התנגדות בלתי-אפשרית בערי השדה בליטא

הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא 
ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי

א. התקופה הראשונה 

תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.  

אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.  

באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.  

ב. התקופה השנייה

תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.  

עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.  

לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה.  היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם. 

מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.  

ג. התקופה האחרונה

זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר. 

Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט. 

בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית: 

כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות. 

קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש: 

באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב.  ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב. 

קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע: 

עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.  

עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום.