האקציה של הילדים (מרץ 1944) בגטו קובנה

עיבוד פוטושופ: צביקה ש. 'שער גטו קובנה' - אסתר לוריא וצילום ילדים בגטו קובנה - ג. קדיש

ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטאפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, היכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המיבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם היכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג. שבעה לא עמדו בעינויים וגילו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו הגיעו ידיעות מוקדמות על האקציה הצפויה, מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. הידיעות קראו להם להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

(ויקיפדיה)

תקווה על פי התהום

בסוף יולי 1941, כאשר אולצו יהודי קובנה לעבור לגטו, כבר לא היה הרשל שקלר, בעלה של סוניה, בחיים – הוא נורה ונהרג בפורט השביעי – וסוניה נותרה לבדה. כאשר פורסמה ההוראה שעל כל היהודים לעזוב את דירותיהם בקובנה ולעבור לגטו, נזכרה סוניה ששם מתגוררת אחותה של אשה ליטאית, קתרינה שמה, ששירתה בשעתו בבית הוריה. סוניה חשבה להציע לקתרינה ולסטסיס בעלה את דירתה תמורת ביתם שבסלובודקה. היא חיפשה ומצאה את קתרינה והזמינה את הזוג אליה, כדי להראות להם את דירתה. שני הליטאים נענו מיד. בעיניים חומדות עברו מחדר לחדר, סקרו את הרהיטים היקרים, ליטפו בהנאה את החפצים היפים, וביקשו ברוב נימוס שסוניה תשאיר אותם במקומם. במקום שאליו היא הולכת, אמרו ביובש, לא תזדקק להם עוד. סוניה ידעה שלא תוכל לקחתם עמה, ושהמקום בגטו צפוף ממילא; היא רק ביקשה שיבטיחו לה לשמור עליהם עד שתיגמר המלחמה. שני בני הזוג החליפו ביניהם מבטים, ומיהרו להבטיחה שלא ייגרם לחפצים כל נזק, וכי ישמרו עליהם כאילו הם רכושם.

עוד...

עדי ריבון = עט נובע, גטו קובנה

עדי רבון נולד בסוף שנת 1929 בקובנה, ליטא, כנכד יחיד למשפחה בעלת אמצעים וקשרים בכל החוגים. הקשרים והידידים נתנו התחושה, שחייהם בטוחים שם. עם פרוץ מלחמת העולם (ספט' 1939) חולקה פולין בין הגרמנים והרוסים וליטא התמלאה בפליטים מפולין. הירבו לספר סיפורי זוועה, אך ה"קשרים" נתנו את ההרגשה בבית "לנו זה לא יקרה".
ביוני 1940 נכבשה ליטא ע"י בריה"מ ולמרות ההרעה בשלטון סמכו היהודים על כוחה של בריה"מ ועוד יותר נצמדו לסיסמה המרגיעה. התקפת גרמניה ביולי 1941 פיזרה כל האשליות. הגרמנים הגיעו לקובנה תוך 4 ימים, אך בטרם נכנסו השתלטו הליטאים ועשו פוגרומים ביהודים.
עדי ניצל בפוגרום הראשון הודות ליוזמת אביו החורג. שלושה ימים לאחר בריחת הרוסים ויום לפני כניסת הגרמנים לקובנה פרצו שני ליטאים במדי צבא שבאותה עת כבר פורק לביתו בו היו אותה עת אביו החורג אמו סבו וסבתו ודרשו לקחתו "לעבודה" למרות גילו הצעיר. אביו ביקש מאחד "החיילים" להכנס איתו לחדר עבודתו כדי להוכיח במסמכים כי עדי עדיין ילד. משנכנסו לחדר הציע אביו לשלם עבור שחרורו, החייל הצביע על עט נובע שהיה על השולחן, בדק את תקינותו לקחו ויצא מן החדר, שם הסביר לחברו כי השתכנע כי עדי עדיין ילד.



הוריו ניסו להחביאו אצל האומנת שגידלה את אמה ואותו. משפנו אליה סרבה והעמידה פנים כי איננה מכירה אותם.

אמו החליטה להחביאו בעליית הגג ובכך החלה הדרך הארוכה של סבל ולחימה יום-יומית להישרדות, שנמשכה 4 שנים, דרך מחבואים, גטו, מחנות ריכוז שטוטהוף, דאכאו ואלאך, שם שוחרר כ"מוזלמן" במשקל פחות מ-30 ק"ג וחולה טיפוס.
בתחילה היו בגטו 30,000 איש אך בסיום נשארו בגטו קרוב ל 3,000. היתר הושמדו באקציות ובמשלוחים. האקציות הקשות ביותר היו "האקציה הגדולה" (11,000 איש) ו"אקציית הילדים" (עד גיל 16), שם נלקחו רוב חבריו, אך עדי בהיותו גבוה שרד לאחר האקציה שפגעה כמעט בכל משפחה. הגטו דמה למחנה ריכוז. ההבדל היחיד היה שהמשפחות גרו ביחד. עדי בן ה-14 צעד עם המבוגרים לעבודה. בהתקרב החזית הרוסית החלו רוב תושבי הגטו לחפש פתרונות לקראת נסיגת הגרמנים הצפויה ? מי בבריחה ליערות, מי במציאת מקלט אצל הגויים ומי בבניית מחבואים בתוך הגטו. עדי היה אז אחד מבוני המקלט התת-קרקעי למשפחתו ולידידים. בהתקבל הפקודה להתייצב לקראת פינוי מהגטו ירדו הם למחבוא, בתקווה שתוך ימים ספורים ישוחררו ע"י הצבא האדום. תקוותם לא התגשמה. לאחר כשבוע בו חיו בצפיפות ובחום במקלט התגלו ע"י אנשי SS, מלווים בכלבים ושימוש ברימוני גז. למרות שכולם האמינו שזאת שעתם האחרונה, הופתעו האנשים כאשר לא הוצאו להורג אלא נשלחו בקרונות בקר להמשך חיי עבדות בגרמניה. בגמר פעילות הגטו הוצתו רוב בנייני הגטו על יושבי המקלטים.

כך נמוגה התקווה האחרונה להשתחרר מהעבדות והתחילה השנה הרביעית, היא התקופה של עבדות מפרכת. לאחר מספר ימי נסיעה בקרונות בקר, כ-100 בקרון, הגיע המשלוח למחנה ריכוז בשם STUTTHOF בו עברו תהליך "מיון וחיטוי" הדומה לזה שבוצע באושוויץ. נשים וצעירים הופרדו מהגברים שנשלחו למחנות דאכאו, שם שוכנו במגורים מקרטון דחוס, מנות אוכל של 150 גרם לחם, מרק דליל כמים ועבודה מפרכת עם שק מלט של 50 קילו על הגב. בתנאים אלו לא ניתן להתקיים זמן רב ועדי, אשר טען שהוא בן 18 (בהיותו בן 14.5) התקרב להיפסל להמשך לחימה יום-יומית על חייו. בימי אביב 1945 פרצה מחלת הטיפוס והמחנה נסגר ל-41 יום. אחרי ההסגר יצאו אחרוני הניצולים לצעדת המוות. לצעדה ? חוקים ברורים: איש שנופל תוך כדי הצעדה נורה למוות. לאחר 4 ימי צעדת אחרוני העבדים, נפסל עדי והושאר במחנה ריכוז בקרבת העיר מינכן. ימים ספורים לאחר הפסילה שוחרר המחנה ע"י חיילי ארה"ב. עדי, כמו האחרים, זחלו לקבל את המשחררים היות ולעמוד על רגליהם היה מעל ליכולתם.

סוגיהרה, סמפו - קובנה, ליטא, יפן

קונסול-כללי של יפן בקובנה (Kovno) שבליטא; חסיד אומות העולם. בראשית אוגוסט 1940, שלושה שבועות לפני שהרשויות הסובייטיות התכוונו להעביר את כול הנציגים הקונסולריים מקובנה בעקבות סיפוחה של ליטא לברית-המועצות, פנה אל סוגיהרה ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי ה'מזרחי' ונציג משרד הסוכנות היהודית בליטא, וביקשו להעניק אשרות מעבר יפניות לפליטים יהודים מפולין שנתקעו בקובנה. הדבר נועד לאפשר לפליטים הללו לקבל אשרות סובייטיות. ורהפטיג מסר לסוגיהרה על תוכנית שלפיה יעברו פליטים יהודים מפולין דרך ברית-המועצות ויפן בדרכם לאי קוראסאו (Curacao) הנמצא בים הקאריבי והשייך להולנד, שהכניסה אליו לא היתה טעונה אשרת כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך בתנאי שהפליטים יקבלו אשרות מעבר מיפן.למרות שממשלתו דחתה את ההצעה, החליט סוגיהרה להעניק את האשרות לפליטים היהודים שפנו בבקשה לקבלן. בשבועות הנותרים לפני יציאתו מקובנה, שנועדה ל-31 באוגוסט, הקדיש סוגיהרה את רוב זמנו למתן האשרות הללו. תלמידי ישיבה רבים, כגון תלמידי ישיבת מיר המפורסמת, ניצלו את ההזדמנות ההיא לצאת את ליטא, הגיעו לסין ולאחר ששהו זמן מה שם ובמדינות אחרות, ובסופו של דבר היגרו לארצות-הברית ולישראל. נראה שבסך-הכול הונפקו לפחות 1,600 אשרות (על-פי אומדנו של סוגיהרה הגיעו מספרן לקרוב ל-3,500).בשובו לטוקיו ב-1947, לאחר שהוצב בראש נציגויות אחרות באירופה, נתבקש סוגיהרה לפרוש בגלל סירובו להישמע להוראות שבע שנים לפני-כן. ב-1984 העניק לו יד ושם תואר חסיד אומות העולם.לימים, כשנזכר בימים הדרמתיים רוויי המתח של אוגוסט 1940, הסביר סוגיהרה בראיון לעיתון את מצבו הקשה:‘היו לי קשיים, ושני לילות נדדה שנתי. חשבתי בלבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר... בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני-אדם הללו למות, בני-אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהא העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי כי עלי לפעול על-פי צו מצפוני.’