.

View Segula סגולה in a larger map

יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

כלי מיטה מעוטרים מאם שנספתה

פרופ' שאול פרידלנדר נולד ב-1932 בפראג למשפחה יהודית מתבוללת. עם כיבוש צ'כיה על ידי הנאצים ב-1939 ניסו הוריו לברוח אבל לא הצליחו. כשהיה בן שמונה הם הצליחו להיכנס לצרפת. לפני שנשלחו למחנות ההשמדה הם מסרו אותו למנזר של נזירות קתוליות, וכך ניצל.
פרידלנדר גדל במנזר בזהות נוצרית. כשהיה בן 15, זמן קצר לפני טקס משיחתו לכומר, הוא נשלח לשיחת חיזוק עם בישוף בכיר בעיר אחרת, שם הובהר לו מה המשמעות של להיות כומר שמוצאו ממשפחה יהודית. פרידלנדר ידע על עברו כיהודי, אבל לא ידע דבר מעבר לכך.
"בעקבות השיחה הוא החליט לחזור ליהדות", אומר יניב. "הוא יצר קשר עם הסוכנות היהודית, זו העבירה אותו לפאריס, ובמשך שנה חי עם משפחה אומנת יהודית דתית ולמד בתיכון. ב-48', כשפרצה מלחמת העצמאות, הוא רצה להילחם. בתנועת 'הבונים' אמרו שהוא צעיר מדי, אז הוא הלך לבית"ר ואמר שהוא בן 17, וכך העלו אותו על 'אלטלנה' והוא הגיע לארץ".
פרידלנדר לימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב וכיום הוא חי רוב הזמן בקליפורניה ומלמד היסטוריה באוניברסיטת קליפורניה. הוא נשוי לחגית ולהם שני בנים ובת וכמה נכדים.
למאמר המלא בהארץ


בהרצאה שנשא ביד ושם במלאת 70 שנה לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד על הקשר בין הקושי של היטלר להגיע לניצחון והתגברות האנטישמיות בכל אירופה. הוא מדגים את הולנד כמדינה שהאנטישמיות בה גברה בעת שצבא גרמניה התקשה להשיג את הניצחון ברוסיה.



יום ראשון, 27 בדצמבר 2009

אקסודוס

'יציאת אירופה תש"ז - אקסודוס 1947' נחשבת ובצדק לאנית הדגל של מבצע ההעפלה - סיפורה הוא הדרמטי, המפורסם ורב התהודה שבכל עלילות העליה הבלתי ליגאלית.


במבצע בריחה דרמטי ב-11 ביולי 1947 התחמקה האניה מנמל סט שבצרפת כאשר על סיפונה 4530 ניצולי שואה שהגיעו ממחנות עקורים בגרמניה ואוסטריה. האניה, עם צוות של מתנדבים יהודיים מאמריקה ומלווים ארץ-ישראליים מהפלי"ם והמוסד, עשתה את דרכה לארץ תוך מעקב צמוד ומסיבי של הצי הבריטי. מפקד האניה היה יוסי הראל,רב-החובל היה יצחק ("אייק") אהרונוביץ, והמלווים היו מיכה פרי, צבי ("מירי") כצנלסון, סימה שמוקלר וה'גידעונים' עזריאל ענב ומקס כהן.


בעימות חריף עם הבריטים מול חופי הארץ ב-18 ביולי נהרגו שני מעפילים ואיש צוות אמריקאי ונפצעו מאות. המחזה של האניה החבוטה והמעפילים הרצוצים השפיע עמוקות על חברי ועדת אונסקו"פ ותרם לגיבוש המלצותיה שהובילו בהמשך להחלטה ההיסטורית של הכ"ט בנובמבר.
הבריטים שינו את מדיניות הגירוש והחליטו על החזרת המעפילים לארץ המוצא. שלש אניות גירוש החזירו את המעפילים לצרפת ושם, מול נמל פורט-דה-בוק, התפתחה דרמה שהסעירה את דעת הקהל העולמית כאשר המעפילים סירבו בתוקף לרדת והמשיכו לשהות על האניות בתנאים קשים ביותר. אנשי פלי"ם במקום, תחת פיקודו של ניסן לויתן, פעלו יחד עם אנשי ה'מוסד' בשמירת קשר עם המעפילים, אספקתם במזון ותרופות ובעידודם להמשכת המאבק. לאחר למעלה משלשה שבועות התייאשו הבריטים מהמצב, הפנו את אניות הגירוש לאזור המבורג בגרמניה, ושם הורידו את המעפילים בכח והחזירו אותם חזרה למחנות עקורים. החזרת ניצולי השואה לארץ המרצחים השלימה את התבוסה הבריטית המוחלטת בעיני דעת הקהל הבינלאומית.


ראיון אחרון עם 'אייק' - רב החובל של אקסודוס
סיפורה של ספינת המעפילים אקסודוס, מפיו של רב-החובל 'אייק' (יצחק אהרונוביץ). הדברים נכתבו בעיצומה של המערכה, ב - 31.7.1947.



אמן

בסרטו החדש עוסק קוסטה גאברס בשתי מערכות: המכונה הנאצית והדיפלומטיה של הוותיקן, ומביא את סיפורם של שני אנשים (האחד אמיתי, השני בדיוני) שנאבקים בהן לשווא מבפנים. כאשר אנו פוגשים לראשונה את קורט גרשטיין, מדען ורופא מכובד, הוא עומד לגלות שגז הציקלון שלו משמש להשמדה יעילה של יהודים במחנה טרבלינקה. גרשטיין, שפיתח את החומר כדי לחטא את מי השתיה של החיילים הגרמנים, נחרד. בהיותו איש מצפון ופרוטסטנט אדוק, הוא מרגיש שהוא חייב לחשוף את מעשה הזוועה. הוא יוצר בחשאי קשר עם דיפלומטים זרים ונתקל בחומה של חוסר אמון. בצר לו, הוא תולה את כל תקוותו באפיפיור, אבל נדחה פעם אחר פעם בידי נציגי הוותיקן. בסופו של דבר מוצא גרשטיין אוזן קשבת אצל כומר ישועי צעיר בשם האב ריקארדו פונטנה, שבא ממשפחה אריסטוקרטית עם קשרים בוותיקן. כאשר מתחילים החיילים הגרמנים לאסוף את היהודים סמוך לקתדרלה של סנט פיטר, מוצאים עצמם ריקארדו וגרשטיין בדרך שאין ממנה חזרה. "אמן", סרטו החזק ביותר של קוסטה גאברס מזה שנים, ספוג במסורת של "Z" ומותחנים פוליטיים אחרים, שמעלים על סדר היום הציבורי נושאים חשובים ועוטפים אותם בעלילה רווית מתח ורבת תהפוכות. הפעם מנסה הבמאי להבין שתיקת הכנסיה ואת הכשלון של הוותיקן לצאת נגד הפתרון הסופי של היטלר. אומר קוסטה גאברס: "אני חושב שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לסרט, ובמיוחד לזה, הוא שהוא מעורר דיון. אני לא מאמין שסרטים יכולים לשנות את החברה, למרבה המזל, ואני מקווה שגם לא את בני האדם. אנשים צריכים לראות סרטים, לקרוא ספרים, ולהחליט בעצמם".
תגובות

1.
ראיתי את הסרט לאחרונה בוידאו ומאוד התאכזבתי
7 (מתוך 10) ראיתי את הסרט לאחרונה בוידאו ומאוד התאכזבתי. יש לי קושי עם סרטים העוסקים בשואה, בגרמניה, באירופה ושפת המשחק היא אנגלית. זה הורס את האמינות של הסרט, ... לחצו לקרוא את הביקורת המלאה שם: חגית גיל: 32 27/02/2004 00:04:18 שלחו תגובה למבקר: wonderhug@hotmail.com

2.
סרט מהמם
10 (מתוך 10) סרט מהמם! סרט שגורם לך לחשוב ולשאול שאלות חובה לראות !!! אני ממליצה עליו בחום............. שם: חסוי גיל: 32 22/11/2003 14:15:12

3.
סרט מעורר מחשבה, כבד מאוד, מתייחס לשתיקה הרועמת של הכנסייה ...
8 (מתוך 10) סרט מעורר מחשבה, כבד מאוד, מתייחס לשתיקה הרועמת של הכנסייה למרות עדויות על השמדת יהודים בכל רחבי אירופה. כמעט ולא תראו יהודים בסרט עצמו, אולם הם ... לחצו לקרוא את הביקורת המלאה שם: אסי דור גיל: 28 04/11/2003 19:12:55

4.
סרט מעולה, רגיש, עדין ויחד עם זאת מפחיד מבהיל ומעורר מחשבה ...
10 (מתוך 10) סרט מעולה, רגיש, עדין ויחד עם זאת מפחיד מבהיל ומעורר מחשבה הן על העבר ואף אל תוך המציאות הטראגית בה אנו חיים כיום... אני מניח שלא כולפ יתחברו לסוג ... לחצו לקרוא את הביקורת המלאה שם: דורון יפה גיל: 26 17/10/2003 03:25:33


מקור: פורטל הסראים הישראלי

פיצוי לניצולים – עשיית צדק

מאת: אליעזר שולמן
בעשר השנים האחרונות מקדיש ר' מיכאל אוריך את עיתותיו לסיוע לניצולי השואה. הוא הקים בבני-ברק, בשיתוף העירייה, את 'מרכז המידע לניצולי שואה', הפועל בהתנדבות (טל' 03-6186090). לפני כמה שנים פתח עוד מרכז מידע בירושלים, ב'בית משגב לקשיש'. המטרה העומדת לנגד עיניו היא לסייע לניצולי השואה לקבל את מלוא הכספים המגיעים להם. בפיצויים האלה, שמתקבלים מהמדינות שבהן התרחשה השואה, הוא רואה סוג של עשיית צדק ונקמה.
"אנחנו מדריכים את הפונים בנוסחי החוקים והטפסים, ואם אנו נתקלים בבעיה משפטית סבוכה, שאיננו יכולים לפתור, אנו מפנים אותם אל עורך-דין ישר, שטובת הלקוח מול עיניו ולא הרווחים שלו", הוא אומר.
פרידה לעולמים
הוא נולד בפולין לפני 75 שנים. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בבית נאה בשכונה מרוּוחת. ואז באה השואה והחיים היפים התחלפו בפחד-מוות יום-יומי. תחילה המעבר לגטו הצפוף והמאבק התמידי לחיים. גם בגטו נמשכו החיים היהודיים. "בלילות שבת אימא הדליקה נרות ועשינו קידוש ו'סעודה', עם מה שהצלחנו למצוא, בדרך-כלל פרוסת לחם או תפוח אדמה. בזמן שפעלו בתי-כנסת הלכנו ל'שטיבל' הקרוב. האנשים התפללו בשקט, ללא צעקות או בכי. כל אחד שקע בתחינה הפרטית שלו", הוא מספר.
המצב מחמיר והולך. יום אחד אימו יוצאת מהבית ואינה שבה. כמה ימים לאחר מכן האב מחליט למסור את הילד הקטן לידיה של אישה פולנייה, ידידת המשפחה. "שמה היה הלנה סטחוביץ'. אבא לקח אותי אליה והשאיר אותי אצלה. הוא מסר לה מעטפה ובה כסף ובטרם נפרד ממני אמר: 'אתה בידיים טובות, ואני מקווה שחייך יינצלו. אם יקרה לי משהו, זכור מי אתה ועשה טוב לעולם ולעם-ישראל'. אלו היו המילים האחרונות ששמעתי מפי אבא. לא ראיתיו עוד".
הילד הוחזר
מיכאל מדבר בהערכה גדולה על האישה שהצילה את חייו: "היא הייתה דמות נדירה. היא לא חסכה ממני דבר גם לאחר שהכסף שקיבלה מאבא אזל. בבוקר הייתה יוצאת לעבודה במפעל למטוסים, ובשובה הייתה מביאה אוכל גם בעבורי. אינני יודע אם חסכה מפיה או קיבלה עוד מנה. לאחר השחרור נכנסו לבלוק שלנו שני רבנים – רב צבאי אמריקני, ורב במדי חייל פולני. הלנה אמרה להם שהיא מחזיקה בילד יהודי וברצונה להשיבו אל עמו".
הנער התחיל לחפש את קרובי משפחתו, והתברר כי כל משפחתו המורחבת הושמדה ורק הוא ודוד אחד נותרו בחיים. הוא הועלה לאנייה שנסעה לארץ-ישראל. כאן נשלח לבני-ברק, לבית-הילדים שייסד הרב כהנמן. "את המוסד ניהלה הגברת מונק, שגידלה דורות של ילדים שכולם ראו בה אם שנייה. תרומתה לחיי אין לה שיעור", הוא מדגיש.
להוציא מה שאפשר
כאן הוסמך לרבנות והקים את משפחתו בבני-ברק. כשנחתם הסכם השילומים עם גרמניה למד את ההסכמים לפניי ולפְנִים, בשאיפה "להוציא מהגרמנים כל מה שאפשר", כדבריו. "במהרה נהפכתי למומחה בתחום". את ידיעותיו הוא משתף עתה עם ניצולי שואה אחרים.
בה-בעת הוא נאבק עם בנקים ישראליים בתביעה להשבת כספים שהופקדו על-ידי קרבנות השואה ולא נדרשו. "הבנקים כבר הרוויחו על הכספים האלה דיי והותר, ועליהם להחזירם לעם-ישראל", הוא אומר.
אוריך: המילים האחרונות של אבא.





הנספים על קידוש ה' בארבע ארצות "רומניה הגדולה"


הנספים על קידוש ה' בארבע ארצות "רומניה הגדולה"
(בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ו"רומניה הישנה")
ד"ר יעקב גלר
פתח תקווה
עשרה בטבת החל השבוע הוא גם יום הקדיש הכללי. להלן אנו מבקשים לתאר את הפוגרומים שנעשו בארבע קהילות ברומניה.
הפוגרום בבוקרשט, "עיר השחיטה"
במשך שלושה ימים רצופים, מכ"ג בטבת תש"א עד כ"ה בו (21‑23 בינואר 1941), נמשכו הפרעות בבוקרשט, שבה התגוררו יותר מ-100,000 יהודים, על-ידי ה"לגיונרים", לובשי ה"חולצות הירוקות" וחברי הארגון הפשיסטי "משמר הברזל", ששלטו במדינה מספטמבר 1940 ועד 23 בינואר 1941. "הלגיונרים" עצרו מאות יהודים בעת תפילתם ב-25 בתי-כנסת בבוקרשט, השתלטו על בית הכנסת "מלבים", הציתו את "בית המדרש הישן" ואת בית הכנסת הספרדי הגדול "קהל גראנדה", קרעו ספרי תורה, זרקו את גוויליהם, דרכו ורקדו עליהם, השחיתו חפצי קודש ורצחו באכזריות כ-130 יהודים בעיר ובסביבתה. בבית המטבחיים העירוני הם ירו ב-15 יהודים, תלו את גופותיהם על אנקולים של בהמות שחוטות והדביקו עליהן תוויות "בשר כשר". 1
ליער "זילאבה" הסמוך לעיר הבירה הובאו כ-90 יהודים. לאחר שעינו אותם והפשיטו את בגדיהם מעליהם ירו בראשיהם והפילום בתוך השלג. למחרת חזרו שוב הפורעים, שדדו את הנרצחים ועקרו את שיני הזהב שלהם. בין הנרצחים היו שני בניו של הרב צבי גוטמן (אב בית דין בבוקרשט): יעקב, משפטן בן 27, ויוסף, עיתונאי בן 25, שחיבקו לפני רציחתם את אביהם בתוך השלג. הרב נורה שלוש פעמים אך באורח פלא ניצל (אמר וידוי פעמיים והתכונן להוציא את נשמתו בטהרה). הוא התרומם מתוך השלג, חזר בשארית כוחותיו אל רעייתו, אל בתו חוה ואל שני בניו הנותרים יצחק ואפרים. [1]
בין הנרצחים באותן פרעות היו יהודים שנרצחו בבתיהם הפרטיים, ביניהם מנהיגי קהילה אחדים וחזן בית הכנסת "הקוראל" יהושע קופשטיק. אך הרב הראשי של המדינה, ד"ר אלכסנדר שפרן (מ-1947 הרב הראשי של ג'נבה), רעייתו חיה-שרה ובתו הקטנה אסתר ניצלו.2
הפוגרומים בדורוהוי ופלויישטי
בדורוהוי נרצחו בפוגרום הראשון, שאירע ב-1 ביולי 1940, כ-100 יהודים. הרצח אירע בבית העלמין המקומי ובעיר עצמה. בפוגרום שאירע ב-27‑28 בנובמבר 1940 בפלויישטי נרצח האדמו"ר רבי דוד פרידמן מבית רוז'ין (אחיו של האדמו"ר רבי יצחק פרידמן מבוהושי-בוקרשט) עם חמישה יהודים מקומיים אחרים. 3
הרצח ההמוני ביאסי, "עיר ההריגה"
ביאסי , "עיר ואם בישראל", שבה התגוררו כ-40,000 יהודים (כ-40% מתושבי העיר), אירע פוגרום איום מ-28 ביוני עד 6 ביולי 1941. במהלכו נרצחו יותר מ-10,000 יהודים (ולפי דעות אחרות בין 12,000 ל-14,000). היהודים נדרשו להתייצב במשטרה, ושם קיבלו פתקה שעליה הוטבעה המילה "משוחרר", אך הייתה זו פעולת הטעייה. המשוחררים הוזמנו שנית בעָרמה למשטרה, ואז בוצע הטבח המתוכנן. השוטרים והחיילים ירו בצעירים, במבוגרים ובזקנים. משפחות שלמות נרצחו, אבות ואימהות, בנים ובנות, אחים ואחיות, נכדים ונכדות. בסיום הרצח הועלו אלפי הניצולים ל"רכבות המוות": כ-100 איש נדחסו בכל קרון של בהמות ללא אוויר, אוכל ושתייה, והוסעו לכיוון העיירה הסמוכה פודול- אילואיי. במקום נסיעה של חצי שעה, סובבה הרכבת 12‑15 שעות על הפסים, ומתוך 1,974 נפש נותרו בחיים 776 בלבד, ואילו האחרים נפחו את נשמתם. רובם נספו מחוסר אוויר לנשימה, מצמא, רעב וחום. עקב התנאים הנוראיים אירעו מחזות מסמרי שֵׂער: היו שהתיישבו על גוויות הנספים, הכו את עצמם בראשיהם, תלשו את שערותיהם, שתו את מי רגליהם, מצצו את זיעת בגדיהם, קרעו את חולצותיהם ונותרו עירומים. היו שנטרפה דעתם והתאבדו. צעקות איומות נשמעו מהפצועים שביקשו מים לשתייה. בכל תחנת רכבת נפתחו הדלתות לזמן קצר, והגופות נזרקו החוצה. האיכרים יצאו להתבונן ב"קומוניסטים" הללו שירו, כביכול, בצבא. הניצולים שביקשו בקבוק מים תמורת כסף שנותר להם קיבלו מהמקומיים בקבוק נפט. בין נספי "רכבות המוות" היה העיתונאי הצעיר יוסף סגל. 4
כשהקרונות הגיעו לתחנות, לא הוגשה לפצועים כל עזרה, משום שכאמור הם נחשבו "מרגלים", "בוגדים" ו"קומוניסטים". היו שניצלו בנס מ"רכבות המוות" הודות לעזרה שהגישה ויוריקה אגאריצי, נשיאת ה"צלב האדום" בעיר רומאן, כשהורידה פצועים רבים מהקרונות, טיפלה בהם, האכילה והשקתה אותם, דאגה להם למלבושים ויצרה קשר עם הקהילה המקומית. על עזרתה זו היא הוחרמה, אך כעבור שנים זכתה למענקים כספיים מקהילת בוקרשט, ולאחר מותה זכתה ב"אות חסידת אומות העולם".
ברכבת השנייה, שנסעה לכיוון העיירה טרגו-פרומוס והעיר קאלאראש, נדחסו 2,530 נפש, ואחרי נסיעה ארוכה של תשעה ימים נותרו בחיים רק 1,011. בשתי הרכבות הללו נספו 2,717 יהודים. על לוח השיש שעל קבר האחים בבית העלמין ביאסי נחקק בין השאר:
על אלה אני בוכיה, על רבניה וחכמיה, על מנהיגיה ועל משרתיה, על אנשי הרוח והמעשה, יראים ושלמים, קדושים וטהורים, אנשים, נשים וטף, שנרצחו על-ידי הרוצחים צוררי היהודים, נשחטו כצאן לטבח יובל, ובושה החמה וחפרה הלבנה על הרציחות ברחובות העיר, שנעשה ל"עיר ההריגה".. הוכנסו בקרונות סגורים של רכבות המוות, והובילו אותם במשך שלושה ימים ולילות בלי מים ובלי שום אפשרות לנשום... ארץ אל תכסי דמם, 5 לעולם לא נשכח את זכרם!
עם הניצולים מ"רכבות המוות" נמנה האדמו"ר רבי י' טוורסקי, שאחרי המלחמה היגר לארצות הברית, ובין הנרצחים היה הרב חיים גלבר, נשיא ה"מזרחי" ביאסי ובאזור, ומנהיגי קהילה אחרים.
הפוגרומים בבוקובינה ובבסרביה
בפרעות שאירעו בבוקובינה ובבסרביה, שראשיתן בסוף יוני ובתחילת יולי 1941, כשאזורים אלה נכבשו על ידי צבאות רומניה וגרמניה, נרצחו יותר מ-150,000 יהודים (ולפי דעות אחרות כ-200,000), ביניהם מאות רבנים, "כלי קודש" ותלמידים מישיבות קישינב, צ'רנוביץ, ויז'ניץ, סירט ובאנילה. בין הרבנים הללו יש לציין את הרב הראשי של קישינב ובסרביה, ר' יהודה ליב צירלסון, הפוסק המפורסם, נשיא ישיבת קישינב ומנהל בית הספר העברי "מגן דוד"; ד"ר יעקב א' מארק, רבה הראשי של צ'רנוביץ, מנהל " ביה"מ למורים ולגננות" ונשיא "המזרחי". לפני הירצחו הועלה על גג בניין גבוה כדי שיצפה בהצתת בית-הכנסת הגדול שבו התפלל. עוד נרצחו הרבנים יצחק טברסקי מבלצי, בנימין ליבנדמן מחוטין, יהושע פרנקל מסלטין (שקודם הירצחו תלשו הצוררים את שערות פיאותיו וזקנו ושרפון), הרב ישעיהו רייכר מאיסמאיל, בעל "תורת ראשונים", האדמו"ר מרדכי מוטולה טברסקי מבויאן, בנו אהרון ואחרים. 6
הגיטאות והמחנות בטרנסניסטריה, "אושוויץ של יהודי רומניה"
מתוך כ-150,000 יהודים שגורשו מבסרביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי ("רומניה הישנה") לגטאות ולמחנות טרנסניסטריה (איזור באוקראינה מעבר לנהר דנייסטר) חזרו בתחילת 1944 רק כ-40% (כ-60,000). כ-90,000 נספו ברעב, בקור, במגפות טיפוס, בדיזנטריה ובמרעין בישין אחרים, ביניהם רבנים ו"כלי קודש". אבל היו רבנים במדינה שסייעו רבות ליהודי הגטאות, אספו עבורם כספים, שלחו להם כספים באמצעות פקידים תמורת תשלום גבוה של 50%, וכך הצילו יהודים רבים. ביניהם ראוי לציין את הרב אליעזר האגר ("דמשק אליעזר"), ראש ישיבת ויז'ניץ, ששלח כספים לאחיו ר' ברוך האגר, שגורש מסירט- בוקובינה לגטו דזורין. בכסף הזה הקים בית תמחוי ל-300 רעבים ונצרכים והציל רבים מרעב; הרב משה-יוסף רובין, רבה של קמפולונג, שלח מבוקרשט כספים שאסף באמצעות שליחים למגורשים מבוקובינה. הרב הראשי אלכסנדר שפרן זעק בדרשותיו וזירז את מתפללי בתי הכנסת ושאר יהודי בוקרשט לשלוח לפליטים כספים, בגדים ותרופות. 7
רצח יהודי צפון טרנסילבניה באושוויץ
בצפון טרנסילבניה, שנותקה בקיץ 1940 מרומניה לפי "דיקטאט וינה" וצורפה להונגריה, גורשו ביולי 1944 לאושוויץ (חודש לפני שרומניה שוחררה ב-23 באוגוסט 1944) כ-150,000יהודים, ביניהם אדמו"רים, רבנים, דיינים, ראשי 60 ישיבות ותלמידיהן. מהם חזרו רק כ-30,000. כל השאר הועלו על המוקד.
בעיירה סארמאש, ליד טורדה, בגבול שבין צפון טרנסילבניה לדרומה, נרצחו על-ידי חיילים הונגרים, 126 תינוקות, ילדים, מבוגרים וזקנים, בערב ראש השנה תש"ה (16‑17 בספטמבר 1944). ביניהם הייתה רעייתו של הרב המקומי איגנץ הוניג וארבע בנותיהם. 8
לסיכום: אלפי רבנים, דיינים, ראשי ישיבות, פוסקי-הלכה, מורים ו"כלי קודש" נרצחו בכל ארבע ארצות רומניה, ומתוך כ-800,000 יהודיה נותרו בסוף המלחמה כ-400,000 בלבד.
*
גורלם של רבים מפליטי המלחמה והפוגרומים לא שפר עליהם בדרכם ארצה. שתי אֳניות מעפילים הוטבעו על ידי צוללות סובייטיות: "סטרומה" ובה 764 מעפילים, ממיטב הנוער הציוני ואקדמאים מכל ערי המדינה, ביניהם משפחות שלמות, הוטבעה ליד איסטנבול ב-24 בפברואר 1942. האניה "מפקורה" ובה 394 מעפילים, ביניהם יתומים שניצלו בטרנסניסטריה, הוטבעה אור ל-5 באוגוסט 1944. יהי זכרם של כל הנספים ברוך.
1 בתו חוה הס היא רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת העברית בירושלים; יצחק בן-צבי, מהנדס מטוסים, מנכ"ל התעשייה האווירית בלוד ומרצה בטכניון; הרב אפרים גוטמן, רב בית הכנסת "יעקב יוסף" על שם שני אחיו. המקום משמש גם מרכז של יהודי רומניה בתל-אביב ובמדינה, ובו נערכות כל האזכרות של נרצחי הפרעות. ועיינו: הרב צבי גוטמן, שארית יעקב ויוסף, פרקי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף הי"ד, תל-אביב תשכ"ט, הקדמה, עמ' 31‑37; הנ"ל, ספר ארץ הצבי, על פרשיות השבוע, חגים ומועדים, הספדים ושאלות ותשובות, תל-אביב תשנ"ב; מעיין שנחרב, עם הסתלקותו של הרב הגאון ר' צבי גוטמן, רבה של בוקרשט לשעבר, תל-אביב תשל"ד.
2 הרב ד"ר אלכסנדר שפרן, "הפוגרום בבוקרשט" (עדות אישית), יהדות רומניה בתקופת השואה , שורשים , כרך א', תל-אביב 1992, עמ' 214‑216.
3 יעקב גלר, העמידה הרוחנית של יהודי רומניה בתקופת השואה (1940‑1944), אורות יהדות המגרב, לוד תשס"ג, עמ' 34‑35.
4 יוסף סגל הי"ד היה אביו של ד"ר אפרים יצחקי (מהמחלקה לתלמוד באוניברסיטה). ד"ר יצחקי נולד ביאסי לאחר מות האב.
5 קול קורא ביידיש וברומנית מטעם מועצת רבני יאסי והקהילה, התנועות הציוניות והקונגרס היהודי משנת 1946 להקים מונומנט (מצבת זיכרון) על קבריהם של כ-12,000 הקרבנות. ארכיון הציונות הדתית, (אצ"ד), אוניברסיטת בר-אילן, תיק 29; יעקב גלר, שם, עמ' 45‑57.
6 יעקב גלר, שם, עמ' 58‑63; על הרב צירלסון ראו שם, עמ' 74, 329, 364; על הרב מארק, שם, עמ' 77, 117, 330, 348.
7 יעקב גלר, שם, עמ' 79‑81, 118‑122.
8 שם, עמ' 64‑68, 61‑83.

יום שני, 14 בדצמבר 2009

שואת יהודי הולנד מיתוס מול מציאות

בתודעה ההיסטורית החמקמקה של הציבור הרחב, עדיף היה להיות יהודי בהולנד מאשר בפולין, כי מכל מדינות אירופה, הפולנים היו אנטישמים בצורה רצחנית ובקצה השני של הקשת נמצאו ההולנדים, שלא הראו אנטישמיות בולטת והיהודים חיו שם בשלום זה 340 שנה עד הפלישה הנאצית.
התודעה הזו מסתמכת על מיתוס, שבעיקר טיפחו ההולנדים, על עמידות הגבורה שלהם מול הגרמנים ויחסם האצילי כלפי היהודים. מיתוס שהחל להתפורר עם פרסום יומנה של אנה פרנק.
היום ידוע כי 75% מיהדות הולנד נכחדה בשואה, שיעור גדול מכל מדינות אירופה, שלא רק עורר מהומה בהולנד כשנודעו המספרים האמיתיים אלא חייב אותם לבחינה עצמית כיצד יתכן החורבן הזה?
ז`אק פרסר, היסטוריון יהודי מוכשר ששרד את המלחמה הודות לחבריו שהסתירוהו ודאגו לצרכיו במשך שנתיים, נתבקש ע"י הממשלה ההולנדית לחקור את פרשת ההכחדה.
את תוצאות החקירה הוא פרס במחקר שעורר סערה קשה בהולנד. תוצאות מחקר זה הוא מגולל גם בנובלה "ליל הז`ירונדינים", שהיא סיפורו של ז`אק סואסו רודריגז באותה המידה שהיא גם סיפורה של יהדות הולנד הנכחדת.
אי אפשר להבין את הספר ללא רקע על מהלך העניינים ההיסטורי בהולנד.
קרא יותר בבלוג של siv30
קישורים
תולדות השואה בהולנד - אמיר השכל - קובץ PDF להורדה

יום שבת, 12 בדצמבר 2009

זיכרון השואה בספר

במהלך המלחמה החליפו אברהם ואיבון חזן, הוריה של מרים, עשרים כתובות. מרים: אבי היה יליד הולטן, כפר קטן במזרח הולנד, והוא שכנע את הוריה של אמי להסתתר שם. מודיע הולנדי בן הכפר הלשין על סבי וסבתי. שוטרים הולנדים הוציאו אותם בברוטליות מהבית. סבי, שלא היה בקו הבריאות, שכב על אלונקה, וכך הוצא מהמחבוא. אמי ואבי צפו במתרחש. להם עוד היה רשיון להסתובב בחופשיות בכפר. רגע לפני שנלקחה ביקשה סבתי מאבי: 'תבטיח לי שלעולם תישאר עם איבון, יהיה מה שיהיה'. אבי הבטיח. אמי סיפרה לי שאחרי שהוריה נלקחו היא לא הצליחה להוציא הגה במשך שלושה שבועות. סיפרו שסבתי הקימה מרד קטן בסוביבור, העליבה נאצי, ונורתה למוות. גם על סבי סיפרו ניצולים שאמר לנאצים 'אתם חזירים' רגע לפני שנורה.
כשאמי היתה בחודשים הראשונים להריוני, הסתתרו היא ואבי עם עוד 20 יהודים במרתף טחוב באמסטרדם. אחי היה בן חצי שנה, וכל הזמן החזיקו לו יד על הפה כדי שלא יבכה. בין היהודים היו פרופסורים ודוקטורים, וכשאמי גילתה להם שהיא בהריון, החליט הוועד שאבי ואמי צריכים לעזוב. הורי יצאו לרחוב ללא ניירת, זו היתה סכנת מוות. שנים רבות שמרתי טינה לאותם יהודים. היום אני מבינה שמשפחה כזו יכולה לסכן את עשרים האנשים שהסתתרו.


גרינפלד, שושי. "זיכרון השואה בספר". זיכרון השואה בספר. 12/12/09
<
http://www.docostory.com/np_heb03.html>.

שוויץ ? ספינת ההצלה מלאה

שוויץ של ימי מלחמת העולם השנייה היתה יכולה להוות מקום מקלט אידיאלי ליהודים רבים: למרות שהיא נמצאת במרכז אירופה, היא שמרה על נייטרליות לאורך כל המלחמה. שגרירים רבים מכל העולם שכנו בשוויץ, שהיתה בקשרים דיפלומטיים עם ארצות רבות, מה שאפשר להגיע לשוויץ כאל ארץ מעבר, שבה משיגים אשרת כניסה לארץ מפלט אחרת.

בראשית מלחמת העולם השנייה לא היה קשה ליהודים לצאת מגרמניה. להיפך, עם עליית הנאצים לשלטון, כחלק ממדיניות ה'יודנריין', חפצו הנאצים להיפטר מכמה שיותר יהודים ששהו בגרמניה ובאוסטריה. אולם, למרבה הצער, השוויצרים הערימו קשיים רבים על הגירה לשוויץ בכלל ועל הגירת יהודים בפרט. השוויצרים טענו שארצם היא ספינה מלאה, ולא רצו שהיא תוצף בזרים.

באופן רשמי הורשו פליטים פוליטיים למצוא מקלט בשוויץ, אולם למרות זאת סירבו השוויצרים להעניק מקלט ליהודים, בתואנה שהם אינם נחשבים פליטים פוליטיים. יתרה מזו, הם שיזמו את הטבעת האות J באדום על כל תעודת זהות גרמנית שנשאו יהודים, מה שהפך את מצב היהודים לבלתי נסבל. כך מצאו עצמם יהודים רבים מוחזרים אל המוות שהמתין להם באוסטריה ובגרמניה.

שנור, רויטל. "במקום שאין אנשים". בשבע - ערוץ 7. 12/12/09
<
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/2661>.

יאסנובאץ




מחנה יאסנובאץ (לעתים נקרא בטעות "יסנוביץ'"; בקרואטית Logor Jasenovac; בסרבית Логор Јасеновац) היה מחנה ריכוז והשמדה בקרואטיה, במלחמת העולם השנייה. בראש המחנה, שהיה הגדול מסוגו בקרואטיה, הועמד מירוסלאב פיליפוביץ'. המחנה הוקם על ידי משטר האוסטאשה הפשיסטי של מדינת קרואטיה העצמאית (NDH) באוגוסט 1941, ופורק באפריל 1945. בשונה ממחנות ריכוז והשמדה אחרים, מרבית הקורבנות היו סרבים שנחשבו על ידי אנטה פאבליץ' (מנהיגה של המדינה הקרואטית העצמאית, ומייסד תנועת האוסטאשה) לאויביה העיקריים של המדינה הקרואטית העצמאית. במחנה רוכזו ונרצחו גם בני קבוצות אתניות אחרות, בעיקר יהודים וצוענים.

יאסנובאץ הוקם על גדת נהר הסאווה, ורוב שטחו היה ממוקם בעיירה יאסנובאץ ששכנה כ-100 ק"מ דרומית מזרחית לזאגרב. מתחם המחנה כלל חמישה תתי-מחנות ושלושה מחנות קטנים יותר, שנפרסו - בקרבה יחסית - על פני 240 קמ"ר, (שטח נרחב) בדוניה גראדינה סמוך לנהר סאווה, מחנה עבור ילדים בסיסק מצפון מערב, ומחנה נשים בסטארה גרדישקה מדרום מזרח.

רוב היהודים נרצחו עד אוגוסט 1942, ולאחר מכן גירשו את רובם לאושוויץ. היהודים נשלחו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה לאחר שקובצו בזאגרב, ומבוסניה והרצגובינה לאחר שנאספו בסראייבו, או בערים אחרות. עם בואם נרצחו רובם באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנה: גראניק, גראדינה ומקומות נוספים. אלו שהושארו בחיים היו בעיקר בעלי כישורים בעבודות ומקצועות נדרשים, והועסקו בשירותים ובתי מלאכה ביאסנובאץ.
(ויקיפדיה)