון שרבים מהיהודים שעזבו את מדינות ערב לא רצו להחשיב את עצמם כפליטים בעוד בעולם הערבי עשו הכל כדי לשמר את בעיית הפליטים ולהשתמש בה במסגרת המאבק בישראל."
שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין מזכיר שאפילו את תוניס "המתונה" תקף גל של הסתה גזענית ושלילת זכויות מיהודים ושבמצרים של גמאל עבד אל-נאצר איימו נציגי השלטון בגלוי ב"טבח יהודים רבים" אם תאושר תוכנית החלוקה. רובינשטיין סבור כי אף שכיום יהודים יוצאי ערב אינם פליטים עוד יש לפצותם על הפקעת רכושם ועל אובדן זכויותיהם האזרחיות בחוקי גזע.
לדברי ד"ר אבי בקר שהיה מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי "הרדיפה והאפליה השיטתית נגד יהודי ערב בשנות המדינה הראשונות מזכירה את גרמניה של שנות ה."30-בקר ליווה משפחות יהודיות של יוצאי עיראק לוב סוריה ומצרים שהעידו בפני בית הנבחרים האמריקני. "אלה היו עדויות קורעות לב. עד היום קשה לי להבין את שתיקת הממשלה והחברה הישראלית בנושא שנוגע בלב הסכסוך הישראליערבי ומדגים שבעצם היה במזרח התיכון תהליך של חילופי אוכלוסיות. מספר היהודים שעזבו עולה בהרבה על זה של הפלשתינים שרובם אגב עזבו מתוך היענות לקריאות ולהסתה של מנהיגים ערבים." "לשנות את הנרטיב"
גם ד"ר צבי צמרת מנכ"ל יד יצחק בן צבי שבמסגרתו פורסמה סדרת ספרים על קהילות ישראל בארצות המזרח סבור כי "יש לשנות את הנרטיב" וכי "שתי קבוצות הפליטים זכאיות ליחס מקביל. הגיע הזמן שנשריש זאת במדינת ישראל במרחב האקדמי הפוליטי החינוכי והתקשורתי."
צמרת מציין עוד כי "התיאור האידילי הרווח בציבוריות הישראלית שלפיו היהודים חיו במשך דורות בארצות האיסלאם כשהם נהנים מיחסים הוגנים ומרווחה כלכלית וחברתית הוא חלקי ומעוות. חוקי גזע שונים כולל החובה לענוד טלאי צהוב היו נהוגים בארצות ערב הרבה לפני חוקי הגזע הנאציים."פרופ' ארווין קוטלר לשעבר שר המשפטים של קנדה שפעל רבות למען החלטת הקונגרס האמריקני בסוגיה ונרתם עתה לעזרת ראשי הארגונים בארץ אומר שלערבים היתה זכות להצביע נגד החלטת החלוקה של האו"ם אך לא היתה להם זכות לפתוח במלחמה נגד המדינה היהודית שבדרך וודאי שלא להתנכל ליהודים בארצותיהם. "התוצאה של שתי היוזמות האגרסיביות האלה - המלחמה נגד המדינה היהודית וההתנכלות ליהודים - היתה שתי קבוצות של פליטים: ערבים ויהודים. כשבעולם מדברים על טיהור אתני שישראל עשתה ב '48-לפלשתינים ואני מספר להם על טיהור אתני שמדינות ערב עשו ליהודים הם נדהמים. יש בורות עצומה אפילו בארץ." "בחו"ל ערים לכך יותר"
צבי גבאי ממרכז מורשת בבל (עיראק) לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ מכיר את הסוגיה משני צידיה ומאשים את ממשלות ישראל שהזניחו מאז קום המדינה את עניין הפליטות היהודית והפיצוי על כך. "זה נושא הסברתי ולאומי מדרגה ראשונה וכפי שפרופ' קוטלר מציין בחו"ל ערים לכך יותר מבארץ."
מדינת ישראל עשתה עד היום מעט מאוד מול מדינות ערב בעניין. במשרד המשפטים אמנם הוקם (על ידי ד"ר יעקב מירון) אגף שעסק באיסוף מידע טענות ומסמכים על רכוש פרטי וציבורי אך עד כה נרשמו במאגר הזה רק כ20-אלף משפחות. בקדנציה הקודמת הועבר "התיק" לידיו של השר לענייני גמלאים רפי איתן שרק לאחרונה מונה על ידי הממשלה הנוכחית לתפקיד יו"ר המועצה הלאומית המייעצת להשבת זכויות ורכוש יהודי. כיום נמסר הטיפול ברישום הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב לאהרון מור מנהל אגף במשרד לענייני גמלאים.
מור דיווח לפני שבועות אחדים לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת כי בקרוב ייצא "קול קורא לציבור בישראל לרשום את הרכוש באמצעות מסד נתונים אינטרנטי" אלא שבארגון גגא"ק (צדק ליהודים יוצאי מדינות ערב המאגד קואליציה של ארגונים יהודיים מכל העולם) אומרים שהמדינה צריכה לאמוד בעצמה את הרכוש ששוויו מיליארדים רבים ולא לסמוך על זיכרונם של אנשים מבוגרים או צאצאיהם שנולדו בארץ.
מנקודת מבטם של הארגונים מדינת ישראל כשלה במבחן הממשי הראשון שבו עמדה במו"מ לשלום עם מצרים. בג"ץ דחה בשעתו לבקשת המדינה עתירה שביקשה למנוע את מסירת שדות הנפט באבו רודיס למצרים קודם שיושג הסדר פיצוי ליהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מצרים.
בהסכם השלום הישראלי-מצרי נקבעה ועדה לבחינת תביעות כספיות הדדיות אך היא לא התכנסה מעולם. היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ ד"ר מאיר רוזן מכחיש טענות על הבנה שבשתיקה: ויתור מצרי על פיצוי ישראלי למצרים בתמורה לניצול הנפט בסיני מול ויתור ישראלי על פיצוי מצרי על הרכוש היהודי שנותר שם - אבל מודה ש"לרוב הפוליטיקאים הישראלים נזכרו ברכוש היהודי שנותר במדינות ערב רק ערב בחירות."
דבריו של רוזן מקבלים חיזוק ממסמך שכתבו לראש הממשלה ולשרים הבכירים ראשי התנועה לאיכות השלטון. הללו מונים "רצף של החלטות ממשלה שתכליתן למצות את זכויות היהודים שהותירו במדינות ערב רכוש פרטי וציבורי החלטות שלא יושמו או יושמו באופן בלתי מספק."בגגא"ק מבקשים להדגיש שהצעת החוק שהשרים ידונו בה ביום ראשון הקרוב לא נועדה לפגוע בתהליך השלום וכי הישענות התביעה ההדדית לפיצויים על הון בינלאומי רק תחזק את התמיכה העממית משני הצדדים בשלום ולא תחליש אותו.


משפחת חג'ג-'לילוף בטריפולי, לוב



לבנה וידאל-זמיר ואמה על המרפסת בבית בקהיר;


מקור: ישראל היום 06/01/10



יום שני, 7 בדצמבר 2009

תקווה על פי התהום




בסוף יולי 1941, כאשר אולצו יהודי קובנה לעבור לגטו, כבר לא היה הרשל שקלר, בעלה של סוניה, בחיים – הוא נורה ונהרג בפורט השביעי – וסוניה נותרה לבדה. כאשר פורסמה ההוראה שעל כל היהודים לעזוב את דירותיהם בקובנה ולעבור לגטו, נזכרה סוניה ששם מתגוררת אחותה של אשה ליטאית, קתרינה שמה, ששירתה בשעתו בבית הוריה. סוניה חשבה להציע לקתרינה ולסטסיס בעלה את דירתה תמורת ביתם שבסלובודקה. היא חיפשה ומצאה את קתרינה והזמינה את הזוג אליה, כדי להראות להם את דירתה. שני הליטאים נענו מיד. בעיניים חומדות עברו מחדר לחדר, סקרו את הרהיטים היקרים, ליטפו בהנאה את החפצים היפים, וביקשו ברוב נימוס שסוניה תשאיר אותם במקומם. במקום שאליו היא הולכת, אמרו ביובש, לא תזדקק להם עוד. סוניה ידעה שלא תוכל לקחתם עמה, ושהמקום בגטו צפוף ממילא; היא רק ביקשה שיבטיחו לה לשמור עליהם עד שתיגמר המלחמה. שני בני הזוג החליפו ביניהם מבטים, ומיהרו להבטיחה שלא ייגרם לחפצים כל נזק, וכי ישמרו עליהם כאילו הם רכושם.