כמו רוב היהודים, הורי נסעו רחוק ככל האפשר וירדו בעיר טורקסטן שבקזחסטן. אבי נתפס וגויס לצבא ברית המועצות וזמן מה אחר כך הוכרז כחלל מלחמה. אמי נותרה חסרת כל וכדי לשרוד סחרה בשוק השחור, מה שעשו רוב היהודים כדי לשרוד. היא היתה נועזת ביותר והגיעה גם לאוזבקיסטן עם סחורתה המוברחת. ה-אן-ק-וו-דה ידע על פעילותה, עלה עליה והיא נעצרה. מן המעצר היא ברחה, שוב לאוזבקיסטן. אני נותרתי בקזחסטן ללא אבא וללא אמא. סבתי, החולה, הכניסה אותי לבית יתומים פרבוסלבי בו הייתי יהודיה יחידה.זאת היתה תקופה קשה גם בברית המועצות. מגפות התפשטו במהירות, הרעב היה כבד ובעיקר סבלו ממנו היהודים שהיו חסרי בית ובמנוסה מתמדת. בית היתומים נשלט על ידי הכנסייה הפרבוסלאבית, שלמרבה הפליאה היתה חזקה מאד בחבל ארץ זה. הכנסייה היא שדאגה ל"ילדי הגיבורים שחרפו נפשם למות למען המולדת". היה גם רעב כבד בבית היתומים אך היו בו "גג, מיטה ואוכל"- כדברי סבתי.
לא היה פשוט להכניס אותי כ"עברייקה" (יהודיה) פנימה. מאוחר יותר למדתי ששיחדו את המטפלות לשם כך. המטפלות היו ברובן קזחיות מקומיות אך זכורות לי גם מטפלות לבנות, כנראה כאלה שהגיעו מרוסיה הלבנה. כמו שאר האוכלוסיה, הן כעסו על היהודים ש"באו לאכול את האוכל שלהם" והיו מדברים על כך בגלוי. לי קראו "עברייקה זאראזה"- יהודיה טמאה, בשל השיעולים כתוצאה ממחלת השחפת בה הייתי חולה. את הכעס שלהן הן בטאו בהתעללות בי, ילדה קטנה מרטיבה.
כל הילדים בבית היתומים היו מרטיבים. אני לא זוכרת שעשו מכך עניין אבל כלפי נהגו אחרת. כל בוקר היה נערך טקס קבוע בו המטפלות ושאר הילדים מגיעים למיטה שלי ומושכים מעלי את השמיכה. הכתם הצהוב הגדול היה שם כל בוקר. וכדי להעניש אותי עוד יותר מנעו ממני עוגיה , אותה קבלו שאר הילדים. סיפורי "משחק החלפות של עוגיית יציקה" בספרי "בתיאבון, וילהלמינה" מתאר את ההתעללות הזאת בפרוט.
בשל המחסור בקמח, סוכר וביצים היתה דרך מאד מעניינת להכין את העוגיות האלו. היו מערבבים קמח עם מים ומעט סכרין, לשים ומכינים עוגיות. את העוגיות היו מניחים לייבוש על הגגות. השמש אפתה את העוגיות בתהליך אטי שהותיר אותן לבנות כמו סיד. כתוצאה מההתאבנות שלהן הן היו קשות כמו יציקה ואי אפשר היה לנגוס בהן אלא למוצצן בלבד.
בשבילנו הילדים מציצת העוגייה היה טקס ארוך של התמכרות למתוק-מתוק של הסכרין. לא היו מזונות מתוקים אחרים!
אני זוכרת שגם הילדים היו מתאכזרים אלי. מאחר ולא היו צעצועים, אנחנו הילדים היינו ממציאים משחקים. היינו אוספים שברי זכוכיות ובונים מהם ארמונות על האדמה. אני הצטיינתי במשחקים אלה ותמיד היה מגיע מישהו שגונב לי את ה"אוריוק" (משמש מיובש) הזכוכיתי שלי או מחריב את הכיפות הצבעוניות של הארמון שבניתי.
כדי לשרוד פיתחתי משחקים של בניית בתים מסמרטוטים. הייתי מתחבאת ימים שלמים מתחת לשולחן מכסה את השולחן במיני סמרטוטים ובודקת האם המטפלות יחפשו אותי. שעות הייתי בפנים ולא זכור לי שמישהו חיפש אותי. רק הרעב הוציא אותי מבפנים.
עוד משחק שאהבתי בשהותי בבית היתומים: השתתפות בלוויות. ברגיל, הסביבה היתה צחיחה, הכל אפור , בתי בוץ ללא צבע. רק הלוויות שערכו הכמרים היו צבעוניות מאד. בלוויות ראיתי פרחים בארון המתים. לשם שינוי המתים היו לבושים יפה, מסורקים וממורקים, עניבות לצווארם. בחיי היומיום לא ראיתי זאת לכן השתוקקתי ללכת בטור האבלים הנוצריים, לשאת זר עם סרטים צבעוניים ולהרגיש התרוממות רוח.
חוויה אחרת שזכורה לי קשורה בעזיבתי את בית היתומים.
זכורה לי אישה שמגיעה לבית היתומים נוטלת אותי משם ואומרת שהיא באה להחזיר אותי לאמי, שהיתה אז כנראה בבריחה באוזבקיסטן.
אני לא הכרתי אותה וגם לא המטפלות. לימים נודע לי מפי אמי שהיא שילמה לאישה הזאת שתבריח אותי את הגבול.
אינני זוכרת שהאישה עברה תשאול כלשהו על ידי המטפלות. אני זוכרת אותה מתייצבת בבית, שואלת מי זאת וילהלמינה , נוטלת את ידי ויוצאת אתי. לאחר שנים שאלתי את אמי איך מאפשרים הוצאה של ילד מהבית בקלות כזאת. תשובתה היתה שהמטפלות שמחו שסוף סוף בא מישהו לקחת את העברייקה המטמאה, שאוכלת את האוכל של הילדים המקומיים.
האישה יכלה לקחת את הכסף ולא להחזיר אותי. גניבת ילדים השתלמה בברית המועצות משום שעבור ילד קבלו תלושי אוכל. אבל בדרך נס היא לא עשתה זאת והביאה אותי אחרי מסע פתלתול לאמי. (על כך אני מספרת בספורי "אוריוק בשינל").
ישנם עוד זיכרונות הקשורים לקזחסטן ואוזבקיסטן, בעיקר ל"פרנסותיה" של אמי. את תושבי העיר טורקסטן היא הרעילה ב"מורס" (מים אדומים) שהיא הכינה בצ'ייחנה (בבית התה) שהיא עבדה בו. באין צבע מאכל היא השתמשה כנראה במשחת נעליים אדומה שמישהו מכר לה כצבע מאכל. גם אני שתיתי מהמים המתוקים והייתי הראשונה שהתמוטטתי. היא הותירה אותי עם סבתי ועל המקום ברחה למקום אחר.
בזמנים הקצרים שהיינו יחד זכור לי שבלילות היתה עוטפת עצמה בבד גאזה, ששימש להכנת תחבושות . היא היתה הופכת לשמנה מול עיני, מכסה עצמה במעיל ענקי וכך מבריחה את הבד למקומות שבהם הוא היה חסר מעבר לגבול.
את רוב הזכרונות העליתי בספרי "בתיאבון, וילהלמינה" שהוא ביוגרפיה קולינרית של המזונות אליהם התאוויתי בשהותי בבית היתומים ומחוצה לו בקזחסטן ואוזבקיסטן.
הסוד של וילהלמינה
לסופרת ולמשוררת זיוה ברנדס סוסק ספור חיים מרתק. כילדה קטנה היא חוותה את תלאות מלחמת העולם. כנערה, היא עברה את כור ההיתוך עם עלייתה ארצה, ובבגרותה היא חזרה בשאלה ונטמעה בהוויה הישראלית. ספורה של פליטה שהפכה לגיבורה מקומית.סרטם של מאיר חוטקובסקי ונתן דון מהטלוויזיה הקהילתית "מבט רענן" רעננה .
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה