וידקון קוויזלינג, ראש ממשלת הבובות בנורווגיה, מצדיע לקצין גרמני שבא לביקור.
מפכ"ל משטרת נורבגיה: סליחה שסייענו לשואה 70 שנה אחרי גירוש מאות מיהודי נורבגיה למחנות הריכוז וההשמדה, הביע מפקד המשטרה החדש את צערו על מעורבות השוטרים. בקהילה היהודית בירכו
התנצלות מאוחרת: משטרת נורבגיה פרסמה היום (ב') הודעה רשמית שבה היא מביעה צער על תפקידה במעצרם ובגירושם של מאות יהודים מהמדינה למחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה.
"בשם המשטרה הנורבגית ומי שהיו אחראים לגירוש יהודי נורבגיה למחנות הריכוז, אני רוצה להביע את התנצלותי", ציטט העיתון דגסוויסן את הודעתו של המפקד החדש של המשטרה, ריידר המלגארד.
בכך הצטרף המפכ"ל הנורבגי להודעתו של ראש הממשלה, ינס סטולטנברג, אשר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה שנערך ב-27 בינואר האחרון הביע צער על כך שאזרחים נורבגים נטלו חלק בפעולות המעצר והגירוש של יהודי המדינה. בקהילה היהודית של נורבגיה קיבלו בחיוב את ההתנצלות. "אף פעם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון", אמר נשיא הקהילה, אווין קוהן. "זה משביע רצון ואירוע חשוב ביותר שמפקד המשטרה מביע צעד על גירוש היהודים", הוסיפה גורי הילטנס, מנהלת מרכז השואה של נורבגיה.
ההתנצלות הרשמית של המלגארד מגיעה בדיוק 70 שנה אחרי ש-532 יהודים נורבגים ופליטים יהודים, בהם גם נשים וילדים רבים, נעצרו ונשלחו לנמל אוסלו. שם הם הועלו על ספינת המשא "דונאו" וגורשו לנמל שצ'צ'ין בפולין, ומשם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ.
יותר
מ-300 שוטרים נורבגים היו מעורבים במבצע המעצרים שבוצע בתמיכת הממשלה של וידקון קוויזלינג ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. בסך הכל גורשו 772 מתוך 2,100 יהודי המדינה ורק 34 שרדו את השואה.
סמואל שטיינמן בן ה-89, שהיה בן 19 בעת שגורש מנורבגיה, הוא היהודי היחיד מהמדינה הסקנדינבית ששרד את אושוויץ. "זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה נחמד לשמוע", אמר בהתייחסו להודעת המפכ"ל. "זה קרה לפני זמן רב (השואה), ואני לא רוצה לחשוב על כך. אבל כאשר אני שומע התנצלות, אני מסתכל על כך מבחינה חיובית".
התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש
לכל תמונה יש שם...
רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין גוויות אחיו היהודים וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל. סמל להשפלה הנוראה בימי השואה.
יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צויין עד כה בתחתיתה כי "שמו של המצולם אינו ידוע".
רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.
ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.
לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב.עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן- הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע.
קדיש אחרון
הוא מיהר לשלוח את קטע העיתון אל בן-דודו מנס-ציונה, כדי שזה יעבירנו ל'יד ושם'. בקטע העיתון נכתב, כי המידע על התמונה נתגלה ברשימותיו של תושב אולקוש, משה-דוד וייצמן. וייצמן זה נהרג בשואה, אבל כתביו נשתמרו ובהם מסופר על יומו האחרון של רב העיירה.
"באותו יום", כתב וייצמן, "הוצא הרב מבית-הכנסת כשהוא באמצע תפילת שחרית. הוא הובל תוך כדי חבטות אכזריות לכיכר העיירה, שם כבר שכבו על הארץ גופותיהם של רבים מתושבי אולקוש. קודם שירו בו הגרמנים ביקשם הרב להמתין רגע קט, עד אשר יאמר קדיש על אחיו המתים. הגרמנים המשועשעים הסכימו לבקשתו והרב אמר קדיש. כשסיים, ירו גם בו". ה' ינקום דמו...
חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים
מתוך 'אודות הפרוייקט'
In 2010 we
initiated this project because
we saw the need to collect, organize and present information about the mass
murder of Jews in Lithuania in a single venue.Previously, this information was either uncollected, divided between
different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas
present information on a map with precise geographical coordinates and contain
historical facts about each site along with citations to aid further research.
It also includes information about monuments at massacre sites.
After having learned of the atlas, we hope
that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not
in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door
for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for
comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent
people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even
friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past
alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual
understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and
helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the
individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to
preserve living historical memory and to make it more accessible and
comprehensible.
Jews initially settled and spread throughout
ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the
beginning of the 17th century.After
several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every
Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions
and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000
Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they
lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its
citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture
and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is
dying.
We believe that this project will make an
important contribution toward revealing the development of the Holocaust in
Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of
these events and provide a principled, Western understanding of what took place.
This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish
Museum.
Project workers
Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator:
Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher
of non christian communities in Lithuania
Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11
Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum
Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the
Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the
University of Vienna
Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the
Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the
University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST
פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.
חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.
רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.
שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"
פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.
רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.
'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.
ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.
האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.
הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי
א.התקופה הראשונה
תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.
אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.
באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.
ב.התקופה השנייה
תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.
עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.
לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה. היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם.
מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.
ג.התקופה האחרונה
זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר.
Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט.
בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית:
כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות.
קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש:
באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב. ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב.
קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע:
עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.
עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום.
ב-30 באוגוסט התייצבו רב-פקד תמר בת שרון וחוקרת נוספת ממשטרת ישראל במשרדו של יוסף מלמד. הן באו בשליחות ממשלת ליטא, שמאשימה את מלמד בהוצאת דיבתם רעה של תשעה ליטאים, שהוצאו להורג בידי השלטון הסובייטי בשל היותם משתפי פעולה עם הנאצים. במולדתם הם נחשבים ל"גיבורים לאומיים".
עורך הדין מלמד, בן 86, ניצול גטו קובנו ופרטיזן שנלחם ביערות, הוא יושב ראש ארגון יוצאי ליטא בישראל. ב-1999 הוא שלח לתובע הכללי של ליטא מסמך שכותרתו "ליטא: החטא ועונשו", שבו מופיעה רשימה של אלפי ליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים והוציאו להורג יהודים במלחמת העולם השנייה. הרשימה נסמכת על עדויות שנגבו מניצולים ועדי ראייה. מלמד דרש כי התובע הכללי של ליטא יחקור את פשעיהם. ליטא לא נקפה אצבע. ממשלתה המתינה 12 שנים וכעת הוציאה צו לחקור דווקא את מלמד.
יוזס לוקסה בפוזת 'הגיבור'
במוסך הרצח בקובנה ב-27 ביוני 1941
(מקור: ליטא החטא ועונשו ינואר 99)
אחד מהתשעה שאת כבודם מבקשת ממשלת ליטא לרומם, הוא יוזס לוקסה, קצין בצבא ליטא, שב-1941 התיז באבחת חרבו את ראשו של הרב זלמן אוסובסקי והציג לראווה את הראש הכרות. ליטא היא מדינה שרבים מתושביה שיתפו פעולה בשמחה עם הנאצים וקיבלו אותם כמשחררים ב-1941. עוד לפני "השחרור" החלו תושבי ליטא לטבוח בשכניהם היהודים. רוב יהודי ליטא, כ-200 אלף, הושמדו בשואה. רבים מהרוצחים היו ליטאים. הנאצים לא היו צריכים לעודד ולדרבן.
יד ושם ביטל הזמנת הליטאים לכנס במחאה על דרישתם לחקור ניצולי שואה
בעקבות הפרסום ב"הארץ", הודיעה הנהלת המוזיאון על ביטול ההזמנה לשגריר ליטא בישראל ולשר התרבות הליטאי, עקב בקשת המדינה לחקור פרטיזן בגין "פשעי מלחמה"
מוזיאון יד ושם ביטל את השתתפותם של שר התרבות של ליטא ושגריר ליטא בישראל בכינוס שיתקיים בשבוע הבא בירושלים וידון בשואת יהודי ליטא. הביטול התקבל כמחאה על מדיניותה של ליטא, שזה שנים פונה לישראל ומבקשת לחקור ניצולי שואה בטענות שונות, בין היתר, שביצעו "פשעי מלחמה". קרא עוד...
הצבא הגרמני נכנס לשוולי ב-26/06/1941. כבר בתחילת הכיבוש הגרמני הוציאו הליטאים יהודים מבתיהם לפי רשימות וכלאו אותם בבית-הסוהר המקומי. ביניהם היו גם רב העיר, רבי אהרון באקשט, מנהל הגימנסיה העברית מרדכי רודניק ורבים אחרים. אחרי התעללויות איומות בחצר בית-הסוהר, הובלו כולם בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 1941 אל בורות שהוכנו מראש ביער קוז'י (KUZIAI), המרוחק 15 ק"מ מצפון-מערב לשוולי, ושם נרצחו ונקברו. (מתוך פנקס קהילות ליטא עמ' 667) זוהו בתצלום: פוהן אהרון, עו"ד שעבד במכס, (ראשון משמאל). כנראה הרב יצחק נחומובסקי, דיין (שני משמאל). הרב אהרון באקשט (ראשון מימין).
Bagdonas Aleksas - Linkuva
Balciunas Leonas - Pasvitinys
Baltaduonas Jonas - Joniskis
Bartusevicius Jonas - Zeimelis
Beleckas Leonas - Linkuva
Beleckas Motiejus - Linkuva
Berkstis - Siauliai
Berlotas - Saukeniai
Bitautas Aleksas - Saukeniai
Bitautas Kostas - Saukeniai
Bitautas (3 Brothers) - Saukeniai
Blazys Juozas - Siauliai
Brazas Jonas - Saukeniai
Breivis Antanas - Klovainiai
Brujeris -Siauliai
Butkus Antanas - Tryskiai
Butkus Petras - Joniskis
Butvilas Alfonsas - Bazelionai
Cepauskas Antanas - Uzventis
Cepauskas Juozas - Uzventis
Ceponkas Jonas - Radviliskis
Cereskas Stasys - Siauliai
Cijunskas Pranas - Tryskiai
Cuberkas Antanas - Lygumai
Cuberkas Jonas - Lygumai
Dailidonis Antanas - Radviliskis
Danilevicius H. - Siauliai
Dinilevicius Henrikas - Army officer
Participated in the murder of the Jews
of Kaunas Was also the chief prison
warden of the Siauliai prison where
he killed many innocent people
Darkintas Albinas - Uzventis
Daugskurdas Petras - Saukeniai
Delininkaitis - Saukeniai
Diamentis Juozas - Joniskis
Dicbalys Antanas - Kursenai
Dinevicius Jonas - Linkuva
Domarkas Kazys - Siauliai
Domarkas Vytautas - Siauliai
Dovydaitis Jonas - Joniskis
Eneliukas - Siauliai
Gabalis - Tryskiai
Gairionis Leonas - Linkuva
Galunas Antanas - Siauliai
Gasiunas K.K. - Linkuva
Gedautas Vincas - Saukeniai
Gedrimas Stasys - Siauliai
Gedvilas Antanas - Joniskis
Gegetskas - Siauliai
Gerdraitis - Siauliai
Girdvainis (Dr.Med.) - Saukeniai
Girdvainis Pranas -Tryskiai
Glodenis Antanas -Tryskiai
Graunas - Joniskis
Gricius Aleksas - Tryskiai
Grieblauskas - Radviliskis
Grigaliunas Stasys - Joniskis
Grigas Jonas - Pakruojus
Grigeliunas Juozas - Siauliai
Grybauskas Stasys - Joniskis
Grudzinskas Franciskas - Bazelionai
Gydras Stasys - Tryskiai
Ignatavicius Stasys - Siauliai
Iminavicius Baltrus - Zeimelis
Indrulis Antanas - Pakruojus
Ivanauskas Vytautas - Siauliai
Ivoskus Aleksas - Tryskiai
Jakutas - Siauliai
Janauskas - Linkuva
ביום העצוב של סוף הקיץ בשנת 1942, כאשר יהודי קאלושין הורדו למרוזי אל קרונות המוות של טרבלינקה, צעדה ביניהם המשפחה – יענקל שינאלנצקי (דוביק), אשתו צירל וארבעת הילדים: נפתלי – בן 15, דוד – בן 13, ישראל – בן 11 ויחזקאל בן 4. אנו כבר ידענו אז את משמעותה של טרבלינקה. לפני כן, ידע אבא את הצפוי לנו ונתן לנוצרי אחד סכום כסף גדול שיציל אותנו.
השוק הישן בקאלושין
אנחנו כבר התנסנו באקציות שונות והיינו בעלי ניסיון בבריחות. כאשר לקחו אותנו פעם, ביחד עם עוד צעירים מקאלושין לשדליץ ומשם הובילונו למונקביד לחצוב אבנים – באיומים לירות בנו על כל דבר קטן – ברחנו. וכשצעדנו למרוזי, הפצירו בנו אבא ואמא, שנציל את עצמנו ומיד החלטנו לברוח.
ניגשנו אל שוטר פולני בבקשה, שאנו רוצים לשתות. הוא הירשה. רק התרחקנו ממנו, תלשנו עשבים והתכסינו בהם. מבלי להראות, חמקנו אחר כך לכיוון הכפר אולשביץ (ליד קאלושין), שרק שלוש משפחות התגוררו בו. אחד מהם היה הנוצרי, שלקח כסף מאבינו. אך הוא סירב להיות המציל שלנו. הוא החזיר את בכסף. עוד באותו לילה הלכנו אל היער ומרחוק שמענו את היריות ממרוזי, איפה שדחפו את יהודי קאלושין אל קרונות הסיד לטרבלינקה.
קשה ביותר היה עם האח הקטן בן הארבע יחזקאל, שלא פסק לבכות לאבא-אמא וביקש יצוע חם. לא פעם השארנוהו לבד בקצה היער. אנו הלכנו לפעולות שונות והוא היה שוכב מכוסה באדרת מעל לעיניו מלא פחד מכל ניע העצים.
ב-1943 הצטרפו אלינו עוד שני יהודים, שברחו מטרבלינקה בעת המרד שם. אך לצערנו לא היו עמנו זמן רב. באותו שבוע הלך אחד מהם ביחד עם אחי ישראל להביא מזון. האיכרים מסרו אותם לידי המשטרה. מצאנו את שניהם ירויים כשידיהם כפותות. השני מטרבלינקה שילם בחייו שלא הסכים למסור את שיני הזהב שלו לגוי אחד.
גוי זה מסר גם לגרמנים, כנקמה, על הבונקר שלנו. ביום סגריר אחד, כאשר צלינו תפוחי אדמה הקיפו אותנו, כמעט, הגרמנים. יצאנו מהבונקר, עברנו בריצה על פני גבעה תחת ברד של כדורים. בלילה מצאנו את זה מטרבלינקה ירוי ליד הבונקר המפוצץ.
לאחר הרס הבונקר שלנו נדדנו בחזרה לסביבות קופלב. בלכתנו שם ביער ראינו לפתע גרמני גבוה מזוין. כהרף עין תפסנו עמדות ולהפתעתנו הגדולה הוא קרא לנו ביידיש ביתית משלנו: "בואו הנה, אני יהודי מקאלושין!". אף על פי כן תבענו שיניח את נשקו. היה זה יהושע ברמן לבוש במדים גרמניים.
הסתבר, שהייתה שם מחלקת פרטיזנים חזקה. מנהיגם היה מורה. כאשר הקאלושינאי הביאנו לקבוצה, הוא התרגש מאד מגורלנו. מראנו היה מיסכן – כחושים, לבושי קרעים, נערים, כמעט ילדים עם קני רובים קצרים. את הקנים קיצרנו, כדי להקל על עצמנו לשאתם. בלילה הראשון קבע מנהיג הפרטיזנים פעולה מיוחדת להשגת בגדים בשבילנו. לאחר מכן התחלנו בפרק חיים פעיל ומעניין.
תפקידנו היה להניח מוקשים במסילת הרכבת שבין שדליץ לצאגלוב. מלאכה זאת עשינו עד סופה של המלחמה.
מיד לאחר השחרור היה ברצוננו להתגייס לצבא הפולני. ברם הרופא של הועדה שלחנו לנוח. כשחזרנו "הביתה", לקאלושין "קיבלו את פנינו" הנוצרים המקומיים ברציחתו של שמואל לב והסתבר לנו, שאין לנו מה לעשות.
באותו שבוע עברנו את הגבול הצ'כי. בעמל והמאמצים קשים, הגענו, בדרכים בלתי לגאליות, לישראל והייתה לנו הזכות להשתתף במלחמת הקוממיות של מדינת ישראל.
עדות: האחים שינאלנצקי / רמלה
ראיון בפולנית עם האזרח הזקן ביותר בקאלושין אודות יהודי העיירה.
ברקע אפשר לצפות בתמונות מהחיים היהודיים שלפני המלחמה
הייתי אז בבלז. נסעתי מראווא לראש-השנה אל הצדיק נשארתי גם לחג הסוכות. הימים הנוראים וגם חג הסוכות עברו בשקט. רק בהושענא רבה עברו בחפזון כמה מחיל החלוץ הגרמני את בלז והודיעו כי למחרת היום יבוא הצבא הגרמני ויקח בידו את השלטון. אימה גדולה נפלה על כולנו. האדמו"ר החליט מיד להימלט מן העיר בחשכת הלילה ולעבור בחשאי את הגבול, לעבר תחום הכבוש הרוסי. כמנהגו בקודש שאל האדמו"ר מקודם לדעתם של בעלי ההוראה, והם פסקו להלכה, כי זה ענין של פקוח נפשות הדוחה את החג. בליל של שמחת-תורה החלו כל בני הבית ואנשי החצר להתכונן ליציאה. ארזו את החפצים הנחוצים ביותר והטעינו אותם על עגלות. התכונה היתה רבה והבהלה גדולה לאין שיעור. אותה שעה עצמה נכנס ובא האדמו"ר לבית-הכנסת להתפלל תפילת מעריב של חג ולערוך את ההקפות, כאילו לא קרה שום דבר.
- מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה של מסירות נפש מימיו.
בחוץ שררו אימה ומבוכה, רעש ומהומה. בתוך בית-הכנסת המפואר פקד הצדיק על סדר ההקפות לכבוד שמחת-תורה, במתינות ובנחת ובהתלהבות של קדושה. בבלז יש פזמונות וניגונים מיוחדים לכל הקפה והקפה לחוד, והאדמו"ר לא נתן לקצר הדלוג על שום ניגון ופזמון. הרים כל פעם את ידו וציווה לשיר ולרקוד וקהל החסידים רקד ושר עד כלות הנפש. גם אני הייתי בין הרוקדים.
וכך רקדנו שעה ארוכה, עד שבגמר סדר ההקפות, כנהוג מימים ימימה. הסתכלתי בפני הצדיק ונרעדתי כולי, כי מימי לא זכיתי לראות מראה קלסתר פנים כזה, כמראה מלאך ה צב-אות...
אך נסתיימו ההקפות - ובפקודת האדמו"ר ניגשו לארוז את ספרי-התורה המרובים בבית-הכנסת, (כמאה וחמישים במספר), כדי להעביר אותם למקום בטוח ואכן, ספרי-התורה הועברו אז לראווה-רוסקה, אשר היתה אז באזור הכיבוש הרוסי.
האדמו"ר מבלז אמר לכל אחד "גוט יום-טוב !", וביקש למזוג לו שתי כוסות יין לקידוש. כדי לקיים בדרך זו "קידוש במקום סעודה". שעת היציאה דחקה ולא היתה שהות לערוך סעודת יום-טוב. אמר הרבי לתת לו את הכובע (קאפילוש) של חול והוסיף : - עתה נלבוש כלי-גולה ("לאמיר אנטוען די כלי-גולה").
בזאת ניתן האות להתחלתו של מסע-ההצלה, בחשכת הלילה עברה שיירת הצדיק עם כל בני משפחתו את קו הגבול הגרמני-רוסי, והגיעה בשלום לעיירה סקוהל, אשר שכנה מעבר לגבול הזה. סקוהל היתה התחנה הראשונה בדרך הנדודים הארוכה 'של האדמו"ר מבלז.
כך ניצל הצדיק מבלז ברגע האחרון מעירו וקהילתו, על סף החורבן ממש. לאחר שהרבי הצליח להעביר את ביתו ומקום- מושבו הגיעו אליו ידיעות איומות ומדהימות על החורבן שחוללו הנאצים הרשעים בבלז, מיד עם כניסתם לעיר. ראשית כל דבר החלו לחפש אחרי האדמו"ר ובני-ביתו, על פי עצתם של הפורעים האוקראינים במקום. משלא מצאו איש בבית הרבי ניגשו לחלל ולהרוס את בית-הכנסת העתיק והאיתן. מלאכת-הרס זו לא עלתה להם בנקל. פעמיים השליכו הרשעים אש בבנין הקדוש והבנין לא נשרף. הם ניסו להרסו בפיצוץ של דינאמיט והבנין לא התמוטט.
השתוממו הרשעים מאד וגם נבהלו מכך. הצוררים הגרמנים יחד עם עוזריהם האוקראינים פחדו להמשיך בפעולות ההרס והם הוציאו צו, שהיהודים עצמם יפרקו לאט לאט את בנין בית-הכנסת, למטרה זו נתגייסו פלוגות של עובדי-כפיה יהודים, אשר כל אחד מהם קבל מכסה יומית, כמה לבנים הוא מחוייב לפרק ולאסוף מבין-הריסות בית-הכנסת.
כפי שזה נמסר מפיו של יושב-ראש "מועצת היהודים" (יודען-ראט) בבלז, ד"ר טויבר, אשר הוא עצמו היה פליט מקראקא ונשאר בבלז, התהלכו אגדות נפלאות בין האוכלוסין הגויים שבעיר בקשר להריסת בית-הכנסת העתיק והמפואר.
- בערבים, לאחר שקיעת החמה מופיעה איזו דמות של זקן בין תלי ההריסות - כך שוחחו הגויים בינם לבין עצמם ופחדו להתקרב למקום הזה.
- בעיני ראיתי יהודי זקן המסתובב בין החורבות ובוכה בקול רם - נשבע בהן-צדקו מישהו מבין השכנים הגויים, אשר נחפז למשרד ה"יודן ראט" בבלז לספר על כך, כה סיפרו בני העממיים של בלז, אשר בית הכנסת הישן הזה ואף חצר האדמו"ר ("המגיד", בלשונם) היו מקודשים ונערצים גם בעיניהם, מזה דורי דורות.
מפכ"ל משטרת נורבגיה: סליחה שסייענו לשואה
רשומות
