.

View Segula סגולה in a larger map
‏הצגת רשומות עם תוויות ליטא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ליטא. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 28 ביולי 2012

תעודת פרטיזן בווילנה - יולי 1944


 בסוף יוני 1944 התקרב הצבא הסובייטי לווילנה וגדודי הפרטיזנים, בהם גם היהודים מיערות רודניקי, הצטרפו לקרב על שחרור העיר. ב-8 ביולי כיתר הצבא האדום את וילנה וב-13 ביולי כבש אותה. גם הלוחמים היהודים נכנסו אליה יחד עם הכוחות המשחררים.



הפרטיזנים היהודים ניצבו עתה בפני הדילמה עליה עמד אבא קובנר כמה חודשים קודם לכן. האם להמשיך עם הצבא האדום מערבה להמשך הלחימה עד כניעת גרמניה הנאצית או להתנתק כדי לעשות לעצמם, למשפחותיהם ולעמם. בקובץ 'איגרת לשומרים' אותו כתב אבא קובנר עוד ביער קבע כי הוא וחבריו בתנועת 'השומר הצעיר' יתחילו לפעול למען עלייתם לארץ ישראל.
נציגי הצבא האדום מצדם המשיכו במאמציהם לגייס צעירים כדי למלא את השורות שהתדלדלו ולא פסחו על הפרטיזנים שזה עתה הגיעו מהיער. פרטיזנים יהודיים בווילנה שהסתובבו בין הריסות בתיהם ושניסו לחזור לשגרה עמדו שוב בפני החשש לניתוק וגיוס כפוי.


בימים אלה נתגלגל לידי מסמך נדיר אותו העביר אלי בנם של אטה ואברהם מישצ'נסקי שניהם פרטיזנים לוחמים ביערות רודניקי שניצבו אף הם בפני סכנת הגיוס הכפוי. המסמך מהווה אישור מטעם ארגון הפרטיזנים הכללי בווילנה כי נושא אישור זה הוא חבר בארגון הפרטיזנים ועל כן הוא כבר מגוייס. המסמך שנערך על ידי אברהם עצמו ובכתב ידו נחתם בחותמת הארגון בווילנה והופץ בכ-60 עותקים בין הפרטיזנים היהודים שם.

צביקה ש. יולי 2012

יום שלישי, 10 באפריל 2012

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים



מתוך 'אודות הפרוייקט'


In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.
After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.
Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.
We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.
Project workers
Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania
Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum
Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna
Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

יום שבת, 26 בנובמבר 2011

התנגדות בלתי-אפשרית בערי השדה בליטא


הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא 
ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי





א. התקופה הראשונה 

תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.  
אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.  
באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.  

ב. התקופה השנייה

תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.  
עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.  
לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה.  היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם. 
מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.  

ג. התקופה האחרונה

זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר. 
Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט. 
בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית: 
כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות. 

קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש: 
באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב.  ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב. 

קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע: 
עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.  

עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום. 


יום שישי, 23 בספטמבר 2011

קיידאן

מצבת זיכרון במקום בו היה קבר האחים 
בו נרצחו יהודי קיידאן (Kedainiai), ז'ים (Zeimiai) ושאט (Seta).המצבה הוקמה ב - 1946.זוהה: יהודה רודנר (Yehuda Ronder).הטבח ביהודים בוצע ב - 28/8/1941. לאחר המלחמה נמצאו בקברי ההמונים
שם 
מעל 2000 גופות.צולם ב - 17/10/1984.
...מיד בהתחלה רוכזו כל היהודים בחצר בית הכנסת, ולמקום הזה קראו גטו. אחר כך הופרדו כל הגברים ונכלאו בז'ירגינאס. היה זה הבניין ששכן לא הרחק מן הגן, אשר השתייך לרוזן טוטלבן. שם נמצאו רפתות גדולות לבהמות. הגברים נאלצו למלא את העבודות הקשות ביותר בתנאים בלתי אנושיים. בנוסף, הירבו להתעלל בהם. דוגמה איומה אחת ברצוני להביא כאן: אחי הגדול, הרשל גל, אולץ לנקות במו ידיו את בית השימוש. אחר כך לא הותר לו לרחוץ את ידיו ובידיים מלוכלכות חייב היה לשים את האוכל לפיו. כעבור זמן קצר, בו היו מבצעים את העבודות הקשות ביותר וזכו לעינויים איומים, הובלו הגברים לשדה הפתוח – בדרך המובילה לעיירה אייראגולה – ושם נאלצו לחפור בורות עמוקים מאוד. לשם הובאו כולם: זקנים, חולים, נשים וילדים. כולם נאלצו להתפשט ותחת ברד של כדורים היו חייבים לרוץ לעבר הבורות. תוך כדי כך הוסיפו לירות בהם והם נפלו לבורות. רבים מהם עוד חיו כאשר כוסו הבורות. קולות הבכי והצעות היו כה חזקים ואיומים, עד כי הקולות, רוויי הסבל, הגיעו עד כפרים רחוקים ביותר.
כאשר הובאו כל היהודים למקום, וטרם החלה האקציה, ביקש הרב הצעיר של קיידאן ר' אהרון גאליו, חתנו של הרב ר' שלמה פיינזילבר, כי יותן לו לומר מילים אחדות לפני מותו. מעל ליהודים הנאספים ניצבו ליטאים, כולם רובים בידיהם, דרוכים לירייה. אלה הם השמות של נכבדי קיידאן: המפקד ומזכירו, שופט השלום קליבאס ומזכירו, מנהל הגימנסיה הליטאית בקיידאן עם כל המורים בלי יוצא מן הכלל, הרופא של בית החולים המחוזי בקיידאן ארז'מסקי, הד"ר סאוויצקי, הרוקח סטאנציוס, ראש העיר פובילאס, השופט החוקר עו"ד שאפראנצ'יק, ועוד שאוליסטים רבים. ומול כל אלה פתח הרב הצעיר בנאומו. הוא דיבר ליטאית רהוטה. הוא פנה בעיקר למנהל ולכל המורים במילים: "אתם נתמניתם להפיץ את התרבות והחינוך. בידיכם הפקדנו את טובי הילדים במחוז. אתם הייתם להם כאבות לילדים. כיצד איפוא יכול אב, ללא כל רחמים, ללא נקיפות מצפון, להרים יד על ילדיו החפים משפע ולרצחם?" ובשאתו את עיניו לשמיים אמר: "כלום ימחל לכם אלוהים בשמיים אי פעם על הפשע האיום שאתם עושים היום? והאם תסלח לכם האנושות על החטא? מן הכתם אשר ייפול עליכם לא יכול העם הליטאי להינקות לעולם". והוא סיים במילים: "דמנו הנקי שנשפך ינקום בכם..." ולאחר שנסתיימו דבריו האחרונים יצא מן השורה צדוק שלאפוברסקי, ואחריו יחיאל שטיינבאך. צדוק זינק במהירות לעבר המפקד ואחז בגרונו כדי לחנקו. אותו רגע קפצו עליו מאחוריו שאוליסטים ורצחו אותו במקום. כעונש קברו חיים את אשתו של צדוק ואת שני ילדיו. ואחר כך והחלה האקציה. המקומות הקדושים בקיידאן חוללו; המצבות בבית העלמין נותצו; בבית התפילה "תפארת הבחורים" שוכנו חזירים; ובית הכנסת הגדול הפך למחסן.
לפני שעזבתי את ליטא נסעתי כדי להיפרד מהקברים. האדמה היתה חרושה וזרועה, כאילו לא קרה שם דבר מעולם, אולם בנוכחותי נעצרו שם נוצרים קשישים שעברו במקום. הם נעמדו לרגע קט וכרעו מול הקברים.

יום שישי, 30 באפריל 2010

האקציה של הילדים (מרץ 1944) בגטו קובנה

עיבוד פוטושופ: צביקה ש. 'שער גטו קובנה' - אסתר לוריא וצילום ילדים בגטו קובנה - ג. קדיש


ביום שני, 27 במרץ 1944, קרה הנורא מכל - האקציה של הילדים. האקציה האכזרית ביותר שידע הגטו. ניידות משטרה מצוידות ברמקולים נעו משעות הבוקר המוקדמות ברחובות הגטו, ומתוך הרמקולים בקעו קולות מתכתיים, רעים: "על הכול להישאר בבתים. מי שיעז לצאת מן הבית, יירה במקום". פלוגות של אנשי גסטאפו, מתוגברים בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים, פשטו על הבתים, שלפו ילדים ממיטות חמות, חטפו ילדים מידי הוריהם, היכו אותם והשליכו אותם למשאיות. הפקודה הייתה לנקות את הגטו מילדים בני 12 ומטה, ונשים וגברים בני 55 ומעלה.

הגטו התמלא צעקות, יללות ובכי. ניידות המשטרה סבבו בחוצות הגטו משמיעות מוזיקה קולנית ברמקולים, להחריש את זעקות הילדים והאמהות. כלבים התרוצצו מבית לבית, במחבואים ובחצרות, תרים אחר הטרף האנושי. אמהות התחננו: "אל תיקחו את הילדים!" אבל הגרמנים ענו בצעקות: "את הזבל הזה חייבים לסלק, ואתן תעבדו עבורנו." אמהות שהתנגדו להתנתק מן הילדים או שניסו להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום. ילדים ניסו לברוח, ונורו.

בראש המיבצע עמד ברונו קיטל, מן האחראים לחיסול גטו ורשה וגטו וילנה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות. כ-1,800 תינוקות, ילדים וזקנים נרצחו בתוך פחות מ-48 שעות. רובם של 130 שוטרי המשטרה היהודית הועברו לפורט התשיעי, שם היכו אותם ועינו אותם כדי שיגלו את מקומות המסתור בגטו. שלושים וארבעה מראשי המשטרה היהודית הוצאו להורג, ובראשם המפקד משה לוין וסגניו יהודה זופוביץ' ואיקה גרינברג. שבעה לא עמדו בעינויים וגילו.

למחרת נמשך המצוד, בסיוע שוטרים יהודים שנשברו בעינויים. "היהודים בגיטו נדהמו בראותם שוטרים יהודיים נוסעים עם הגרמנים באותה מכונית ממקום אחד למשנהו, ומסייעים לגלות את המחבואים ('המלינות') של הילדים והקשישים חסרי האונים" (לייב גרפונקל, "קובנה היהודית בחורבנה", עמ' 180). כך נתגלו עוד 300 קורבנות. כ-1,200 ילדים וקשישים שהצליחו להסתתר במחבואיהם, התגלו לבסוף ונרצחו בפורט התשיעי ובאושוויץ.

לפי עדויות של ניצולי הגטו, לתושביו הגיעו ידיעות מוקדמות על האקציה הצפויה, מגטאות אחרים בליטא בהם נערכה אקציה דומה. הידיעות קראו להם להחביא את ילדיהם מפני הגרמנים. בעקבות זאת, הוברחו ילדים מהגטו ונמסרו למשפחות לא-יהודיות. רבים מילדים אלה ניצלו.

מעט ילדים ניצלו מהאקציה, בזכותו של קצין הס"ס קרל רינק, שהיה מפקד בתי המלאכה. רינק שנודע ביחסו ההוגן (יחסית) ליהודים, איפשר לילדים להתחבא בשטח בתי המלאכה ומנע מהגרמנים ושלוחיהם הליטאים והאוקראינים לחפש ולהוציא ילדים אלו ממחבואם.

יום רביעי, 3 במרץ 2010

מ"ירושלים דליטא" עד פונאר: יחסי ליטאים–יהודים בפרספקטיוות השואה


ויגאנטאס וארייקיס
במבט ראשון עלול הנושא "ירושלים דליטא" להיראות מפתיע. המושג "ירושלים דליטא" נשמר כמבטא את שגשוג חיי התרבות של היהודים במאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20 בחבל הארץ של הנסיכות הגדולה של ליטא לשעבר, אזור שבו התבססה לא רק האורתודוקסיה התלמודית אלא גם מפלגות פוליטיות, כגון הבונד - תנועת הסוציאליסטים היהודית - והתנועה הציונית. במאה ה- 19 הייתה וילנה המקום החשוב ביותר לפרסום ספרים בשפה העברית. בשום מקום בעולם לא הייתה שפה זו נפוצה כמו בקרב יהודי ליטא. בתקופת המעבר בין המאה ה- 19 למאה ה- 20 הוכרה וילנה בכל העולם כמרכז התרבות והדת היהודית ונודעה כ"ירושלים דליטא". אומנם ב- 1920 , לאחר כיבוש העיר בידי הפולנים, הצטמצמה פעילותם של המוסדות היהודים, אולם את מקומה של "ירושלים דליטא" ירשה בירת המדינה הליטאית דאז, קובנה.
קרא עוד...
(יד ושם)