חוק נגד יהודי גרמניה ביוזמת שווייץ

ב-10 באוגוסט חיפש הציר של שוייץ בברלין את ראש המחלקה המדינית במשרד החוץ הגרמני כדי להודיע לו כי זרימת היהודים לשווייץ הגיעה ל"מימדים יוצאי דופן". לבאזל לבדה הגיעו ביום אחד 47 יהודים. הוא הסביר כי ממשלת שווייץ מתנגדת חד משמעית ל"ייהוד" של ארצה, והגרמנים מן הסתם מבינים זאת היטב. בנסיבות האלה שקלו כעת השווייצרים לחדש את ביקורת האשרות. ב-31 באוגוסט אכן ביטלה ברן את הסכם האשרות. אך כעבור שלושה ימים הודיע מפקד המשטרה השוייצרית (רוטמונד) לציר הגרמני בברן כי הוא מוכן להתפשר: ממשלת שווייץ תיאות לדרוש אשרות כניסה מיהודים גרמנים, אם תצוין יהדותם במפורש בדרכוניהם. ...

ב-29 בספטמבר התחייב הרייך לסמן את כל הדרכונים של יהודיו ...

הצו הנושא את התאריך 5 באוקטובר 1938 וחתום בחתימתו של ורנר בסט ראש הלשכה המנהלית של הסיפ"ו קבע כי בכל דרכון שבעליו יהודי תוטבע J אדומה גדולה. במכתב מ-5 באוקטובר 1938 אל יועץ הצירות פרופסור קונרד רדיגר מן המחלקה המשפטית של משרד החוץ ביקש בסט להטביע את האות J בדרכון של כל יהודי המתגורר בחוץ לארץ שיגיש אותו לקונסוליה או לצירות כלשהי לצורך הארכה או מכל סיבה אחרת.

(ראול הילברג - חורבן יהודי אירופה - כרך א עמ 149-150

 

מצוד ולודרום ד'היב

שתי נשים יהודיות בפריז הכבושה
ביוני 1942, עונדות טלאי צהוב,
שבועות ספורים לפני המעצר ההמוני

הגירוש היה מבצע משותף של הממשל הגרמני והמנהל הצרפתי והתנהל כחלק מתוכנית רחבה לביצוע השמדת יהדות אירופה. עד כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, המצוד לא היה אפשרי כי לא התקיים בצרפת מפקד רשום בחלוקה על פי דת מאז 1874. עם זאת, על פי פקודת הכיבוש הגרמני מספטמבר 1940, נאלצו היהודים באזור הכבוש להצהיר על עצמם בכל תחנת משטרה או במנהל המחוזות. כמעט 150,000 איש נרשמו במחלקה של הסיין, המקיף את פריז ופרבריה הקרובים. שמות וכתובות הוחזקו על ידי המשטרה הצרפתית ב"קובץ תולרד" בו תויגו הנרשמים על פי אזרחות (צרפתית או זרה), מקצוע, לאום ורחוב.

מתכנני המבצע, המזכיר הכללי של המשטרה הצרפתית, רנה בוסקה, וראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים לואי דה פלפואה, נפגשו במפקדת הגסטאפו ב- 4 ביולי 1942 עם הקצינים הגרמנים תיאודור דנקר, רפרנט היהודים בצרפת והלמוט קנוכן, מפקד משטרת פריז. בפגישה נוספת שהתקיימה ב-7 ביולי. נכחו גם ז'אן לגואיי, סגנו של בוסקה, אמיל הנאקין, ראש משטרת פריז, מפקד המשטרה אנדרה תולרד, ואישים נוספים מן המשטרה הצרפתית.

בפגישות אלה התקיימו דיונים בירוקרטיים בעיקר סביב השאלה מי יבצע את הגירוש ואלו גילאים יגורשו. תיאדור דנקר הכריז כי "משטרת צרפת, מלבד כמה שיקולים של טוהר מידות, צריכה לבצע את הפקודות". רנה בוסקה לא העלה התנגדות למעצרים, רק אמר שמביכה העובדה כי המשטרה הצרפתית אמורה לבצען. בוסקה סיכם שהמשטרה תעגל את גילאי המגורשים כלפי מעלה רק בקרב היהודים הזרים. הוא ביטל צווי הגנה מפני מעצרם של ילדים, והורה לאחראים על אזורי הכיבוש לגרש לא רק יהודים מבוגרים אלא גם את ילדיהם, על אף שלא התבקש לכך על ידי הנאצים. שלושה קציני אס אס לשעבר העידו בשנת 1980 כי אנשי וישי התלהבו מאוד מגירוש יהודי צרפת.
ויקיפדיה

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים

מתוך 'אודות הפרוייקט'

In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.

After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.

Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.

We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.

Project workers

Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania

Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum

Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna

Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

בחריין

...באורח טבעי חיפשתי בבחריין יהודים - ובמהלך הזמן התוודעתי למשפחת גורג'י, יוצאת העיר בצרה שבעירק, שאירחה אותי בחמימות בביתה בפעמים שהייתי מגיע מהבסיס. ההורים רצו שאסייע לבתם לעלות לארץ וביקשו שאסכים לשאת אותה לאישה, כנישואים פיקטיביים. ערב אחד, כשהגעתי כדרכי לבית המשפחה, נדהמתי לגלות שבשכונה התחוללו פרעות. בית גורג'י היה נעול וכל בני המשפחה נעלמו בלי להשאיר עקבות. זה היה סמוך לסוף תקופת שירותי במקום, והתחבר לי עם הידיעות שהחלו לטפטף על שואת יהודי אירופה. החיבור של הידיעות הקודרות מאירופה עם הסיפור שהכרתי על משפחת גורג'י הנרדפת, זעזע אותי ומילא אותי בזעם אין אונים. עוד לא הייתי בן שמונה עשרה כשגיליתי פתאום, באורח המוחשי והאכזרי ביותר, את משמעות הזהות היהודית: גם כאן, כמו באירופה, ובאותו הזמן ממש, נרצחים ונרדפים יהודים רק בגלל יהדותם.

מקור: סטף ורטהימר, איש ליד מכונה - סיפור חיים, רעיונות ומעשים

עלייה ב'

מספר חודשים לאחר פרסום הספר הלבן פרצה מלחמת העולם השנייה. בן-גוריון קבע כי למרות תמיכתו של היישוב במלחמה בנאצים, ימשיך המאבק בספר הלבן: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה 'ספר לבן', ועלינו לעמוד נגד 'הספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".

הלחץ על יהודי אירופה גבר, והעלייה הבלתי לגאלית נמשכה. בשנת 1939 הגיעו לארץ כ-14,000 יהודים, למרות המצור הבריטי על חופי הארץ. חלק מהעולים נתפסו, הוחזקו במעצר ושוחררו רק לאחר שבועות או חודשים. בשנים שלאחר מכן ירד מספר העולים בגלל המלחמה, ובשנים 1943-1941 לא הגיעה לארץ כמעט אף אוניה. בין האוניות שניסו להגיע לארץ הייתה האוניה סטרומה.

בשנת 1942 החל המוסד לעלייה ב' לסייע בהעפלה בדרך היבשה מארצות האיסלאם השכנות לארץ-ישראל: עיראק, לבנון, סוריה, תורכיה ואיראן. משנת 1942 ועד קום המדינה העפילו מארצות אלה יותר מ-5,000 יהודים.

בתחילת 1940 פרסמו הבריטים את חוק הקרקעות, שהגביל את האפשרות לרכישה חופשית של קרקעות ל-5% בלבד משטחה של ארץ-ישראל. הנהלת הסוכנות החליטה לעשות הכל כדי לעקוף את חוקי הקרקעות, ולרכוש כמה שיותר אדמות, בעיקר בנגב שהיה ריק מיהודים.

במשך תקופת המלחמה הוקמו 45 יישובים יהודיים חדשים בכל הארץ: בגליל העליון (מנרה, רמות נפתלי ועוד), בגוש עציון (כפר עציון), בצפון ים המלח (בית הערבה), במישור החוף (שדות ים). בדרום הוקמו שמונה יישובים (ביניהם יד מרדכי, ניצנים ובארות יצחק). בנגב, שברובו חל איסור על רכישת קרקעות והקמת יישובי קבע, הקימה הקרן הקיימת לישראל שלוש תחנות מחקר חקלאיות, שנקראו 'מצפים'. המצפים בחנו את תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות באזור אבל למעשה היו גם יישובים חדשים. שלושת המצפים: גבולות, בית אשל ורביבים, שימשו לאחר המלחמה כבסיס להקמת יישובים נוספים.

קרא עוד על עלייה ב'

אחיות

'אחיות' - סיפורה של מרים שטרסברג לבית וידמאן שנולדה בבוריוועץ (Borivtsi) בוקובינה גדלה בקוצמן (Kitsman) בוקובינה ובהיותה בת 10 גורשה יחד עם כל משפחתה לטרנסניסטריה.

הוריה אסתר, אליעזר דב ואחיה אברהם גוועו ברעב יום אחר יום בהורודוק (Horodek) מצפון למוגילב, אברהם דוב בן י"ג שנים גווע ב-כ"א בתשרי תש"ג, אליעזר יצחק בכ"ב בתשרי תש"ג ואסתר בכ"ג בתשרי תש"ג. אחיה זאב מת ממחלת הטיפוס ומרעב בי"ד בשבט תש"ג בלוצ'ינץ (Luchynets'), אחותה ציפורה נרצחה בברשאד (Bershad) שעל גדת הבוג (Bug). האחיות שרה, מינה ומרים שרדו והקימו את ביתן בישראל.

כל יהודי בוריוועץ נרצחו בלילה אחד י"ג בתמוז תש"א בידי שכניהם הרומנים. את הגירוש מקוצמן לטרנסניסטריה ניהלו וביצעו הרומנים בשבת חול המועד סוכות תש"ב. בדרך הם שדדו והרעיבו למוות את המגורשים.
לאחר המלחמה, מרים ומינה מגיעות עם 'רכבת הילדים' חזרה לרומניה. שרה בשל גילה הבוגר מורדת מהרכבת ונשארת במוגילב. האחיות נפגשות שוב ב-1946 בארץ ישראל.

שרה הלכה לעולמה לפני עשרים ושלוש שנים, מינה הסתלקה לפני שלוש שנים. את סיפור האחיות לבית וידמאן סיפרה מרים בירושלים כשמלאו לה שמונים.

צבי שורצמן
אב תשע"א

Build your own custom video playlist at embedr.com

עותק נוסף מהראיון הועלה ל-VIMEO

 

פרוטוקול ישיבה בעניין גירוש היהודים (הונגריה)

במאי [לא ניתן לפענוח] התקיימה במטה המשטרה במונקאץ' ישיבה בראשותו של לויטננט-קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בהשתתפות קפטן הז'נדרמריה ד"ר לאסלו וקפטן הגסטאפו ד"ר מרטון זולדי מצד הגרמנים.

הישיבה דנה בגירוש היהודים, שיתחיל ב- 14 במאי.
פטורים מכלל זה יהודים שהם נתינים זרים - כלומר, אזרחי בריטניה, ארצות הברית, פולין, רוסיה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, פינלנד, שוויץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל ותורכיה - שאותם יש לסלק מראש ולשים במעצר, כדי שלא יהיו עדים לסילוקם של האחרים. היהודים יוסעו ב- 110 רכבות לתחנת קאשה ושם יימסרו המשלוחים לידי המשטרה הגרמנית. הסימון [על הקרונות] יהיה 'D. A. - Umsiebler' [יישוב מחדש של עובדים גרמניים]. כל רכבת תסיע 3,000 בני אדם. היא תורכב מ- 45 קרונות, שלכל אחד מהם יוכנסו 70 בני אדם עם המטען, ושני קרונות בהתחלה ובסוף בשביל השומרים.

מפקד תחנת ההטענה יהיה קצין ז'נדרמריה הונגרי או גרמני; סידור זה יחייב את מנהל התחנה להעמיד לרשותנו קרונות ורציפי הטענה במקום מרוחק מן התחנה, חמש שעות מראש.
היהודים יוכלו ליטול עמם מטען מוגבל בלבד, אבל לא מיטות או מזרנים. יוכנו רשימות שמיות בשני העתקים. העתק האחד יישאר עם המשלוח, והשני יישלח למטה המשטרה במונקאץ' עבור מפקד רציף ההטענה.

אם תצא הרכבת בלילה, יש להעלות את היהודים ביום.
הז'נדרמריה תפקח על ההעברה מן המחנה לתחנה והמשטרה תפקח על צמתי הרחובות. האזור ייסגר מראש בידי הז'נדרמריה והרחובות ייחסמו בידי המשטרה; נוהל זה יישמר גם באתר ההטענה.

המחנה, הגטו והדרך יישמרו בקפדנות; הדרך תיסגר לתנועה בעת הובלת היהודים. הם יוצעדו בקבוצות של 500 איש, ארבעה בשורה. חולים קשים וקרוביהם יובאו לאתר כחלק מן הקבוצה האחרונה. תהיה רכבת בית חולים, ובה יהיו רופא ואחות וגם יוסעו בה חברי מועצת היהודים ואנשים שאזרחותם איננה ברורה.
עובדים [מוגנים] ואנשי שירות העבודה, רופאים ורוקחים ייכללו גם הם. לגבי אנשי שירות העבודה ינקוט משרד ההגנה פעולה נפרדת.

מספר הנוסעים בקרון מלא יסומן בגיר על הקיר החיצוני של הקרון.
בכל קרון ייבחר אדם אחד לחבר המועצה ויהיה אחראי להשגת מים וכו'.

אחריות ראשי הערים:
לאנשים שיישלחו יש לספק לחם ליומיים. המנה לנפש ליומיים היא 400 גרם. אסור לקחת מזון נוסף. ביום ההטענה יחולק במטבחי המחנה קפה לדרך; אם הדבר אינו אפשרי, יסופקו למשלוח מים. את הלחם יספק ויחלק ראש העיר. ראש העיר גם ידאג לכך, שבכל קרון יימצאו דלי מכוסה (למטרות שירותים) וקנקן למי שתייה.

ראש העיר אחראי לספק 90 מנעולים עם מפתחות לכל משלוח, אולי בעזרת המועצה.
יש לזכור, שהמשלוח [כלומר הרכבת] יכלול גם קרונות רכבת גרמניים שאי אפשר לנעול אותם, אלא אם כן משתמשים תחילה בשרשרת באורך 30 סנטימטר, אותה ניתן לנעול.

ראש העיר גם ידאג לספק גיר לסימון הקרונות.
באחריותו גם לספק שרשרות למפתחות ותוויות לרישום מספרי הקרונות לשם זיהוי מספר הקרון.

ההעברה וקבלת המשלוחים יתבצעו בקאשה; לא ייערך מפקד.
תפקיד ראש העיר: לאחר הוצאת העצירים יחטאו השלטונות המנהליים את אתרי המחנות (רופא צבאי).

בעת ההעברה יש להימנע מתוספות ומפעולות של יחידים.
קפטן ד"ר אוראי: אם יהיה צורך בכך ניתן להכניס לתוך קרון אחד אפילו 100 איש. אפשר לצופף אותם כמו סרדינים, מכיוון שלגרמנים דרושים אנשים חסונים. אלה שלא יעמדו בכך ימותו. לגרמניה אין צורך בגברות אלגנטיות.

לוח הזמנים בנאג'באניה: 30 במאי, 8 בערב עד 2 לפנות בוקר; 11 ביוני, 2 אחרי הצהריים עד 2 לפנות בוקר.

דיון: פאל סהור, ראש עיריית נירג'האזה: שלא יישאר אפילו יהודי אחד, שילכו כולם.
לויטננט קולונל פרנצי: רק רופאים שאי אפשר בלעדיהם ובני משפחותיהם יישארו במדינה. את אלה יזהו היועצים הגרמניים; הם מומחים לעשות זאת והאחריות למיון היא שלהם.
נוצרים שיחזירו תוך 48 שעות, לפי דרישה, כל מה שקיבלו מן היהודים, יהיו פטורים ממעצר וכו'.


מקור: דעת