מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים

מתוך 'אודות הפרוייקט'

In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.

After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.

Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.

We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.

Project workers

Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania

Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum

Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna

Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

התנגדות בלתי-אפשרית בערי השדה בליטא

הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא 
ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי

א. התקופה הראשונה 

תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.  

אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.  

באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.  

ב. התקופה השנייה

תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.  

עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.  

לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה.  היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם. 

מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.  

ג. התקופה האחרונה

זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר. 

Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט. 

בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית: 

כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות. 

קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש: 

באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב.  ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב. 

קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע: 

עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.  

עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום. 

אחיות

'אחיות' - סיפורה של מרים שטרסברג לבית וידמאן שנולדה בבוריוועץ (Borivtsi) בוקובינה גדלה בקוצמן (Kitsman) בוקובינה ובהיותה בת 10 גורשה יחד עם כל משפחתה לטרנסניסטריה.

הוריה אסתר, אליעזר דב ואחיה אברהם גוועו ברעב יום אחר יום בהורודוק (Horodek) מצפון למוגילב, אברהם דוב בן י"ג שנים גווע ב-כ"א בתשרי תש"ג, אליעזר יצחק בכ"ב בתשרי תש"ג ואסתר בכ"ג בתשרי תש"ג. אחיה זאב מת ממחלת הטיפוס ומרעב בי"ד בשבט תש"ג בלוצ'ינץ (Luchynets'), אחותה ציפורה נרצחה בברשאד (Bershad) שעל גדת הבוג (Bug). האחיות שרה, מינה ומרים שרדו והקימו את ביתן בישראל.

כל יהודי בוריוועץ נרצחו בלילה אחד י"ג בתמוז תש"א בידי שכניהם הרומנים. את הגירוש מקוצמן לטרנסניסטריה ניהלו וביצעו הרומנים בשבת חול המועד סוכות תש"ב. בדרך הם שדדו והרעיבו למוות את המגורשים.
לאחר המלחמה, מרים ומינה מגיעות עם 'רכבת הילדים' חזרה לרומניה. שרה בשל גילה הבוגר מורדת מהרכבת ונשארת במוגילב. האחיות נפגשות שוב ב-1946 בארץ ישראל.

שרה הלכה לעולמה לפני עשרים ושלוש שנים, מינה הסתלקה לפני שלוש שנים. את סיפור האחיות לבית וידמאן סיפרה מרים בירושלים כשמלאו לה שמונים.

צבי שורצמן
אב תשע"א

Build your own custom video playlist at embedr.com

עותק נוסף מהראיון הועלה ל-VIMEO

 

שואת קהילת אינדונזיה

הם נכלאו במחנות ריכוז, הועבדו בעבודות פרך, הורעבו ונרצחו. זרועו הארוכה של השלטון הנאצי השיגה יהודים גם במזרח הרחוק, אבל זה 65 שנים מסתובבים ניצולי קהילת אינדונזיה בתחושה שאין מי שיכיר בסבלם .

זוועות השואה שפגעה בעיקר ביהודי אירופה, האפילו על סבלן של קהילות יהודיות מחוצה ליבשת. לכן לא רבים יודעים כי במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודים במקומות נוספים בעולם. במזרח הרחוק, למשל, נרצחו יהודים בידי היפנים, בעלי בריתם של הנאצים.

באופן מיוחד סבלה קהילת יהודי אינדונזיה - אחת הקהילות הקטנות במזרח. אתמול (יום ב') הסתיים כנס אקדמי ראשון מסוגו באוניברסיטת חיפה, שדן בגורלם של יהודי מדינת האיים, ובהתעלמות מהסבל שהיה מנת חלקם בשנים ההן.

עוד...

פרוטוקול ישיבה בעניין גירוש היהודים (הונגריה)

במאי [לא ניתן לפענוח] התקיימה במטה המשטרה במונקאץ' ישיבה בראשותו של לויטננט-קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בהשתתפות קפטן הז'נדרמריה ד"ר לאסלו וקפטן הגסטאפו ד"ר מרטון זולדי מצד הגרמנים.

הישיבה דנה בגירוש היהודים, שיתחיל ב- 14 במאי.
פטורים מכלל זה יהודים שהם נתינים זרים - כלומר, אזרחי בריטניה, ארצות הברית, פולין, רוסיה, רומניה, בולגריה, סלובקיה, פינלנד, שוויץ, שוודיה, ספרד, פורטוגל ותורכיה - שאותם יש לסלק מראש ולשים במעצר, כדי שלא יהיו עדים לסילוקם של האחרים. היהודים יוסעו ב- 110 רכבות לתחנת קאשה ושם יימסרו המשלוחים לידי המשטרה הגרמנית. הסימון [על הקרונות] יהיה 'D. A. - Umsiebler' [יישוב מחדש של עובדים גרמניים]. כל רכבת תסיע 3,000 בני אדם. היא תורכב מ- 45 קרונות, שלכל אחד מהם יוכנסו 70 בני אדם עם המטען, ושני קרונות בהתחלה ובסוף בשביל השומרים.

מפקד תחנת ההטענה יהיה קצין ז'נדרמריה הונגרי או גרמני; סידור זה יחייב את מנהל התחנה להעמיד לרשותנו קרונות ורציפי הטענה במקום מרוחק מן התחנה, חמש שעות מראש.
היהודים יוכלו ליטול עמם מטען מוגבל בלבד, אבל לא מיטות או מזרנים. יוכנו רשימות שמיות בשני העתקים. העתק האחד יישאר עם המשלוח, והשני יישלח למטה המשטרה במונקאץ' עבור מפקד רציף ההטענה.

אם תצא הרכבת בלילה, יש להעלות את היהודים ביום.
הז'נדרמריה תפקח על ההעברה מן המחנה לתחנה והמשטרה תפקח על צמתי הרחובות. האזור ייסגר מראש בידי הז'נדרמריה והרחובות ייחסמו בידי המשטרה; נוהל זה יישמר גם באתר ההטענה.

המחנה, הגטו והדרך יישמרו בקפדנות; הדרך תיסגר לתנועה בעת הובלת היהודים. הם יוצעדו בקבוצות של 500 איש, ארבעה בשורה. חולים קשים וקרוביהם יובאו לאתר כחלק מן הקבוצה האחרונה. תהיה רכבת בית חולים, ובה יהיו רופא ואחות וגם יוסעו בה חברי מועצת היהודים ואנשים שאזרחותם איננה ברורה.
עובדים [מוגנים] ואנשי שירות העבודה, רופאים ורוקחים ייכללו גם הם. לגבי אנשי שירות העבודה ינקוט משרד ההגנה פעולה נפרדת.

מספר הנוסעים בקרון מלא יסומן בגיר על הקיר החיצוני של הקרון.
בכל קרון ייבחר אדם אחד לחבר המועצה ויהיה אחראי להשגת מים וכו'.

אחריות ראשי הערים:
לאנשים שיישלחו יש לספק לחם ליומיים. המנה לנפש ליומיים היא 400 גרם. אסור לקחת מזון נוסף. ביום ההטענה יחולק במטבחי המחנה קפה לדרך; אם הדבר אינו אפשרי, יסופקו למשלוח מים. את הלחם יספק ויחלק ראש העיר. ראש העיר גם ידאג לכך, שבכל קרון יימצאו דלי מכוסה (למטרות שירותים) וקנקן למי שתייה.

ראש העיר אחראי לספק 90 מנעולים עם מפתחות לכל משלוח, אולי בעזרת המועצה.
יש לזכור, שהמשלוח [כלומר הרכבת] יכלול גם קרונות רכבת גרמניים שאי אפשר לנעול אותם, אלא אם כן משתמשים תחילה בשרשרת באורך 30 סנטימטר, אותה ניתן לנעול.

ראש העיר גם ידאג לספק גיר לסימון הקרונות.
באחריותו גם לספק שרשרות למפתחות ותוויות לרישום מספרי הקרונות לשם זיהוי מספר הקרון.

ההעברה וקבלת המשלוחים יתבצעו בקאשה; לא ייערך מפקד.
תפקיד ראש העיר: לאחר הוצאת העצירים יחטאו השלטונות המנהליים את אתרי המחנות (רופא צבאי).

בעת ההעברה יש להימנע מתוספות ומפעולות של יחידים.
קפטן ד"ר אוראי: אם יהיה צורך בכך ניתן להכניס לתוך קרון אחד אפילו 100 איש. אפשר לצופף אותם כמו סרדינים, מכיוון שלגרמנים דרושים אנשים חסונים. אלה שלא יעמדו בכך ימותו. לגרמניה אין צורך בגברות אלגנטיות.

לוח הזמנים בנאג'באניה: 30 במאי, 8 בערב עד 2 לפנות בוקר; 11 ביוני, 2 אחרי הצהריים עד 2 לפנות בוקר.

דיון: פאל סהור, ראש עיריית נירג'האזה: שלא יישאר אפילו יהודי אחד, שילכו כולם.
לויטננט קולונל פרנצי: רק רופאים שאי אפשר בלעדיהם ובני משפחותיהם יישארו במדינה. את אלה יזהו היועצים הגרמניים; הם מומחים לעשות זאת והאחריות למיון היא שלהם.
נוצרים שיחזירו תוך 48 שעות, לפי דרישה, כל מה שקיבלו מן היהודים, יהיו פטורים ממעצר וכו'.


מקור: דעת