מעיל לפי מידה

פונאר 21 בנובמבר 1941

שוב הגיעו נשים עם ילדים ומעט גברים, כל הזמן נשמעו יריות. בסוף היום יצא מהאתר *שאוליס עם רובה, ובדרך התחיל למכור בגדי נשים, מעילים, שמלות ונעליים. אחרוני המעילים, כחול וחום נמכר ב-120 רובל, בתוספת זוג נעלי חורף. כאשר אחד האיכרים (ואצלב טאנקום מסטארי מינדיז'יץ) שאל האם יהיו עוד חפצים, ענה לו השאוליס, "חכה אני אבחר יהודיה לפי המידה שלך". האיכר ואשתו נבהלו, ולאחר שהשאוליס נסע משם, ברחו מהמקום. כשחזר השאוליס למקום, כעס שלא מצא את האיכרים אחרי שבחר יהודיה שתורה למות עוד לא הגיע, בדיוק במידה המתאימה לאיכרה, הרג אותה ולקח את המעיל שלה.

Ponary Diary יומן פונאר 'אדמה ללא אלוהים')

*שאוליס Shaulist הוא כינוי לליטאי מתנדב בשרות הנאצים, שאולי בליטאית = יורה ( צ.ש.)

בשביל הגרמנים 300 יהודים זה 300 אויבי האנושות.
בשביל הליטאים, 300 יהודים זה 300 זוגות נעליים, מכנסיים ובגדים.
(יומן פונאר 'אדמה ללא אלוהים', עמ' 13 )

יומן פונאר

מיומנו של עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' שהתגורר בבית הקרוב ביותר לאתר הרצח בפונר. לפני מלחמת העולם השנייה היה זה אתר קיט מיוער, שבו חפרו הסובייטים ב-1940 בורות ענק לדלק למטוסים. היומן מתעד את הרצח לתוך הבורות האלה במשך יותר משנתיים, מ-11 ביולי 1941 עד נובמבר 1943. כאן נפסק היומן אך הרצח המשיך עד יולי 1944, עם שחרור האזור בידי הצבא האדום.

בנות שכבה ט' ב אולפנת צביה הרצליה כמיזם חינוכי ערכי באנגלית תקצרו את Ponary Diary שיצא לאור באוניברסיטת ייל בסיוע ארגון הפרטיזנים בישראל והעלו לאינטרנט רובד יומן ממוחשב במבנה 'היום לפני'. רובד זה מצטרף ומשלים את רובד 'יומן וילנה'.

דאוגיילישקי Daugieliszki

מיד עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 התחוללו בדאוגיילישקי מהומות ופרעות ביהודים. תושבים מקומיים פרצו לבתים ולחנויות ובזזו סחורות ורכוש, הדוור המקומי חטף שני בחורים יהודיים, גרר אותם אל מחוץ לעיירה וירה בהם למוות. הצעירים היהודים התארגנו מהר להגנה עצמית וכשהפורעים פתחו בהצתת בתים הרגו אחד מהם.
ב-22 ביוני 1941, מיד עם פלישת הנאצים לברית-המועצות נסוגו הסובייטים בחופזה לכיוון מינסק, וכמה צעירים יהודים ברחו בעקבותיהם. בסוף יוני 1941 נכבשה העיירה בידי הוורמאכט הגרמני. הגרמנים מינו ראש עיר ליטאי, קזי'ימייז' ציבאר, ועל פי רשימה שקיבלו מידיו הוצאו להורג יהודים שבניהם נמלטו לברית המועצות.
(פנקס הקהילות 235-235)

בפלוגות הפרטיזנים באזור ווהלין

בצאתם אל היער מנתה הקבוצה 12 איש ואישה, וחימושה היחיד היו שני רובים ואקדח אחד, שאותם הרכיבו מחלקי כלים שעלה בידיהם לגנוב מן האוקראינים טרם עוזבם את העיירה. כעבור שבועות אחדים, כשעלה בידם ליצור קשר ראשון עם פרטיזנים רוסים, כבר היו חמושים בנשק שלל ובעלי נסיון בחבלה. קבוצתם חברה ליחידתו של קרטוכין, קצין בצבא האדום שנמלט מהשבי הגרמני. חרף נסיונותיו במשך למעלה משנה לגייס לוחמים מקרב האוכלוסייה המקומית הייתה הצלחתו זעומה ביותר עד כה, כך שקבוצת הצעירים היהודים מפובורסק הייתה, בעצם, לגרעין הממשי הראשון של יחידתו. למרות שהיו רבים במספר מאנשי קרטוכין, הם נענו ברצון לדרישתו שיקבלו את מרותו כנציג הפיקוד הסובייטי, אלא שמיד החלו ההתנכלויות האנטישמיות הראשונות. הם נתבשרו שמעמדם לא יהיה שווה לזה של שאר הלוחמים. היחידה חולקה לשניים. ארבעה אוקראינים מקבוצתם המקורית הופרדו מהם, ועל היהודים הוטלה משימה משקית באופיה, אם כי מסוכנת במיוחד, לפשוט על הכפרים בסביבה, כדי להצטייד במזון הדרוש ליחידה לקראת החורף הממשמש ובא. כך החלה מערכת היחסים העכורה עם קרטוכין, שהתדרדרה והלכה עד שהגיעה לכלל פיצוץ וגירוש היהודים תוך נסיון – שלא צלח – לגזול מהם את נשקם.

יחידת הפרטיזנים לא הייתה, אם כן, מקלט בטוח כלל ועיקר. גם בזמנים כתיקונם משך אליו היער הרפתקנים ופורעי חוק שונים ומשונים, ובזמנים אלו של קריסת כל המסגרות לא כל שכן. הפיקוד הסובייטי השליט, אמנם, במשך הזמן מרות צבאית על הלוחמים, אבל מתחת לפני השטח רחשה מלחמת קיום אכזרית, שבה שרד החזק או מי שמצא הגנה תחת חסותו של אחד התקיפים. התנכלויות אנטישמיות מצד חבריהם לנשק היו דבר שבשגרה. לפחות שישה מקרי רצח של יהודים על-ידי חבריהם ליחידה נמנים בזכרונות פרטיזנים מן היחידות שבהן שרתו פשה ודורה, ומקרה אונס אחד. בכולם היו הלוחמים היהודים עדים למעשים, או שידעו על התרחשותם, אך היו חסרי אונים להושיע לחבריהם המותקפים (אם כי בחלק מהמקרים הצליחו בדיעבד להניע את הפיקוד הבכיר לנקוט פעולות משמעתיות כלשהן נגד התוקפים). החברות ביחידת הפרטיזנים גבתה, אפוא, מחיר כבד, בסכנת התנכלות, פגיעה או מוות מידי חבריהם לנשק, אך בעיקר בתחושת השפלה קבועה. מסתבר שהמחיר היה כדאי, שהרי כל השאר התגמד בעיניהם מול האפשרות להילחם בנאצים ולמלא בכך את שבועתם לנקום.
מקור: ההתנגדות היהודית בשואה, יצחק "פשה" רייכמן

הייחוד של הפרטיזנים היהודיים

ההיסטוריוגרפיה הסובייטית מנסה בדרך-כלל להבליט את אחוות הנשק בין כל הפרטיזנים ואת הסולידריות המלאה בין כל בני הלאומים שנטלו חלק בלחימה האנטי-נאצית. לא כן חומר הראיונות והזיכרונות של שרידי הפרטיזנים היהודיים, בו תבואנה לביטוי כמה מן הבעיות המיוחדות של הלוחם היהודי: מקומו ויחסיו עם כלל הלוחמים ועם אחיו היהודים. על אף מיעוט החומר בדבר הפרטיזנים היהודיים מלאטביה, ניתן בכל-זאת לעמוד על כמה מהתופעות העיקריות שציינו אותם. אשר לעמדתו של הלוחם היהודי בתוך המסגרת הכללית, מסתבר מתוך כמה דוגמאות שאף ההישגים הקרביים וההשתלבות הנאותה בכלל ציבור הלוחמים, לא מנעו תמיד מהדגשת מוצאם הלאומי של הלוחמים היהודים תוך ייחוס משמעות מיוחדת לכך. 'בכל כוחותיי השתדלתי להוכיח שאינני פחדן', מספר פרטיזן יהודי מגיטו דווינסק, שלחם ביחידות אנטונוב באיזור הגבול הביילורוסי-לאטבי.
זה לא נבע מגבורתי האישית, אלא מתוך מניע להראות להם שיהודי אינו מפגר אחריהם. דבר זה לא מצא חן בעיניהם של כמה מה'שקצים', וכל פעם שיכלו לגלות בי איזה פגם וללעוג לי, עשו זאת. אמנם לא התייצבתי מולם, אך גם לא נכנעתי להם.
מאחר ופרטיזן זה היה בלונדיני, ומראהו כשל גוי היה, חשבוהו בתחילה כלא-יהודי, אך מבטאו לא תאם את מראהו. 'כשדברתי רוסית - הוא מספר - חשבו שאני לועג ליהודים. הייתי מדבר והם צוחקים ולא הבנתי מדוע. לאחר מכן הסבירו לי, כי סבורים היו שאני מחקה יהודים'.
לוחם יהודי אחר, גם הוא מגטו דווינסק, ששירת באותה יחידה ומילא תפקידים אחראיים מטעם המטה, ושלדבריו ראה עצמו בין חבריו לנשק כ'שווה בין שווים', מספר עם זאת בעדותו ש'הם היו ממש אנטישמיים' כמה מהשבויים האוקראיניים, ביניהם אלה שהגיעו יחד עמו ליער, היו משמיעים גם בדיחות אנטישמיות בנוכחותו, אך היו מרגיעים אותו: 'אתה הן לא יהודי, מה אתה מתרגז?' בתופעות אלו, ואף חמורות יותר, נתקל גם לוחם יהודי, בוגר בית-ספר תיכון רוסי, שהצטרף מהראשונים ליחידה פרטיזנית בקורלאנדיה. בעדותו הוא מספר:
בלילות היו מתיישבים תנופות באיזה גורן, ובמה מעבירים את הזמן? בסיפורי בדיחה על יהודים: שהז'ידים הם פחדנים, ושהז'ידים פה ושהז'ידים שם; שהנה באו לקאזאחסטן והחלו לסחור ולקנות ומשום כך הכל התייקר שם, הכל נעלם. מלה טובה על יהודים לא שמעו!
יתר על כן, משנתקלו הפרטיזנים של יחידה זו בקבוצת יהודים מסתתרים הובילו אותם תחילה עימהם, אך משלא היו מסוגלים לעמוד במסע - ירו בהם.

באווירה כזו נאלץ היה אותו לוחם יהודי להסתיר ככל האפשר את יהדותו (שהייתה ידועה, כאמור, לחמשת הצנחנים, מקימי היחידה ומפקדיה). 'נאלצתי לחרוק שיניים ולאטום אוזניים ולהחריש' - מספר הוא בעדותו 'אחרת יהיה לי סוף מר'. זאת ועוד. על-אף כינויו שהמשיך לדבוק בו, 'יאשקה ליטובטץ' (יאשקה הליטאי), נתעוררו מפעם לפעם חשדות בקרב חבריו לנשק שהוא יהודי. חשד זה התעורר פעמים מספר בעת שיחה או ויכוח בענייני ספרות, היסטוריה ונושאים אחרים, כשהוא הוכיח ידענות מסוימת. 'הרי הוא יודע הרבה - שמע אותם מתלחשים - אולי הוא יהודי'! אפילו חברו הקרוב ביותר, בן איכרים מלאטגליה, הפטיר פעם בהיותו שיכור: 'אתה ז'יד, אתה יודע הכול... איזה ליטאי אתה? הרי אתה ז'יד'. לא זו בלבד ש'יאשקה הליטאי' הוסיף להסתיר את יהדותו, הוא גם השתדל לצמצם את הופעותיו בציבור, וכן חשש לרשום שירים ביידיש, כפי שנהג לעשות בכל תקופת המלחמה.

מקור: דעת, יהודי לאטביה בלחימה הפרטיזנית 1941-1945 דב לוין

אנטישמיות בין פרטיזאנים

"לכאורה לא היתה איפוא כל סיבה שיהודים בודדים אלה יסבלו מיחס מיוחד או ירגישו עצמם מקופחים. והנה נודע ביום אחד, שהפרטיזאן זלמן טוקר הוצא להורג. הוא נימנם בשמירה ונתפס בקלקלתו ובעוון זה הוצא עליו פסק דין מוות. שום פארטיזאן אינו יכול להצדיק אדם ישן בשעת מילוי תפקיד בשמירה. אך ידוע שקרו לא פעם מקרים מעין אלה. ואם כי האשמים באו על עונשם, איש לא שילם עוד בחייו בגין אשמה כזו.

כעבור זמן קצר נודע במחנה היהודי, שגם הפרטיזאן משה אפשטיין הוצא להורג. בשעת היציאה לפעולה נתקלה הקבוצה בה היה אפשטיין, במארב גרמני שפתח באש חזקה, בשעת הנסיגה פגע כדור ברובהו של אפשטיין והוא נשמט מידיו. כשהתאושש וראה שרובהו איננו, היה כבר מאוחר לחזוא, כי השטח היה בידי הגרמנים. כשחזר אפשטיין לבסיס, ציווה עליו הקאפיטאן אלקו להביא את הרובה ולא - הוא יוצא להורג. אפשטיין יצא לחיפושים, הוא אף הגיע למחנה היהודים וביקש עזרה, לא היתה כל אפשרות לתת לו רובה מהמחסן הדל של היחידות.
...הוא חזר והקאפיטאן עמד בדיבורו... לא היתה כנראה כל חשיבות לדבר, שעברו של אפשטיין כפארטיזאן היה ללא פגם ושביחידת הצנחנים מעולם לא היה מורגש מחסור בנשק.

הוצאתם להורג של שני הפארטיזאנים, שהיו מוכרים היטב במחנה והיו להם כאן קרובים, (לאפשטיין אחות) וידידים, עוררו את זעמם של היהודים. אך אי-אפשר היה אפילו להגיב רשמית על הענין ולבקש הסבר אצל האחראים לו. מבצעי פסק הדין היו רשאים מבחינת החוקה לנהוג כפי שנהגו, ובודאי היו מכחישים כל טעם אנטישמי למעשיהם."

ספר הפרטיזאנים היהודים, כרך א', במאבק על יחידה לוחמת, התנכלויות אנטישמיות (עמ' 135-136)

רוצחים מבית

"לפונאר הובילו לרוב אנשים תשושים, פגועים ומוכים, נטולי כל אפשרות להתנגד. פעם הובילו חיילים ליטאים לפונאר קבוצה של מאתיים יהודים, ישר מבית הסוהר, שם התעללו בהם והרעיבו אותם. במשך כל הדרך היכו אותם והאיצו בהם ללכת מהר יותר. צעיר בן שמונה עשרה נפל מעולף, אבל הם המשיכו להכות אותו, ולבסוף ציוו על האחרים להרים אותו ולהמשיך ללכת. גרמני אחד ויחיד, רכוב על אופניים, ליווה את השיירה.

כמה גרמנים שנסעו במכונית השיגו פעם קבוצת יהודים דומה בדרכה לפונאר. הם עצרו את רכבם, גידפו את הליטאים על אכזריותם וציוו לאפשר לאנשים לנוח קצת. ברגע שהמכונית התרחקה, גילו הליטאים אכזריות רבה יותר מאשר לפני כן."
(רשימות מגטו וילנה עמוד 57)

Ponary Diary - אדמה ללא אלוהים

מזג האוויר די יפה, חמים בחוץ, עננים לבנים בשמיים ורוח קלה נושבת. מכיוון היער נשמעות יריות, אחר כך נודע לי שיהודים רבים הובלו ליער ואחר כך ירו בהם. זה היה היום הראשון של ההוצאות להורג, נראה שהיו שם כ-200 אנשים.
(אדמה ללא אלוהים)

Quite nice weather, warm, white clouds, windy. Some shots from the fores, i discover that many Jews have been transported to the forest. And suddenly they shoot them. This was the first day of executions. The number oj Jews who passed through was 200.
(Ponary Diary)

מיומנו של עיתונאי פולני בשם קז'ימיז' סאקוביץ' שהתגורר בבית הקרוב ביותר לאתר הרצח בפונר. לפני מלחמת העולם השנייה היה זה אתר קיט מיוער, שבו חפרו הסובייטים ב-1940 בורות ענק לדלק למטוסים. היומן מתעד את הרצח לתוך הבורות האלה במשך יותר משנתיים, מ-11 ביולי 1941 עד נובמבר 1943. כאן נפסק היומן אך הרצח המשיך עד יולי 1944, עם שחרור האזור בידי הצבא האדום.

מזג האוויר נהדר

שבת, 23 באוגוסט
מזג האוויר נהדר. השעה 8:30 בבוקר. האוטובוס חזר מווילנה. הפעם היו בו כמה ליטאים, ונדמה לי שגם 12 יהודיות צעירות. האוטובוס פנה מהכביש ליער. שמעתי אנחות ובכי נורא ואיום. אחרי רגע נשמע צרור וכמה יריות בודדות. אחרי זה השתרר שקט. בשעה 9:30 יצא האוטובוס ללא הנשים, לכיוון וילנה. ב-11 באוגוסט הגיעו במכונית פרטית שתי 'גבירות' ליטאיות משועשעות, בחברת אדון, לטיול. הן באו לראות את ההוצאות להורג וליהנות. אחרי היריות ראיתי אותם חוזרים. לא ראיתי עצב על פניהם
(עמ' 15).

סאקוביץ' כתב על דפים בודדים שונים וטמן אותם בבקבוקים בגינתו. לאחר המלחמה נמצא החומר והוא שמור היום בחלקו בארכיון המרכזי בליטא, ובחלקו במוזיאון היהודי הממשלתי שם. ד"ר רחל מרגוליס, שניהלה את המחלקה ההיסטורית במוזיאון היהודי, השיגה את כתב היד בקשיים מרובים - ברור שרשויות ליטאיות לא נלהבו לרעיון שחלקם של הליטאים ברצח יהודים ואחרים ייוודע בכל בהמיותו - ודב ברגמן, ניצול מווילנה, תירגם אותו מפולנית לעברית והוסיף הערות מעטות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית והוא רצוף שגיאות וזקוק מאוד להגהה קפדנית, להשוואה נוספת עם המקור, להערות ולהארות. ואולם - השגיאות מחווירות מול התוכן.

זוהי עדות מצמררת ומזעזעת דווקא משום שהיא כתובה ביובש, בידי משקיף מן הצד, אדם משכיל, דתי ככל הנראה. ביתו עמד ליד הכניסה לאתר הרצח שהוקף בגדרות תיל, והוא ראה את הקרונות והמשאיות הטעונים אדם, ולעתים את האנשים המתנהלים ברגל, חולפים ליד ביתו ואחר כך יכול היה לראות דרך הגדרות והעצים חלק מן המתרחש ולשמוע את היריות והזעקות, ולעתים אף להיתקל במנסים לברוח. הוא כתב בקיצור ובדקדקנות את מספרי הרישוי של המשאיות, תיאר את בגדי הרוצחים, את לבושם ואחר כך את עירומם של הנרצחים. הוא תיחקר שכנים, שוחח עם עובדי הרכבת, עם איכרים שקנו מן הרוצחים הליטאים את בגדי הנרצחים וחפציהם, ואף עם הרוצחים עצמם שחזרו, שיכורים לעתים קרובות, מן הבורות.

הארץ "שתראה מה עוללת לנו, תוציא מסקנות ותתבייש לך!" דינה פורת

מעיל לפי מידה

21 בנובמבר 1941
שוב הגיעו נשים עם ילדים ומעט גברים, כל הזמן נשמעו יריות. בסוף היום יצא מהאתר *שאוליס עם רובה, ובדרך התחיל למכור בגדי נשים, מעילים, שמלות ונעליים. אחרוני המעילים, כחול וחום נמכר ב-120 רובל, בתוספת זוג נעלי חורף. כאשר אחד האיכרים (ואצלב טאנקום מסטארי מינדיז'יץ) שאל האם יהיו עוד חפצים, ענה לו השאוליס, "חכה אני אבחר יהודיה לפי המידה שלך". האיכר ואשתו נבהלו, ולאחר שהשאוליס נסע משם, ברחו מהמקום. כשחזר השאוליס למקום, כעס שלא מצא את האיכרים אחרי שבחר יהודיה שתורה למות עוד לא הגיע, בדיוק במידה המתאימה לאיכרה, הרג אותה ולקח את המעיל שלה.
Ponary Diary

*שאוליס Shaulist הוא כינוי לליטאי מתנדב בשרות הנאצים ( צ.ש.)

דינה בייטלר, בת שבע, הובאה ליער פונאר, עם אלפי יהודים נוספים. מהבוקר עד הלילה רוכזו היהודים בשורות ונורו לתוך בורות שנחפרו ביער. למרות שנפצעה, הצליחה דינה להימלט בדרך נס. בעדותה כאן מתארת דינה את הזוועות שהתחוללו באותו יום בפונאר. לעדות הראייה שלה חשיבות רבה במאבק מול כל מכחישיו של רצח ההמונים וכל אלה המבקשים להשכיחו. (יד ושם)

להורדת העדות של דינה בייטלר בפורמט MP4

מצעד החיים בפונאר 21 באפריל 2009
קולו של הדובר מ צ מ ר ר

לא טוב ליהודים

אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה, על יד צ'רנוביץ שברוסיה, על גבול רומניה. אפלפלד הוא ניצול שואה שעלה לישראל במסגרת עליית הנוער בשנת 1946
"מה שהיה שם. הייתי בן שמונה כשהגרמנים והרומנים הופיעו בכפר של סבא וסבתא. ההרג עוד לא היה תעשייתי אז. הם פשוט הלכו מבית לבית והרגו. אני הייתי במיטה שלי ואבא היה בגינה מלפנים. שמעתי את הצעקות. היריות והצעקות. מה קרה שם בדיוק אינני יודע עד היום. יכולתי לדעת ובחרתי לא לדעת. אמא היתה אשה יפה מאוד".

את המשך המלחמה עשית לבד?

"כן. ברחתי אל שדה התירס מאחור ובלילה אבא אסף אותי. היינו בגטו ביחד. היינו בצעדה ביחד. כמה וכמה פעמים הוא הציל אותי. אחר כך הפרידו אותנו ובמשך ארבע שנים, מגיל שמונה ועד גיל 12, הייתי לגמרי לבד. שרדתי. כמו חיה שרדתי".
..."ודאי. אני זוכר את עצמי הולך הביתה בצ'רנוביץ בכיתה אל"ף וכל הילדים צועקים לי רוצח-אלוהים. כלב בן כלב, רוצח אלוהים. זו היתה המוסכמה. זה היה בדם. וזה היה לב הסיפור האירופי-יהודי. מיום שכף רגלנו דרכה באירופה זה היה הסיפור. כי מי שרצח את אלוהים לא יכול להיות בו משהו טוב.
מקור: הארץ

...

מה לומר לאיש שהיה פעם ילד מבועת? אנחנו שותקים. מעלינו רובץ הלילה שבו נטבחו 62 יהודי הכפר בידי הנאצים והמקומיים, ביניהם אמו של אהרן בן השבע. ניצל כששמע את הזעקות והסתתר בשדה התירס מאחורי הבית. והוא בוחר לקרוא מתהילים דווקא את "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד".
אחד האיכרים מתוודה שהיה נוכח בקבורת הנרצחים לפני למעלה מחמישים שנה.
מקור: נאוה סמל מסע לאוקראינה

מדוע דווקא באזורים אלה

אזור ידוובנה
סבל האוכלוסיה הפולנית איננו מצדיק כלל את מעשי תושבי ידוובנה (יתרה מזו, אוכלוסית אזור ידוובנה לא סבלה כלל מהגרמנים). ולא מצדיק את מעשי הסדיזם והרשע בשכנים לבית, לרחוב ולכפר שלא עשו רע לרוצחיהם עד הרגע בו קמו אלה להרגם במיני מיתות משונות במכות, בדקירה, בעריפה ובעיקר באש. מעשי רצח לא מעטים בוצעו בפולין על ידי הפולנים ביהודים בחסות הכיבוש הגרמני. רובם טואטאו מההיסטוריה על ידי מעשי השכחה קולקטיבית. הטבח הגדול הידוע ביותר שבצעו הפולנים ביהודים ארע כאמור בידוובנה. מעט פחות ידוע שבסמוך לו (הן במועד והן גיאוגרפית) אירעו מעשי טבח דומים בעיירות ובכפרים סמוכים בראדזילוב (Radzilow) וונסוש (Wasosz). אירועי רצח דומים אירעו גם בסטאויסקי (Stawiski) ושצ`וצ`ין (Szczuczyn) הסמוכות. לא ברורה הסיבה לריכוז גיאוגרפי זה (כ-15 ק"מ בין ישוב לישוב) של מעשי הטבח ומנסים לייחס זאת לגורמים שונים. מאפיין נוסף שסותר מעט את טיעוניי בפסקאות הקודמות הוא שהכמורה והמנהיגות המקומית לא מנעה ואף לקחה חלק פעיל בפשע.

ראדזילוב
קצת היסטוריה. אזור זה בפולין, היה בשנים הראשונות למלחמה, על פי הסכם ריבנטרופ מולוטוב (ההסכם בו גרמניה וברית המועצות חילקו את שטחה של פולין בינהן) בריבונות רוסית. עם פלישת גרמניה לרוסיה בשנת 1941, נכבש האזור על ידי הגרמנים. הטבח הראשון החל לא בידוובנה אלא בעיירה ראדזילוב הסמוכה. ב-7 ביולי 1941 בוצע פוגרום נורא ביהודי המקום. מאות נרצחו. הרוצחים היו שכניהם של הנרצחים. סיום הטבח היה נורא וסדיסטי. במעשה שהפך לסמל לשאר מעשי הטבח באזור, היהודים שלא נרצחו בחרב, בחרמש או במקל, נדחסו באסם מקומי שהוצת באש. מעשה הטבח, שבוצע על ידי השכנים הפולנים וכפי שידוע לנו היום, ללא נוכחות פעילה של חיילים גרמנים גרם הלם מוחלט בקרב יהודי הסביבה.

בראדזילוב מבקרים מעט אנשים. רוב המבקרים באזור מסתפקים בביקור בידוובנה המרכזית יותר והסמוכה יותר לעיר לומז`ה ולמסלול הביקור הפופולרי בבית הכנסת בטיקוצ`ין. בראדזילוב קיים אתר הנצחה הקטן, לא מחולל אך מוזנח למדי. האתר מצוי במקום בו עמד האסם בו נשרפו התושבים האומללים של העיירה. ביקרתי שם והתייחדתי עם זכרם. שמש זורחת ושלווה כפרית. אין ציון שמבצעי הטבח היו מקומיים. משם המשכתי לאזור בו היה בית העלמין של העיירה. השטח מחוק לחלוטין. גם יתר בתי העלמין היהודיים באזור נהרסו. מחיקת זכר היהודים באזור עולה בקנה אחד עם מעשי האוכלוסייה המקומית. גם בוונסוש, בסטוויסקי ובשצ`וצין הצפונית בעיירות האזור, אשר גם בהן בוצע טבח על ידי הפולנים, אין כל תשתית יהודית. אתרי הנצחה צנועים מצויים בהן ללא ציון מבצעי הרצח.

ידוובנה
עוד קצת היסטוריה. יהודי האזור המבוהלים ששמעו על מעשה הטבח בראדזילוב, פנו לעזרה למנהיגות המקומית בעיר המחוז לומז`ה (Lomza). הפנייה לראשי הכמורה בעיר שידברו על לב תושבי העיירות ושירגיעו את הרוחות לא נענתה. המנהיגות המקומית התעלמה מהאירועים. יתרה מזו, כפי שיקרה בידוובנה, מעשה הטבח אורגן ונוהל על ידי ראש העיירה.

חלפו מספר ימים. יהודי הקהילה הקטנה של ויזנה הגיעו לידוובנה לחסות תחת כנפי הקהילה הגדולה יותר. האומללים לא תיארו לעצמם שבכך חרצו את גורלם המר. האוכלוסיה הפולנית מצידה התארגנה לטבח נוסף ו"כוח עזר" הגיע מכפרי הסביבה. ב-10 ביולי 1941 החל הטבח.אני מבקר כאן בבוקר בהיר וחם. אני מניח שאותו יום בחודש יולי 1941 היה חם כדרכם של ימי קיץ בפולין. איכרים מוליכים את פרותיהם ברחובות העיירה למרעה. אחרים לוקחים בעגלה כד חלב או שניים מחליבת הבקר ל"מחלבה" המקומית (מבנה קטן עם מיכל גדול בו מרוכז החלב טרם שיווקו). הפרות, בימינו כמו בעבר, לא מכירות במלחמות ובמעשי רצח בין בני אדם. יש לחלבן ויש להאכילן מדי יום.

גם אז באותו יום נורא, קמו בוודאי האיכרים לשגרת יומם, חלבו, הוציאו את הפרות למרעה דרך רחובות הכפר והלכו לשרוף את שכניהם היהודים. ליהודי העיירה לא היה סיכוי נגד שכניהם המתוגברים ב"כוח העזר". מאות מעשי רצח אירעו ברחובות. אותם רחובות בהם מוליכים האיכרים את הבקר. כמו בראדזילוב גם כאן אולצו הנותרים להיכנס לאסם. התעורר ויכוח בין איכרי ידוובנה. הסיבה לויכוח היתה שאף אחד לא מוכן שישרפו את רכושו.

תם אותו יום נורא. האיכרים החזירו את הפרות מן המרעה. 1600 יהודים היו בין המתים. שנים לאחר מכן בחפירה שבוצעה בשרידיו המפוחמים של האסם, נמצאו שרידי מאות שלדים שנאספו ונקברו בקבר אחים בשטח החרב של בית העלמין היהודי הסמוך. אתר ההנצחה בעיירה מרשים ומאופק. המקום מצוי בסמוך לשטח בית העלמין היהודי. רבים מבקרים כאן, מקיימים טקסים ומתייחדים. בכניסה לבית העלמין מצויה מצבת אבן דהויה על קבר האחים בו הוטמנו שרידי קורבנות השרפה.
מקור: למטייל


...ביקונט מנסה למקם את יידוובנה של טרום מלחמת העולם השנייה בסביבתה הגיאו-פוליטית ושואלת: "מדוע דווקא באזורים אלה הגיעו הפרעות ומעשי הרצח לממדים גדולים יותר מאשר באזורי פולין האחרים?" תשובתה, המבוססת על קריאת העיתונות המקומית ועל שיחות עם אלה שחיו שם באותם זמנים היא, שהדבר נבע בעיקר מהדעות הלאומניות הקיצוניות, מהאנטישמיות החריפה ומעמדות קיצוניות של הכנסייה.
מקור: הארץ

...בעדויות של יהודים ניתן למצוא התייחסות לתקיפות, מעשי שוד והשפלות שכוונו נגד היהודים, ואפילו על ציד תושבים יהודים ושמירה עליהם למען הס"ס Goniądz גוניונדז ,(Radziłów) רדזילוב ,(Wizna) ויזנה ,(Grajów) בידוובנה, גראיוב
ומקומות אחרים... (Kolno) קולנו
"הם" ו"אנחנו" ישראל גוטמן

קישורים
Burning Alive
A Different View on the Łomża Region in Poland
רדזילוב ושצ`וצ`ין
סיפור אצילות הנפש של ויקטוריה ויוסף אולם
הספר "שכנים"
מיזם פולני  'יהודי אתה חסר לי' מוחה כנגד מערכת החינוך בפולין שהתעלמה במשך שנים רבות מהבעייתיות שביחסי פולנים יהודים בשנות המלחמה.

שחזור שריפת האסם בידובנה ע"י פולני קתולי העונה לשם: Rafal Betlejewski