הפליטים היהודים

כמעט מיליון יהודים יוצאי ארצות ערב סבלו מרדיפות ומבזיזת רכושם לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות ¬ אבל מדינת ישראל מעולם לא נלחמה כדי שיקבלו פיצויים ¬ אפילו הקונגרס האמריקני קיבל כבר לפני שנים החלטה כי כל פיצוי לפלשתינים - יותנה בפיצוי ליהודים יוצאי ערב ¬ ובישראל, רק עכשיו עולה החוק לדיון ¬ סיפור על סבל ועוול שלכולם היה נוח להתעלם ממנו
נדב שרגאי לבנה וידאל-זמיר היתה בת עשר כשדלת בית הוריה ברחוב מנסור בחילוואן עיר גנים מקסימה כ25-ק"מ מקהיר נפרצה על ידי קציני משטרה מצרים במדים שחורים. גם ממרחק של 61 שנה היא זוכרת היטב את פניהם החיוורות של הוריה אסתר וויקטור מביטים חסרי אונים בלובשי המדים כשהם הופכים את הבית מרוקנים מגירות וארונות וקורעים מזרנים. לבנה זוכרת את מעצר דודה חביב את תקיפת אחיה דוד ואת החרמת בית הדפוס המשפחתי Imprimeries Vidalשהיה אחד הגדולים והוותיקים במצרים. אחר כך עוקלו חשבונות הבנק וביתם נמכר במכירה פומבית.
בתוך ימים ספורים מיד לאחר הכרזת המדינה איבדה משפחת וידאל את כל רכושה. גורל דומה פקד עוד אלפי משפחות יהודיות במצרים. בחודשים הבאים עצרו השלטונות שם כ1 300-יהודים רק בשל היותם יהודים והשליכו אותם לבתי הסוהר. הם מעולם לא הובאו בפני בית משפט ולאחר כשנה וחצי בכלא רובם גורשו מאדמת מצרים היישר לאונייה.
חוקים רבים נחקקו נגד יהודים באותה עת במצרים. עקב כך עשרות אלפי יהודים פוטרו ממשרותיהם ורכושם של כל מי שנחשדו כציונים - עוקל. ביוני ובספטמבר 1948 נערכו פוגרומים בשכונות היהודים בקהיר ורבים נרצחו או נפצעו.
גם מרי חג'ג-'לילוף כיום בת 85 ילידת טריפולי שבלוב זוכרת את הימים שליוו את המאבק היהודי להקמת המדינה. בנובמבר 1945 פרעו הערבים ביהודי טריפולי. אביה משה פלח-קיש שהיה מנכבדי הקהילה נרצח במכות גרזן על ידי עובדיו באחד מהמחסנים שהיו בבעלותו. גופתו נרמסה ורכושו נבזז. בעלה רחמים גויס לעבודות כפייה במחנה "סידי עזאז."
שלוש שנים מאוחר יותר עם הקמת המדינה שוב פרעו תושבי טריפולי ביהודים. חוקי גזע שונים נח קקו ורבים מהיהודים גורשו או נמלטו. בנה של מרי יעקב חג'ג-'לילוף כיום תושב באר שבע היה אז רק ילד בן שש וחצי ולמרות זאת הוא מתאר את יום הפרעות בחג השבועות ב'48-כאילו התרחש אתמול: "מאות צרו על הבית שלנו ומהקומה השנייה צפינו אני ואחי הקטן בהמון שקורא 'אטבח אל יהוד.'ניצלנו רק בזכות קצין משטרה יהודי שעבר במקרה במקום." התנאי של הקונגרס
סיפוריהם האישיים של משפחות וידאל וחג'ג-'לילוף לא היו יוצאי דופן באותה התקופה. עם תום מלחמת העולם השנייה איימו נציגי מדינות ערב שקבלת תוכנית החלוקה תביא לסופה של יהדות ערב. רחל מכטיגר חוקרת בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה חקרה את סוגיית "הפליטים היהודים מארצות ערב" וחשפה לאחרונה "טיוטת חוק" שהכינה כבר ב1948-הוועדה הפוליטית של הליגה הערבית. בטיוטה שחוברה על ידי מצרים ירדן עיראק לבנון ערב הסעודית סוריה ותימן משורטטת תוכנית הרדיפה אחר יהודים במדינות ערב והכוונה להופכם לבני ערובה.
סעיפי ההצעה תואמים את הצעדים שמדינות ערב נקטו בפועל - רדיפות שיטתיות נגד יהודים. חלק מהמשטרים יזמו חקיקה ששללה מהיהודים זכויות אזרח רכושם הוחרם ורבים הפכו קורבנות למעשי רצח מעצרים שרירותיים עינויים וגירוש. בתוך שנים אחדות גורשו ברחו נעקרו או עלו ביוזמתם לארץ כמעט כל 860 אלף היהודים שחיו במדינות ערב ב.1948-רק 7 000עדיין חיים שם כיום.
הקונגרס של ארה"ב הכיר כבר באפריל 2008 בזכויותיהם של הפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב. בהחלטה 185 של הקונגרס הותנה כל סיוע או פיצוי לפליטים הפלשתינים בסיוע או פיצוי דומה ליהודים יוצאי מדינות ערב כתנאי להסכם שלום כולל במזרח התיכון.
בתקופת ממשל קלינטון הציע הנשיא להקים קרן בינלאומית של 180 מיליארד דולר שתפקידה לפצות בבוא היום את הפליטים וקורבנות הסכסוך הן היהודים והן הפלשתינים. אפילו האו"ם שגילה חד-צדדיות מובהקת פסק ב1957-וב1967-כי יהודים שברחו ממדינות ערב הם פליטים הנכנסים למנדט של הנציב העליון של האו"ם לפליטים. רק במדינת ישראל נזכרו בנושא הזה מאוחר.
למי יינתן הפיצוי?
אחרי החלטות ממשלה רובן הצהרתיות שעסקו בנושא לאורך השנים עברה בכנסת רק לפני שבועות אחדים בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שהגיש ח"כ ניסים זאב מש"ס המבקשת להבטיח שהממשלה לא תחתום על הסדר מדיני במזרח התיכון מבלי להבטיח את זכויותיהם של היהודים יוצאי מדינות ערב שעלו ארצה והשאירו את נכסיהם מאחור.
הצעת החוק גם קובעת שבכל דיון בנושא הפליטים הפלשתינים הממשלה תדרוש להשוות את מעמד הפליטים היהודים לשל הערבים שעזבו את רכושם מיום הקמת המדינה ותעניק פיצוי על אובדן רכוש. הממשלה תומכת בהצעת החוק אלא שבינתיים היא התרחבה מאוד. ארגוני היהודים יוצאי מדינות ערב וגורמים נוספים מבקשים ליצור סימטריה בין הדרישה הפלשתינית - שאינה מסתפקת בפיצוי ל726-אלף הפלשתינים שנעקרו מישראל המנדטורית ב'48-ותובעת פיצויים לכארבעה מיליון פלשתינים וצאצאיהם בעולם כולו - לבין הדרישה הישראלית.
הארגונים שהתכנסו ביום שני במוזיאון יהדות לוב באור יהודה דורשים התחשבנות רחבה בהרבה. הם תובעים שהחוק החדש שוועדת השרים לענייני חקיקה תדון בו מחרתיים יחול גם על יהודים שגורשו או נאלצו לעזוב את מדינות ערב ולא עלו ארצה וכן על צאצאיהם שחיים בארץ או בחו"ל. במשרד המשפטים מתנגדים לכך.
מאיר כחלון יו"ר הארגון העולמי של יוצאי לוב מבהיר שהוא וחבריו אינם תובעים מן האוצר כסף: "הכסף יבוא ממקורות חיצוניים כפי שקלינטון הציע. אני לא רוצה לחזור למצב שבו יגידו שדואגים רק לקבוצה מסוימת של העם היהודי. אחי נפגע בכתף מערבים שהיו השכנים שלנו. את הקברים של אמי סבי ובני משפחתי גרפו לים. הדרישה שלנו כפולה: הכרה בידע הזה במערכת החינוך ובבוא היום פיצוי מקביל לכל פיצוי שהצד השני יקבל על סבלו." הסבל שנשכח
רחל מכטיגר מציינת כי מאז 1947 עסקו כ130-החלטות של האו"ם ב"סבל" הפליטים הפלשתינים אך באף אחת ממאות ההחלטות העוסקות במזרח התיכון אין התייחסות או ביטוי של דאגה ל860-אלף היהודים שחיו ונעקרו ממדינות ערב במאה ה.20-
גם בהסכמים הדו-צדדיים בין ישראל למדינות ערב ולפלשתינים אמנם מדובר ב"פליטים" ולא רק ב"פליטים פלשתינים" אבל לדברי מכטיגר "עד תקופת הממשלה הקודמת מדינת ישראל לא פעלה די ברמה הממלכתית כדי לקדם את ההכרה בפליטים היהודים. הנרטיב של הפליטות היהודית הגירוש והפרעות ביהודי ערב אינו מוכר לא בעולם ולא בארץ גם כיוון שרבים מהיהודים שעזבו את מדינות ערב לא רצו להחשיב את עצמם כפליטים בעוד בעולם הערבי עשו הכל כדי לשמר את בעיית הפליטים ולהשתמש בה במסגרת המאבק בישראל."
שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין מזכיר שאפילו את תוניס "המתונה" תקף גל של הסתה גזענית ושלילת זכויות מיהודים ושבמצרים של גמאל עבד אל-נאצר איימו נציגי השלטון בגלוי ב"טבח יהודים רבים" אם תאושר תוכנית החלוקה. רובינשטיין סבור כי אף שכיום יהודים יוצאי ערב אינם פליטים עוד יש לפצותם על הפקעת רכושם ועל אובדן זכויותיהם האזרחיות בחוקי גזע.
לדברי ד"ר אבי בקר שהיה מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי "הרדיפה והאפליה השיטתית נגד יהודי ערב בשנות המדינה הראשונות מזכירה את גרמניה של שנות ה."30-בקר ליווה משפחות יהודיות של יוצאי עיראק לוב סוריה ומצרים שהעידו בפני בית הנבחרים האמריקני. "אלה היו עדויות קורעות לב. עד היום קשה לי להבין את שתיקת הממשלה והחברה הישראלית בנושא שנוגע בלב הסכסוך הישראליערבי ומדגים שבעצם היה במזרח התיכון תהליך של חילופי אוכלוסיות. מספר היהודים שעזבו עולה בהרבה על זה של הפלשתינים שרובם אגב עזבו מתוך היענות לקריאות ולהסתה של מנהיגים ערבים." "לשנות את הנרטיב"
גם ד"ר צבי צמרת מנכ"ל יד יצחק בן צבי שבמסגרתו פורסמה סדרת ספרים על קהילות ישראל בארצות המזרח סבור כי "יש לשנות את הנרטיב" וכי "שתי קבוצות הפליטים זכאיות ליחס מקביל. הגיע הזמן שנשריש זאת במדינת ישראל במרחב האקדמי הפוליטי החינוכי והתקשורתי."
צמרת מציין עוד כי "התיאור האידילי הרווח בציבוריות הישראלית שלפיו היהודים חיו במשך דורות בארצות האיסלאם כשהם נהנים מיחסים הוגנים ומרווחה כלכלית וחברתית הוא חלקי ומעוות. חוקי גזע שונים כולל החובה לענוד טלאי צהוב היו נהוגים בארצות ערב הרבה לפני חוקי הגזע הנאציים."פרופ' ארווין קוטלר לשעבר שר המשפטים של קנדה שפעל רבות למען החלטת הקונגרס האמריקני בסוגיה ונרתם עתה לעזרת ראשי הארגונים בארץ אומר שלערבים היתה זכות להצביע נגד החלטת החלוקה של האו"ם אך לא היתה להם זכות לפתוח במלחמה נגד המדינה היהודית שבדרך וודאי שלא להתנכל ליהודים בארצותיהם. "התוצאה של שתי היוזמות האגרסיביות האלה - המלחמה נגד המדינה היהודית וההתנכלות ליהודים - היתה שתי קבוצות של פליטים: ערבים ויהודים. כשבעולם מדברים על טיהור אתני שישראל עשתה ב '48-לפלשתינים ואני מספר להם על טיהור אתני שמדינות ערב עשו ליהודים הם נדהמים. יש בורות עצומה אפילו בארץ." "בחו"ל ערים לכך יותר"
צבי גבאי ממרכז מורשת בבל (עיראק) לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ מכיר את הסוגיה משני צידיה ומאשים את ממשלות ישראל שהזניחו מאז קום המדינה את עניין הפליטות היהודית והפיצוי על כך. "זה נושא הסברתי ולאומי מדרגה ראשונה וכפי שפרופ' קוטלר מציין בחו"ל ערים לכך יותר מבארץ."
מדינת ישראל עשתה עד היום מעט מאוד מול מדינות ערב בעניין. במשרד המשפטים אמנם הוקם (על ידי ד"ר יעקב מירון) אגף שעסק באיסוף מידע טענות ומסמכים על רכוש פרטי וציבורי אך עד כה נרשמו במאגר הזה רק כ20-אלף משפחות. בקדנציה הקודמת הועבר "התיק" לידיו של השר לענייני גמלאים רפי איתן שרק לאחרונה מונה על ידי הממשלה הנוכחית לתפקיד יו"ר המועצה הלאומית המייעצת להשבת זכויות ורכוש יהודי. כיום נמסר הטיפול ברישום הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב לאהרון מור מנהל אגף במשרד לענייני גמלאים.
מור דיווח לפני שבועות אחדים לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת כי בקרוב ייצא "קול קורא לציבור בישראל לרשום את הרכוש באמצעות מסד נתונים אינטרנטי" אלא שבארגון גגא"ק (צדק ליהודים יוצאי מדינות ערב המאגד קואליציה של ארגונים יהודיים מכל העולם) אומרים שהמדינה צריכה לאמוד בעצמה את הרכוש ששוויו מיליארדים רבים ולא לסמוך על זיכרונם של אנשים מבוגרים או צאצאיהם שנולדו בארץ.
מנקודת מבטם של הארגונים מדינת ישראל כשלה במבחן הממשי הראשון שבו עמדה במו"מ לשלום עם מצרים. בג"ץ דחה בשעתו לבקשת המדינה עתירה שביקשה למנוע את מסירת שדות הנפט באבו רודיס למצרים קודם שיושג הסדר פיצוי ליהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מצרים.
בהסכם השלום הישראלי-מצרי נקבעה ועדה לבחינת תביעות כספיות הדדיות אך היא לא התכנסה מעולם. היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ ד"ר מאיר רוזן מכחיש טענות על הבנה שבשתיקה: ויתור מצרי על פיצוי ישראלי למצרים בתמורה לניצול הנפט בסיני מול ויתור ישראלי על פיצוי מצרי על הרכוש היהודי שנותר שם - אבל מודה ש"לרוב הפוליטיקאים הישראלים נזכרו ברכוש היהודי שנותר במדינות ערב רק ערב בחירות."
דבריו של רוזן מקבלים חיזוק ממסמך שכתבו לראש הממשלה ולשרים הבכירים ראשי התנועה לאיכות השלטון. הללו מונים "רצף של החלטות ממשלה שתכליתן למצות את זכויות היהודים שהותירו במדינות ערב רכוש פרטי וציבורי החלטות שלא יושמו או יושמו באופן בלתי מספק."בגגא"ק מבקשים להדגיש שהצעת החוק שהשרים ידונו בה ביום ראשון הקרוב לא נועדה לפגוע בתהליך השלום וכי הישענות התביעה ההדדית לפיצויים על הון בינלאומי רק תחזק את התמיכה העממית משני הצדדים בשלום ולא תחליש אותו.

משפחת חג'ג-'לילוף בטריפולי, לוב

לבנה וידאל-זמיר ואמה על המרפסת בבית בקהיר;

מקור: ישראל היום 06/01/10

ברשימת "חסידי אומות העולם" אין אפילו ערבי אחד

מאת רוברט סאטלוף
הכחשת השואה ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בהיסטוריה הערבית. גם כאלה שהוריהם הצילו יהודים ממוות לא ממש מתגאים בכך.
מחנה הכפייה ג'יאדו, שבו רוכזו כ-2,500 מיהודי לוב. לולא היו כוחות הברית מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות באזור דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה תצלומים: באדיבות מרכז "אור שלום" בבת ים הכחשת השואה היא נושא קבוע מדיניות הערבית, הנלווה לא רק לקיצונים אלא גם לאנשי הזרם המרכזי. בהשאלת השיטות של דומיהם במערב, משווים מכחישי השואה הערבים לטיעוניהם נימה פסאודו-מדעית, ממעיטים (או מכחישים) במספר הנספים, מזכירים את השואה בנשימה אחת עם פשעים חמורים הרבה פחות, מתכחשים לייחודה ההיסטורי או הופכים את היוצרות, כך שאפשר יהיה לייחס ליהודים כיום את תפקיד "הנאצי" הרודף את הפלשתינאים. בשנים האחרונות אמנם גדל והולך מספרם של הערבים שמתייחסים לתופעה אחרת, מוקיעים את השלכותיה ואפילו מכניסים תיקונים בכתובים לטובת הקורא הערבי. למרות זאת, ממשיכה הכחשת השואה לתפוס מקום מרכזי. עד עתה לא נחקרה כלל נקודת ההשקה בין השואה להיסטוריה הערבית עצמה. ואולם השואה, אף שהיתה בראש ובראשונה סיפור אירופי, אינה רק סיפור אירופי. היא גם סיפור ערבי. כבר בתחילת הדרך הכינו הגרמנים תוכניות לרדיפת היהודים ולהשמדתם,
יהודים חוזרים ממחנות ההשמדה באירופה לטריפולי. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית תצלומים: באדיבות מרכז "אור שלום" בבת ים בכל המדינות שגרמניה ובעלות בריתה קיוו לכבוש. שטחים אלה כללו את צפון אפריקה, מקזבלנקה לטריפולי ולקהיר - אזור שבו חיו כחצי מיליון יהודים. בתוכניות ההשמדה בשיטת מדינה-אחר-מדינה, שהוצגו בינואר 1942 בוועידת ואנזה בברלין, הוערך מספר יהודי צרפת ב-700 אלף - מספר היגיוני רק אם כלל גם את מושבותיה בצפון אפריקה, באלג'יריה, ובשטחי החסות במרוקו ובתוניסיה. בפרק הזמן הקצר שבו היה להם סיכוי ליישם את תוכניתם הכינו הגרמנים ובעלי בריתם את הבסיס ליישום התוכנית הרצחנית שהועידו ליהודי צפון אפריקה. במשך שלוש שנים - מנפילתה של צרפת ביוני 1940 עד גירוש החיילים הגרמנים מתוניסיה במאי 1943 - הנאצים, משתפי הפעולה שלהם במשטר וישי ובעלי בריתם הפשיסטים האיטלקים יישמו באזורים אלה את השיטות שבהן השתמשו נגד אוכלוסייה גדולה בהרבה באירופה. לא דובר רק על צווים ששללו מהיהודים את הרכוש, החינוך, הפרנסה, המגורים וחופש התנועה, אלא גם בעבודת כפייה, החרמות רכוש, גירוש והוצאות להורג. למעשה, הצווים לא פסחו על אף יהודי בצפון אפריקה. אלפים סבלו במחנות כפייה, במחנות עבודה, בבתי כלא או במעצר בית. ביד הגורל, רק מעטים יחסית נספו. ואולם לולא היו כוחות ארה"ב ובריטניה מגרשים את הגרמנים מאפריקה ב-1943, היה גורל הקהילות היהודיות, בנות האלפיים שנה, במרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב, ואולי גם במצרים, דומה לזה של הקהילות היהודיות באירופה. המדינה שבה ספגו היהודים מכה קשה במיוחד היא תוניסיה, המדינה הערבית היחידה שהיתה תחת כיבוש גרמני ישיר. בשישה חודשים בלבד, מנובמבר 1942 עד מאי 1943, אימצו הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם מדיניות של הפעלת מחנות כפייה, החרמת רכוש, תפיסת בני ערובה, סחטנות, גירוש והוצאות להורג. הם דרשו שאלפי היהודים יישאו את הטלאי הצהוב, והקימו מעין ועדות יודנראט שיישמו את המדיניות הנאצית באיומי כליאה או מוות. הקבר נכרה באדמה למרות הזדון של הגרמנים, אפשר אולי לומר שצרפת היתה מרושעת אף יותר, לפחות בכל הנוגע להבאת השואה לאדמות הערביות. במרוקו ובעיקר באלג'יריה הקפידה צרפת לאכוף חוקים מחמירים נגד יהודים מקומיים, גירשה אותם מבתי הספר, מהאוניברסיטאות וממשרות ממשלתיות, החרימה את רכושם, ובמקרים אחדים שלחה פעילים פוליטים יהודים למחנות כפייה. במובנים מסוימים, יישם משטר וישי את חוקיו האנטי-יהודיים על אדמה ערבית בלהט רב יותר מבאזורים הלא כבושים של צרפת רבתי, ובלא המרצה מיוחדת מברלין. משטר וישי לא הסתפק בכך. הוא שלח כ-2,000 יהודים אירופאים למחנות כפייה בצפון אפריקה, חלקם פליטים ממרכז אירופה שהצטרפו לצבא צרפת או ללגיון הזרים שלה. בניגוד לשאר ה"בלתי רצוים" שהמשטר שלח לחיי תלאות במחנות במדבר סהרה - ספרדים רפובליקאים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי-נאצים וגוליסטים - נשלחו היהודים למחנות בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. מוכי גורל אלה הועברו דרומה בקרוניות בקר, דרך נמלי הים של אלג'יר ואוראן, למחנות שמהם הסיכוי להימלט היה אפסי. חלקם מתו בניסיון לברוח. הם קיבלו רק מעט אוכל ומים ועבדו משחר ועד שקיעה בחציבה, שבירה והעמסת אבנים לבניית מסילת ברזל טרנס-סהרה - שמעולם לא הושלמה. העינויים היו מעשה שכיח. מעדויות מאוחרות עולה שהמפקדים והקצינים במחנות, רובם חיילי ליגיון הזרים, היו אנטישמים להוטים, סדיסטים ולעתים גם שיכורים, חלקם גרמנים או כאלה שצידדו בעמדות פשיסטיות. בדו"ח של משרד החוץ הבריטי מ-1943, שכותרתו "יחס ברברי כלפי יהודים וזרים במרוקו", הונצחה עדותם של שבויים פולנים שהגיעו ללונדון לאחר ששוחררו בידי בעלות הברית. להלן אחת העדויות, שמתארת שיטת עינוי שרווחה במחנות: "הקבר נכרה באדמה, שני מטרים אורכו, 40 ס"מ עומקו ו-60 ס"מ רוחבו. גברים שקיבלו עונש הושמו בתוך קבר כזה לפרקי זמן שונים (...) הקצר ביותר היה שמונה ימים ושמונה לילות. השיא שאדם הצליח להחזיק מעמד בבור כזה היה 17 ימים ולילות (...) גרמני יהודי, סלגו, היה אחד מאלה שקיבלו את העונש הזה (...) כמו כל האחרים, היה עליו לשכב עם הפנים למעלה ביום ובלילה. בלי שמיכה (...) בלי לבנים מתחת למדי הליגיון. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה בתוך הקבר. ערבי אחד הוצב מעל לקברים כדי להשגיח שהם שוכבים בלי לזוז (...) המקרה היחיד שבו הורשה אחד השבויים להרים מעט את ראשו היה אחרי סערת גשמים שמילאה את הקבר במים. הם הרשו לו להניח את הראש על אבן כדי שלא יטבע. מכיוון ששכבת הקרקע התחתונה היתה מטיט, המים חילחלו לתוכה רק אחרי שלושה ימים (...) מותר היה לגברים לעשות את צרכיהם רק במשך שלושה ביקורי השומרים. אם הם לא הצליחו לעשותם אז, הם נאלצו לעשותם על עצמו, בתוך הבגדים, ולהמשיך לשכב בהם (...) מכיוון שרוב השבויים סבלו מדיזנטריה חמורה, הרי שגבר ששוכב בתוך הזוהמה שלו היה מקרה שכיח, לא חריג". מעטים סייעו ערבים רבים יטענו היום שלכל זה אין קשר להיסטוריה הערבית. אבל טעות בידם. הערבים במדינות ערב לא היו שונים בהרבה מהאירופאים באירופה. ממש כמו באירופה, היתה רוב האוכלוסייה אדישה לסבלם של היהודים סביבם. מעטים סייעו - גם לעולם הערבי היו "חסידי אומות" משלו; אחרים החמירו את המצב הרבה יותר. ממאי 2002 עד יולי 2004, השנים שבהן חייתי ברבאט, בירת מרוקו, התחקיתי אחר סיפוריהם של ערבים שמילאו תפקיד בנסיבות האלה - תפקיד של מנוולים או של גיבורים. בסיועם של חוקרים ומלומדים בעשר מדינות שונות הצלחתי לחשוף סיפורים של עשרות אנשים כאלה, בהם משתפי פעולה לשמם - ערבים שהשתתפו בעצמם ברדיפת היהודים. היה ערבי אחד, סדיסט שפיקד על קבוצת עובדי כפייה יהודים באזור כפרי בתוניסיה; היה עוד תוניסאי, חסן פרג'אני, שהורשע בבית דין צבאי של צרפת בגין העברת מידע לגרמנים על שלושה יהודים שנמלטו לקווי בעלות הברית, מעשה שבעקבותיו גורשו וראשיהם נערפו. היו אנשי פטרול ערבים, שעקבו אחר יהודים שהצליחו להימלט ממחנות הכפייה. היו ערבים שהתלוו לגרמנים והצביעו על בתי יהודים שנועדו להחרמה. היה ערבי אחד, שותף של חייל גרמני שאנס אשה יהודייה בלה מארסה, מחוץ לתוניס. והיה שומר ערבי במחנה שהשתין על ראשי עובדי הכפייה היהודים, שאולצו לשכב עד צוואר בתוך חולות אלג'יריה. נוסף להם היו מאות ערבים שהתנדבו לסייע למדינות הציר ולהצטרף למיליציות כגון הפלנגה האפריקאית, הבריגדה הצפון אפריקאית או גדוד האימונים הערבי-גרמני. היו גם אלפי אלמונים שסחטו מיהודים כסף ורכוש ברגעי החולשה שלהם. אבל היו, כאמור, גם גיבורים שסייעו בהצלת יהודים מסבל, פגיעה, השפלה ואולי אף ממוות. היו בהם קצין בכיר בתוניס וסולטן מרוקו, שסייעו לנתיניהם היהודים והעניקו גם עזרה מעשית לכמה אישים יהודים ולמשפחותיהם; בעל אחוזה ערבי שפתח את שערי חוותו לשישים יהודים שברחו ממחנה כפייה בעמק זגואן בתוניסיה; נכבד ערבי מעיירת החוף התוניסאית מהדייה, שלקח תחת חסותו את בני משפחתה של צעירה שקצין גרמני התכוון לאנוס, והסתיר אותם בביתו כמה שבועות, עד שהגרמנים עזבו את העיר; פוליטיקאי ערבי שהזהיר את חבריו היהודים והציע להם מקלט כשאנשי האס-אס התכוננו לפשיטות בבתי ההנהגה היהודית בתוניס; מנהיגי דת באלג'יר שאסרו על המוסלמים לקבל על עצמם את משרת האפוטרופוס על הרכוש היהודי המוחרם; אסירים ערבים באחד המחנות במדבר של אלג'יריה, שכרתו ברית אנטי-פשיסטית עם חברים יהודים לכלא; והיה בפאריס הרחוקה את האימאם של המסגד העירוני, שצייד ילדים יהודים בתעודות מזויפות שהעידו על היותם מוסלמים, ובכך הציל אותם מגירוש למחנות המוות. על הפן הזה בהיסטוריה לא סופר הרבה, וגיבוריה לא זכו מעולם להכרה. מכלל 20 אלף חסידי אומות העולם שקיבלו הכרה מטעם יד ושם על חלקם בהצלת יהודים בשואה אין אפילו ערבי אחד (אף שיש כמה מוסלמים). יש לכך שתי סיבות: מעטים חיפשו "חסידים ערבים", ומעטים אף יותר היו מעוניינים שימצאו אותם. יש מה להפסיד מבחינתם של הערבים, שתי התפתחויות משמעותיות האפילו על מורשת מלחמת העולם השנייה: המאבק נגד הציונות על גורל פלשתין, והמאבק לעצמאות נגד הקולוניאליזם האירופי. בסוף שנות הארבעים, וכמובן בעת משבר תעלת סואץ ב-1956, הזהות בין מדינת ישראל ל"יהודים" כבר היתה מושרשת עמוק בפוליטיקה של המזרח התיכון. כערבי, לא היה הרבה מה להרוויח - אך היה הרבה מאוד להפסיד - מכך שיזהו אותך כמגן על היהודים וזכויותיהם. הסולטן מוחמד החמישי ונשיא תוניסיה חביב בורגיבה, במידה פחותה ממנו, היו יוצאים מן הכלל, שמשום כך ראויים לציון מיוחד. בעבור היהודים, המצב היה עוד יותר מורכב. אצל רבים מאלו שנשארו בצפון אפריקה, הזיכרונות על הזוועות שעברו בתקופת המלחמה נמחו עד מהרה תחת הגל האנטי-ציוני, שהיה פחות עקבי, אך לעתים קרובות אלים יותר מזוועות המלחמה; בעקבותיו עזבו מאות אלפי יהודים את בתיהם ועלו לישראל בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. בהגיעם לארץ טושטשו עוד יותר זיכרונות המלחמה שלהם על ידי המתיחות בין האשכנזים למזרחים בישראל. בעוד שהאשכנזים שמרו בקנאות על מורשת השואה שעברו, שהיתה אחרי הכל נוראה בהרבה בהיקפה, נטו המזרחים להתעלם מזו שלהם. באותו אופן, גם היסטוריונים ומוסדות ההנצחה נטו להתעלם מהעניין. אפילו כיום אפשר לשמוע בישראל ויכוחים בשאלה אם ראוי להשתמש במושג "ניצולים" בהקשר של יוצאי מדינות ערב, שהיו נתונות לעול הכיבוש הנאצי. עניין נוסף הוא עמדתם הלא ברורה של קומץ היהודים, שיירי הקהילות היהודיות המפוארות שחיו בזמנו במדינות ערב וממשיכים להתגורר בהן היום. בין עלייתו של האיסלאם הקיצוני המאיים מצד אחד למשטר האדיש לגורלם מצד אחר בחרו רוב היהודים במדינות אלו לאמץ מעין גישה אדישה. אמנם נתקלתי בפעילים מזרחים שנלחמו להשגת הכרה בהיסטוריה של השואה במדינות ערב, אך איש מהם לא מתגורר כיום במדינה ערבית. גם אם יש בגורמים אלה כדי להסביר את הרקע לטשטוש ההיסטוריה של השואה במדינות ערב, אין זה הסבר ממצה. תארו לעצמם את האכזבה שנחלתי במפגש עם ילדיו של אחד המועמדים לקבלת אות "חסידי אומות עולם ערבים" - ראש ממשלת תוניסיה בתקופת המלחמה, מוחמד חניק. על פי עדות של כמה ממרואייני, חניק - שהיה נתון בין הפטיש לסדן בגלל מחויבותיו לגרמנים מחד גיסא וחברויות ארוכות שנים עם יהודים מאידך גיסא - ניצל את קשריו כדי להזהיר מבעוד מועד את מנהיגי הקהילה היהודית מפני מעצרים קרבים, וסידר היתרים שפטרו מעבודות כפייה בנים של יהודים שהכיר מעברו בעולם העסקים. ככל הנראה, הוא הציל יהודים ממוות, תוך סיכון חייו שלו. בין אם מניעיו היו חברות אישית, מחויבויות עסקיות ישנות או טוב לב טהור, הם היו אציליים. מכיוון שעמדתי להחיות את סיפורו של המדינאי, שנשכח עם השנים, ולפאר את שמו באוזני משפחתו, ציפיתי שבני משפחתו ישמחו לשמוע על הגילויים החדשים, או לפחות יודו לי על המאמץ. ואמנם, בני המשפחה שקיבלו את פניי והתאספו כדי לשמוע את סיפורי בווילה רחבת הידיים שבפרוורי תוניס הפגינו נימוס ואדיבות, אך מבעד לחיוכים וללחיצות הידיים, לא היה להם כל עניין בסיפורי על גבורתו של אביהם. הם חזרו ואמרו שמעולם לא שמעו דבר על כך, וטענו שגם אם דבריי נכונים, אין להם כל משמעות. ואף כי הזמינו אותי לחזור ולהביא להם הוכחות, הם לא הציעו שום עזרה והיה ברור שהם מקווים שלעולם לא יצטרכו לראות אותי שוב. אך האכזבה הקשה ביותר שנחלתי היתה כנראה חוסר התגובה לאינספור הפניות שלי לערבים מתונים בעלי השקפות מתקדמות, שמהם ביקשתי עזרה במחקרי על ההיסטוריה שלהם. על כל תגובה מעודדת שקיבלתי לאי-מייל ולשיחת טלפון, היו עשרות תגובות אדישות, פקסים שלא נענו והבטחות שלא קוימו. באוקטובר 2003, למשל, פניתי לאיש הרוח אחמד כאמל אבו אל-מאג'ד, שנחשב אחד התיאולוגים המוסלמים המתונים ורחבי האופקים, ואדם שאינו נמנה עם מכחישי השואה. פניתי אליו בעקבות השתתפותו בדיון פתוח באוניברסיטה האמריקאית של קהיר, שבו השתתף גם השגריר האמריקאי. בשלב מסוים בדיון פנה אבו אל-מאג'ד לשגריר ואמר לו: "כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל יש גבול לכל דבר! מגיע רגע של רוויה מהנושא. אני אדבר בבוטות, אבל יהדות העולם נמצאת בסכנה בגלל המדיניות הבלתי אחראית של ממשלת ישראל, שנמתכת על ידי חלק מראשי הקהילה היהודית בארה"ב, שפועלת אולי מחוסר מודעות. לא הייתי רוצה להגיע ליום שבו תתלקח אנטישמיות חסרת רסן באירופה במיוחד, ואולי גם בארה"ב, אבל לנו, הערבים, אין שום יד בדבר. אנחנו לא קשורים לשואה ומעולם לא רדפנו יהודים". כשפניתי לאבו אל-מאג'ד לא רציתי לשכנעו לחזור בו מדבריו. להיפך - רציתי לבקש ממנו להפעיל את קשריו כדי לעזור לי להשיג גישה לארכיוני משרד החוץ המצרי מסוף שנות השלושים. בתיקים אלו, כך קיוותי, אוכל למצוא ראיות לפועלו של "ראול ולנברג הערבי" - דיפלומט מצרי, שעל פי המידע שהיה ברשותי סיפק תעודות לידה ונישואים ליהודים גרמנים ואוסטרים, תעודות שאיפשרו להם למצוא מקלט בקהיר ומשם להמשיך ללונדון החופשית. אף כי סביר היה שהרשויות המצריות יהיו להוטות להציג הוכחות למעשה הומניטרי נעלה של דיפלומט מצרי, שישפר את תדמיתה הפגועה של מצרים בעיני האמריקאים, אף אחת מפניותי לקובעי המדיניות לא נענתה, אף שאת חלקם - מהדרגים הבכירים ביותר בממשלה - אני מכיר כבר יותר מ-15 שנים. לכן פניתי לאבו אל-מאג'ד - פעמיים. ציינתי כי ברשימות "חסידים אומות העולם" של "יד ושם" לא מופיע אפילו ערבי אחד לרפואה והתחננתי שיתערב בעניין: "האם לא היו ערבים שעזרו והצילו יהודים?" שאלתי. "ואם אכן היו ערבים שהצילו יהודים, האם אין זו התשובה החיובית הניצחת למכחישי השואה הערבים?" ואולם הטאבו על כל קישור של העולם הערבי לשואה, אפילו כזה שמהלל מעשי גבורה של ערבי שהציל נפשות, הוא כנראה חזק למדי. אני עדיין מחכה לתשובה. הכותב הוא ראש מכון ואשינגטון למדיניות המזרח התיכון. המאמר המקורי פורסם במגזין האמריקאי "קומנטרי" והוא עובד וקוצר בעבור "הארץ" סטאלוף, רוברט. "ברשימת "חסידי אומות העולם" אין אפילו ערבי אחד". הארץ. 15/11/2009 <http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=483083&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0>.