מספר חודשים לאחר פרסום הספר הלבן פרצה מלחמת העולם השנייה. בן-גוריון קבע כי למרות תמיכתו של היישוב במלחמה בנאצים, ימשיך המאבק בספר הלבן: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה 'ספר לבן', ועלינו לעמוד נגד 'הספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".הלחץ על יהודי אירופה גבר, והעלייה הבלתי לגאלית נמשכה. בשנת 1939 הגיעו לארץ כ-14,000 יהודים, למרות המצור הבריטי על חופי הארץ. חלק מהעולים נתפסו, הוחזקו במעצר ושוחררו רק לאחר שבועות או חודשים. בשנים שלאחר מכן ירד מספר העולים בגלל המלחמה, ובשנים 1943-1941 לא הגיעה לארץ כמעט אף אוניה. בין האוניות שניסו להגיע לארץ הייתה האוניה סטרומה.
בתחילת 1940 פרסמו הבריטים את חוק הקרקעות, שהגביל את האפשרות לרכישה חופשית של קרקעות ל-5% בלבד משטחה של ארץ-ישראל. הנהלת הסוכנות החליטה לעשות הכל כדי לעקוף את חוקי הקרקעות, ולרכוש כמה שיותר אדמות, בעיקר בנגב שהיה ריק מיהודים.
במשך תקופת המלחמה הוקמו 45 יישובים יהודיים חדשים בכל הארץ: בגליל העליון (מנרה, רמות נפתלי ועוד), בגוש עציון (כפר עציון), בצפון ים המלח (בית הערבה), במישור החוף (שדות ים). בדרום הוקמו שמונה יישובים (ביניהם יד מרדכי, ניצנים ובארות יצחק). בנגב, שברובו חל איסור על רכישת קרקעות והקמת יישובי קבע, הקימה הקרן הקיימת לישראל שלוש תחנות מחקר חקלאיות, שנקראו 'מצפים'. המצפים בחנו את תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות באזור אבל למעשה היו גם יישובים חדשים. שלושת המצפים: גבולות, בית אשל ורביבים, שימשו לאחר המלחמה כבסיס להקמת יישובים נוספים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה