.

View Segula סגולה in a larger map

יום שני, 26 בנובמבר 2012

שוטרים נורבגים היו מעורבים במבצע המעצרים שבוצע בתמיכת הממשלה של וידקון קוויזלינג ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.

וידקון קוויזלינג, ראש ממשלת הבובות
בנורווגיה, מצדיע לקצין גרמני שבא לביקור.
מפכ"ל משטרת נורבגיה: סליחה שסייענו לשואה
70 שנה אחרי גירוש מאות מיהודי נורבגיה למחנות הריכוז וההשמדה, הביע מפקד המשטרה החדש את צערו על מעורבות השוטרים. בקהילה היהודית בירכו
התנצלות מאוחרת: משטרת נורבגיה פרסמה היום (ב') הודעה רשמית שבה היא מביעה צער על תפקידה במעצרם ובגירושם של מאות יהודים מהמדינה למחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה.
  
"בשם המשטרה הנורבגית ומי שהיו אחראים לגירוש יהודי נורבגיה למחנות הריכוז, אני רוצה להביע את התנצלותי", ציטט העיתון דגסוויסן את הודעתו של המפקד החדש של המשטרה, ריידר המלגארד.
בכך הצטרף המפכ"ל הנורבגי להודעתו של ראש הממשלה, ינס סטולטנברג, אשר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה שנערך ב-27 בינואר האחרון הביע צער על כך שאזרחים נורבגים נטלו חלק בפעולות המעצר והגירוש של יהודי המדינה.
בקהילה היהודית של נורבגיה קיבלו בחיוב את ההתנצלות. "אף פעם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון", אמר נשיא הקהילה, אווין קוהן. "זה משביע רצון ואירוע חשוב ביותר שמפקד המשטרה מביע צעד על גירוש היהודים", הוסיפה גורי הילטנס, מנהלת מרכז השואה של נורבגיה.
ההתנצלות הרשמית של המלגארד מגיעה בדיוק 70 שנה אחרי ש-532 יהודים נורבגים ופליטים יהודים, בהם גם נשים וילדים רבים, נעצרו ונשלחו לנמל אוסלו. שם הם הועלו על ספינת המשא "דונאו" וגורשו לנמל שצ'צ'ין בפולין, ומשם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ.
יותר

מ-300 שוטרים נורבגים היו מעורבים במבצע המעצרים שבוצע בתמיכת הממשלה של וידקון קוויזלינג ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. בסך הכל גורשו 772 מתוך 2,100 יהודי המדינה ורק 34 שרדו את השואה.
סמואל שטיינמן בן ה-89, שהיה בן 19 בעת שגורש מנורבגיה, הוא היהודי היחיד מהמדינה הסקנדינבית ששרד את אושוויץ. "זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה נחמד לשמוע", אמר בהתייחסו להודעת המפכ"ל. "זה קרה לפני זמן רב (השואה), ואני לא רוצה לחשוב על כך. אבל כאשר אני שומע התנצלות, אני מסתכל על כך מבחינה חיובית".

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

חוק נגד יהודי גרמניה ביוזמת שווייץ

ב-10 באוגוסט חיפש הציר של שוייץ בברלין את ראש המחלקה המדינית במשרד החוץ הגרמני כדי להודיע לו כי זרימת היהודים לשווייץ הגיעה ל"מימדים יוצאי דופן". לבאזל לבדה הגיעו ביום אחד 47 יהודים. הוא הסביר כי ממשלת שווייץ מתנגדת חד משמעית ל"ייהוד" של ארצה, והגרמנים מן הסתם מבינים זאת היטב. בנסיבות האלה שקלו כעת השווייצרים לחדש את ביקורת האשרות. ב-31 באוגוסט אכן ביטלה ברן את הסכם האשרות. אך כעבור שלושה ימים הודיע מפקד המשטרה השוייצרית (רוטמונד) לציר הגרמני בברן כי הוא מוכן להתפשר: ממשלת שווייץ תיאות לדרוש אשרות כניסה מיהודים גרמנים, אם תצוין יהדותם במפורש בדרכוניהם. ...
ב-29 בספטמבר התחייב הרייך לסמן את כל הדרכונים של יהודיו ...
הצו הנושא את התאריך 5 באוקטובר 1938 וחתום בחתימתו של ורנר בסט ראש הלשכה המנהלית של הסיפ"ו קבע כי בכל דרכון שבעליו יהודי תוטבע J אדומה גדולה. במכתב מ-5 באוקטובר 1938 אל יועץ הצירות פרופסור קונרד רדיגר מן המחלקה המשפטית של משרד החוץ ביקש בסט להטביע את האות J בדרכון של כל יהודי המתגורר בחוץ לארץ שיגיש אותו לקונסוליה או לצירות כלשהי לצורך הארכה או מכל סיבה אחרת.
(ראול הילברג - חורבן יהודי אירופה - כרך א עמ 149-150
 

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

הכפר לה שמבון סור ליניון (Le Chambon sur Lignon)

מגדה ואנדרה טרוקמה
לה שמבון-סור-ליניון (Le Chambon-sur-Lignon) היא עיירה במחוז הוט-לואר (Haute-Loire) בדרום צרפת, שתושביה סייעו בדרכים שונות ליהודים להימלט מאימת הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. בני העיירה נמנים עם מיעוט דתי פרוטסטנטי בתוך צרפת הקתולית, ולא הם פעם נרדפו בשל דתם. משום כך היה זה אך טבעי להם לסייע ליהודים, בני הברית הישנה. מעשה ההצלה של תושבי העיירה החל בשנת 1942, שנתיים לאחר כינונו של משטר וישי בדרום צרפת והוא נעשה בהנהגתם של כומר העיירה, אנדרה טרוקמה  ואשתו מגדה,  בשעתו היו הם הורים לשבעה ילדים. חשוב לזכור, כי במהלך המלחמה הצלה של יהודים הייתה אסורה מכול וכול ועל כן פעולות מן הסוג הזה סיכנו למעשה לא רק את בני הזוג טרוקמה, אלא גם את כל שבעת ילדיהם.
 
בן לניצולי העיירה הופתע בעת ביקור שערך לפני שנים אחדות בעיירה לשמוע מפי יושב ראש העיירה כי לדעתו התנאים והמצב השתנו וכי הוא איננו בטוח גם היום יצילו תושבי העיירה יהודים...
 

יום ראשון, 29 ביולי 2012

עמדת הכנסייה לבעיה היהודית באוסטריה 1938-1934

מחבר: יוסף קרניאל
ד"ר יוסף קרניאל מאוניברסיטת בר אילן, דן בעמדת הכנסיה הקתולית לבעיה היהודית באוסטריה בשנים 1938-1934, עוד לפני ה"אנשלוס". באותן השנים שרר באוסטריה משטר קלריקלי-דיקטטורי בראשותו של דולפוס ולכנסיה הקתולית השלטת נודעה השפעה רבה במדינה. עקרונות הכנסיה מנוגדים אמנם לאנטישמיות גזענית, אך חוגי הכנסיה מצאו דרכים לתרץ את מעשי הנאצים ולהתייחס אליהם בהבנה. רק מיעוט ניהל עם היהדות ויכוח תיאולוגי, אך התייחס ליהודים באהדה ואפילו תמך בפתרון הציוני. הנהגת הכנסיה היתה גמישה ואפשרה לנציגיה לנהוג בחירות רבה, כדי לא להביך את מאמיניה בעלי הדעות הפוליטיות והחברתיות השונות. יש שראו בעצם קיום הדת היהודית סכנה לתפיסת המוסר הנוצרית, כי היהודים הם בעלי מוסר ירוד. גורל העם היהודי ואף תכונותיו נקבעו כתוצאה מנטישת יעודם הדתי המקורי. התנכרותם למשיח והבגידה בשליחותו הפכו לחטא תורשתי. אשמת עם ישראל היא בעצם קיומו. הגמונים ובעלי מעמד בכיר בכנסיה האוסטרית עשו מאמצים לקרב את הגישה הקתולית לאידיאולוגיה הנאצית.
אחרי האנשלוס ב 1938 נאלצו יהודי וינה
לגרד מן הקירות והרחובות את סיסמות הבחירות
יש לציין שמגמת הכנסיה הפרוטסטנטית באוסטריה היתה גרמנית לאומנית ואנטישמית קיצונית אף יותר מאשר זו של הכנסיה הקתולית והיא ראתה בסיפוח אוסטריה לרייך מעשה רצוי לאל.אחת התופעות המעניינות באוסטריה היתה תנועה נגד שנאת גזעים שהוקמה והונהגה על ידי קתולית אדוקה, אירנה האראנד. היא הוציאה לאור שבועון "הצדק" שנלחם בשצף קצף בגילויי האנטישמיות באוסטריה ובגרמניה. אולם כתב העת הזה והדומים לו נשארו מבודדים בין שפע העיתונים הקתוליים האנטישמיים שהופיעו באוסטריה.

הודפס: חשון תשנ"ד , 01/10/1993
חוברת: 55
גיליון: נ"ה
עמודים: 177-167

יום שבת, 28 ביולי 2012

תעודת פרטיזן בווילנה - יולי 1944


 בסוף יוני 1944 התקרב הצבא הסובייטי לווילנה וגדודי הפרטיזנים, בהם גם היהודים מיערות רודניקי, הצטרפו לקרב על שחרור העיר. ב-8 ביולי כיתר הצבא האדום את וילנה וב-13 ביולי כבש אותה. גם הלוחמים היהודים נכנסו אליה יחד עם הכוחות המשחררים.



הפרטיזנים היהודים ניצבו עתה בפני הדילמה עליה עמד אבא קובנר כמה חודשים קודם לכן. האם להמשיך עם הצבא האדום מערבה להמשך הלחימה עד כניעת גרמניה הנאצית או להתנתק כדי לעשות לעצמם, למשפחותיהם ולעמם. בקובץ 'איגרת לשומרים' אותו כתב אבא קובנר עוד ביער קבע כי הוא וחבריו בתנועת 'השומר הצעיר' יתחילו לפעול למען עלייתם לארץ ישראל.
נציגי הצבא האדום מצדם המשיכו במאמציהם לגייס צעירים כדי למלא את השורות שהתדלדלו ולא פסחו על הפרטיזנים שזה עתה הגיעו מהיער. פרטיזנים יהודיים בווילנה שהסתובבו בין הריסות בתיהם ושניסו לחזור לשגרה עמדו שוב בפני החשש לניתוק וגיוס כפוי.


בימים אלה נתגלגל לידי מסמך נדיר אותו העביר אלי בנם של אטה ואברהם מישצ'נסקי שניהם פרטיזנים לוחמים ביערות רודניקי שניצבו אף הם בפני סכנת הגיוס הכפוי. המסמך מהווה אישור מטעם ארגון הפרטיזנים הכללי בווילנה כי נושא אישור זה הוא חבר בארגון הפרטיזנים ועל כן הוא כבר מגוייס. המסמך שנערך על ידי אברהם עצמו ובכתב ידו נחתם בחותמת הארגון בווילנה והופץ בכ-60 עותקים בין הפרטיזנים היהודים שם.

צביקה ש. יולי 2012

יום שני, 23 ביולי 2012

מצוד ולודרום ד'היב

שתי נשים יהודיות בפריז הכבושה
ביוני 1942, עונדות טלאי צהוב,
שבועות ספורים לפני המעצר ההמוני

הגירוש היה מבצע משותף של הממשל הגרמני והמנהל הצרפתי והתנהל כחלק מתוכנית רחבה לביצוע השמדת יהדות אירופה. עד כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, המצוד לא היה אפשרי כי לא התקיים בצרפת מפקד רשום בחלוקה על פי דת מאז 1874. עם זאת, על פי פקודת הכיבוש הגרמני מספטמבר 1940, נאלצו היהודים באזור הכבוש להצהיר על עצמם בכל תחנת משטרה או במנהל המחוזות. כמעט 150,000 איש נרשמו במחלקה של הסיין, המקיף את פריז ופרבריה הקרובים. שמות וכתובות הוחזקו על ידי המשטרה הצרפתית ב"קובץ תולרד" בו תויגו הנרשמים על פי אזרחות (צרפתית או זרה), מקצוע, לאום ורחוב.
מתכנני המבצע, המזכיר הכללי של המשטרה הצרפתית, רנה בוסקה, וראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים לואי דה פלפואה, נפגשו במפקדת הגסטאפו ב- 4 ביולי 1942 עם הקצינים הגרמנים תיאודור דנקר, רפרנט היהודים בצרפת והלמוט קנוכן, מפקד משטרת פריז. בפגישה נוספת שהתקיימה ב-7 ביולי. נכחו גם ז'אן לגואיי, סגנו של בוסקה, אמיל הנאקין, ראש משטרת פריז, מפקד המשטרה אנדרה תולרד, ואישים נוספים מן המשטרה הצרפתית.
בפגישות אלה התקיימו דיונים בירוקרטיים בעיקר סביב השאלה מי יבצע את הגירוש ואלו גילאים יגורשו. תיאדור דנקר הכריז כי "משטרת צרפת, מלבד כמה שיקולים של טוהר מידות, צריכה לבצע את הפקודות". רנה בוסקה לא העלה התנגדות למעצרים, רק אמר שמביכה העובדה כי המשטרה הצרפתית אמורה לבצען. בוסקה סיכם שהמשטרה תעגל את גילאי המגורשים כלפי מעלה רק בקרב היהודים הזרים. הוא ביטל צווי הגנה מפני מעצרם של ילדים, והורה לאחראים על אזורי הכיבוש לגרש לא רק יהודים מבוגרים אלא גם את ילדיהם, על אף שלא התבקש לכך על ידי הנאצים. שלושה קציני אס אס לשעבר העידו בשנת 1980 כי אנשי וישי התלהבו מאוד מגירוש יהודי צרפת.
ויקיפדיה

יום שבת, 7 ביולי 2012

חתונת הדמים




...לא רק הוא ניצל אלא בדרך נס ניצלה חברתו, הם החליטו להתחתן ואנו החברים חגגנו איתו. המסיבה היתה צריכה להתקיים בשכונה קרובה לווהין, החתן והכלה וכמה מבני משפחתה כבר היו שם, חברי ואני נסענו במשאית שלי, אבל כשהגענו נתגלתה לעינינו תמונה מזוויעה,כולם נרצחו בידי קבוצת כפריים פולנים.

הטבח הזה עזר לי להחליט לעזוב לעולמים את אדמת פולין רוויית דמם של בני משפחתי האהובים.

נס תחייתי בזמן השואה פרק 23 'להתראות לפולין' - מקס פורמנסקי

יום שבת, 21 באפריל 2012

זהותו של האלמוני מהתמונה המפורסמת מהשואה: מצמרר


בס"ד

התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש
לכל תמונה יש שם...
רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין גוויות אחיו היהודים וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל. סמל להשפלה הנוראה בימי השואה.
יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צויין עד כה בתחתיתה כי "שמו של המצולם אינו ידוע".
רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.
ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.
לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב.עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן- הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע.
קדיש אחרון
הוא מיהר לשלוח את קטע העיתון אל בן-דודו מנס-ציונה, כדי שזה יעבירנו ל'יד ושם'. בקטע העיתון נכתב, כי המידע על התמונה נתגלה ברשימותיו של תושב אולקוש, משה-דוד וייצמן. וייצמן זה נהרג בשואה, אבל כתביו נשתמרו ובהם מסופר על יומו האחרון של רב העיירה.
"באותו יום", כתב וייצמן, "הוצא הרב מבית-הכנסת כשהוא באמצע תפילת שחרית. הוא הובל תוך כדי חבטות אכזריות לכיכר העיירה, שם כבר שכבו על הארץ גופותיהם של רבים מתושבי אולקוש. קודם שירו בו הגרמנים ביקשם הרב להמתין רגע קט, עד אשר יאמר קדיש על אחיו המתים. הגרמנים המשועשעים הסכימו לבקשתו והרב אמר קדיש. כשסיים, ירו גם בו". ה' ינקום דמו...

יום שבת, 14 באפריל 2012

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ" [היגיון בשיגעון]

בתשובה לשיר שפרסם הסופר הגרמני גינטר גראס, איש הוואפן ס.ס. , בו אמר כי "לישראלים יש כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי" פרסם המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול ברגן בלזן, את תשובתו המובאת כאן.
זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני
סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,
כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ, אוֹ פיסת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם ההולדת שלי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה באוויר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן, וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים- אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
ועכשיו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד ייכתב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל ריאותיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת (לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי, אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עכשיו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טלוויזיה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כקפוא- שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה", אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כוונתם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): להישמד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו המפליאות וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קרניים רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת!
וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ החופשי)!
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִימָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים, אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הדומייה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי להיכחד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב, מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד

יום שלישי, 10 באפריל 2012

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים



מתוך 'אודות הפרוייקט'


In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.
After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.
Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.
We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.
Project workers
Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania
Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum
Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna
Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

על ידידים ועל אויבים



פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.
חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.

רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.
שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"
פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.
רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.
'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.
ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.
האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

פרטיזנים רוסים רוצחים מפקד יהודי

הירש קפלינסקי – יליד ז'טל, שימש ראש הקן של "השומר הצעיר" במקום. בעטייה של המלחמה סוכלה מחשבתו לעלות לארץ ישראל. הוא שכל את בני-משפחתו, אך הצליח להימלט היערה. כמפקד הגדוד היהודי הוכיח כושר ארגוני, אומץ ויוזמה. לאט-לאט צייד את גדודו בנשק, ועם הפרטיזנים הרוסיים שביערות ליפיצ'אני השתתף בכל המבצעים הקרביים נגד הגרמנים, ותמיד היה ראש וראשון ללוחמים.
הירש קפלינסקי 
גדודו של קפלינסקי עשה חיל:
לקח חלק בהדברת חיל המצב הליטאי במירובשצ'יזנה מהלך חמישה קילומטרים מז'טל
נלחם בחיל המצב הגרמני בדאקלישצ'יזנה שמונה קילומטרים מז'טל
נכנס לקרב עם גרמנים וליטאים בכפר פאצאטובשצ'יזנה בסביבות ז'טל
חש לעזרת הכפר דוברובקה משביקשו הגרמנים לעשות כלה בתושביו האיכרים
השתתף בהשמדת חיל המצב הגרמני הגדול ברודא-יאוורסקא
לחם בחיל המצב הגרמני במוצאביץ' בסביבות ז'טל
ביצע כמה וכמה פעולות נקם באיכרים רוצחי יהודים.
אחר כל הדברים האלה – מפקדת הפרטיזנים הרוסיים החלה נותנת דעתה יותר ויותר על המפקד היהודי המוכשר וסייעה לו להמשיך ולהצליח, כי הצלחתו פירושה היה מפלה לגרמנים וניצחון לרוסים.
כשנפצע קפלינסקי, בשעת המצור הגדול ביערות ליפיצ'אני, נזדמן לו בדרך מקלע והוא גרר אותו עמו בעודו שותת דם. הכדורים שרקו סביב, ניצוצות אש ניתזו מקני המקלעים, גזעי העצים הוכתמו בנתזי דם – אבל קפלינסקי התעלם מהכול וזכר רק את הגדוד שלו שכל כלי נשק נוסף בעבורו פירושו חיים נוספים שאפשר להציל או לפחות להאריך, ובשארית כוחותיו סחב עמו את המקלע.
הוא נספה בנסיבות טרגיות:
בעת המצוד הגרמני הגדול בפושצ'ה הליפיצ'אנית, בדצמבר 1942 , נפצע הירש קפלינסקי, מפקד הגדוד היהודי, ממארב גרמני. הוא גרר את עצמו בזחילה לבית האיכר יוסף בודילוביץ מכרו, והסתתר בגורן שבחצרו. הוא ביקש מהאיכר להביא פרטיזנים, על מנת למסור בידם ידיעות וליצור קשר בין קבוצתו ששכבה במארב ובין מטה הבריגדה. בו ביום הביא האיכר כמה פרטיזנים רוסיים לקפלינסקי. הם הקשיבו בשים לב לדבריו, תחקרוהו באשר לפרטים המדויקים שיכולים לסייע להם לנצח את האויב הגרמני והבטיחו לו להעביד מיד את החדשות למטה הבריגדה. אך בצאתם, בקור רוח אכזרי וברוע לב תהומי – ירו בו. קפלינסקי עוד הספיק לצעוק: "למה? למה אתם עושים לי את זה?" בדממה ובאטימות הם ירו בו שנית והוא נפל מתבוסס בדמו, מסיים את חייו בגלל שנאה כבושה של חבריו לנשק על היותו יהודי.

קבוצת פרטיזנים מז'טל השייכת ליח' ע"ש לנין ביערות בלרוס

אחרי מותו של קפלינסקי פורק גדודו והתמזג כפלוגה יהודית שלישית בגדוד הרוסי 'אורליאנסקי'. מפקדי המחלקות שסייעו רבות לארגון גדודו של קפלינסקי הועברו לתפקידים אחרים: פיניה גרין )ז'טל, נפל בקרב(, שלום גרלינג )ורשה, עלה לארץ(, יוסף יודלביץ' ועוד נוספים.
כמפקד הפלוגה היהודית הזאת מונה האוקראיני פאנצ'אנקו, והייתה זו רק ההתחלה. במרוצת הזמן הוחלף הפיקוד היהודי בפיקוד רוסי, ועם פירוק הפלוגה, נשארו רק כמה יהודים כמפקדי כיתות זוטרים. הרוסים לא אהבו שהיהודים מצליחים יותר מדיי.

(פרטיזנים יהודים בבלרוס)

יום שבת, 10 במרץ 2012

אחרי 71 שנה התברר: 20 יהודיות נרצחו ע"י שכניהן



הרצח המפורסם של יהודי העיירה ידוובנה שבפולין בידי שכניהם הפולנים לא היה מקרה יוצא דופן. עתה גילו חוקרי המכון לזיכרון לאומי וכן אנשי הפרקליטות כי בעיירה בזוּרי שבמזרח המדינה, נרצחו 20 יהודיות ש"הושאלו" מהגטו הסמוך לעבודות חקלאיות בחווה גדולה של בעלי קרקעות פולניים.
הדבר ארע באוגוסט 1941 ואין ודאות כי הרוצחים עדיין חיים וכי ניתן יהיה לאתר אותם ולהענישם. איש הפרקליטות, ראדוסלָב איגנייטֶב, שחקר גם את מקרה ידוובנה, סבור כי קיים סיכוי סביר לאתר לפחות עדים שבשעת המעשה היו קטינים, אך עשויים לשפוך אור על פרטי הפשע. לדברי איגנייטב אין ספק כי מבצעי המעשה היו פולנים
קרא עוד בהארץ...

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הפריעו למאמצי ההצלה



הדואר האמריקני הנציח את חירם (הארי) בינגהאם הרביעי בבול, וקולין פאואל, מזכיר המדינה, העניק לו באיחור רב, אחרי מותו של בינגהאם, עיטור גבורה - למרות שמחלקת המדינה התנגדה כחמישים שנה לכל הערכה לעוֹבדהּ לשעבר, שסרח כביכול.

זה רק פן אחד באישיותו המעניינת של בינגהאם. אביו היה ארכיאולוג (שעל דמותו נבנה "אינדיאנה ג'ונס") ידוע, שחשף את עיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו בפרו. הארי, בנו, הצטרף לשירות החוץ האמריקני, ובשנת 1939 הוצב כסגן קונסול במארסיי שבדרום צרפת. ארצות-הברית הייתה נייטרלית, ולא רצתה להרגיז את ממשלתו של מרשל פטן. ממשל רוזוולט הורה לנציגיו במארסיי לא להעניק אשרות לשום יהודי. בינגהאם חשב, שזו מדיניות לא-מוסרית, והפר אותה ככל יכולתו. 

הוא העניק יותר מ-2,500 אשרות אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, כולל לאמנים מארק שאגאל ומאקס ארנסט ולמשפחתו של הסופר תומאס מאן. בנוסף העניק ליהודים מקלט בביתו במארסיי, וזייף תעודות זהות עבור יהודים במסעם המסוכן ברחבי אירופה. בינגהאם עבד עם המחתרת הצרפתית להברחת יהודים מצרפת לספרד ולרחבי הים התיכון ואפילו תרם את הוצאותיהם מכיסו הפרטי. 

וושינגטון איבדה את סבלנותה, ובשנת 1941 העבירו אותו לארגנטינה. שם המשיך להטריד את הממונים עליו בדיווחים על ריכוז פושעי מלחמה נאציים בארגנטינה, ולבסוף פוטר. בינגהאם הלך לעולמו כמעט חסר-פרוטה בשנת 1988 - אחרי שהפך בערוב ימיו למכחיש שואה.

למרות זאת ולמרות שהעדויות מצביעות על כך, שבינגהאם לא פעל לבדו - ראוי שנזכור את פועלו היוצא מן הכלל. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, חשוב לדעת: לא היו רבים כמותו - גם לא יהודים. אחינו הופקרו באירופה, ואיש לא דאג להצילם. אדרבא, רבים - כולל ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית - הפריעו למאמצי ההצלה.