בו נרצחו יהודי קיידאן (Kedainiai),ז'ים (Zeimiai) ושאט (Seta).המצבה הוקמה ב - 1946.זוהה: יהודה רודנר (Yehuda Ronder).הטבח ביהודים בוצע ב - 28/8/1941. לאחר המלחמה נמצאו בקברי ההמונים
שם מעל 2000 גופות.צולם ב - 17/10/1984.
...מיד בהתחלה רוכזו כל היהודים בחצר בית הכנסת, ולמקום הזה קראו גטו. אחר כך הופרדו כל הגברים ונכלאו בז'ירגינאס. היה זה הבניין ששכן לא הרחק מן הגן, אשר השתייך לרוזן טוטלבן. שם נמצאו רפתות גדולות לבהמות. הגברים נאלצו למלא את העבודות הקשות ביותר בתנאים בלתי אנושיים. בנוסף, הירבו להתעלל בהם. דוגמה איומה אחת ברצוני להביא כאן: אחי הגדול, הרשל גל, אולץ לנקות במו ידיו את בית השימוש. אחר כך לא הותר לו לרחוץ את ידיו ובידיים מלוכלכות חייב היה לשים את האוכל לפיו. כעבור זמן קצר, בו היו מבצעים את העבודות הקשות ביותר וזכו לעינויים איומים, הובלו הגברים לשדה הפתוח – בדרך המובילה לעיירה אייראגולה – ושם נאלצו לחפור בורות עמוקים מאוד. לשם הובאו כולם: זקנים, חולים, נשים וילדים. כולם נאלצו להתפשט ותחת ברד של כדורים היו חייבים לרוץ לעבר הבורות. תוך כדי כך הוסיפו לירות בהם והם נפלו לבורות. רבים מהם עוד חיו כאשר כוסו הבורות. קולות הבכי והצעות היו כה חזקים ואיומים, עד כי הקולות, רוויי הסבל, הגיעו עד כפרים רחוקים ביותר.
כאשר הובאו כל היהודים למקום, וטרם החלה האקציה, ביקש הרב הצעיר של קיידאן ר' אהרון גאליו, חתנו של הרב ר' שלמה פיינזילבר, כי יותן לו לומר מילים אחדות לפני מותו. מעל ליהודים הנאספים ניצבו ליטאים, כולם רובים בידיהם, דרוכים לירייה. אלה הם השמות של נכבדי קיידאן: המפקד ומזכירו, שופט השלום קליבאס ומזכירו, מנהל הגימנסיה הליטאית בקיידאן עם כל המורים בלי יוצא מן הכלל, הרופא של בית החולים המחוזי בקיידאן ארז'מסקי, הד"ר סאוויצקי, הרוקח סטאנציוס, ראש העיר פובילאס, השופט החוקר עו"ד שאפראנצ'יק, ועוד שאוליסטים רבים. ומול כל אלה פתח הרב הצעיר בנאומו. הוא דיבר ליטאית רהוטה. הוא פנה בעיקר למנהל ולכל המורים במילים: "אתם נתמניתם להפיץ את התרבות והחינוך. בידיכם הפקדנו את טובי הילדים במחוז. אתם הייתם להם כאבות לילדים. כיצד איפוא יכול אב, ללא כל רחמים, ללא נקיפות מצפון, להרים יד על ילדיו החפים משפע ולרצחם?" ובשאתו את עיניו לשמיים אמר: "כלום ימחל לכם אלוהים בשמיים אי פעם על הפשע האיום שאתם עושים היום? והאם תסלח לכם האנושות על החטא? מן הכתם אשר ייפול עליכם לא יכול העם הליטאי להינקות לעולם". והוא סיים במילים: "דמנו הנקי שנשפך ינקום בכם..." ולאחר שנסתיימו דבריו האחרונים יצא מן השורה צדוק שלאפוברסקי, ואחריו יחיאל שטיינבאך. צדוק זינק במהירות לעבר המפקד ואחז בגרונו כדי לחנקו. אותו רגע קפצו עליו מאחוריו שאוליסטים ורצחו אותו במקום. כעונש קברו חיים את אשתו של צדוק ואת שני ילדיו. ואחר כך והחלה האקציה. המקומות הקדושים בקיידאן חוללו; המצבות בבית העלמין נותצו; בבית התפילה "תפארת הבחורים" שוכנו חזירים; ובית הכנסת הגדול הפך למחסן.
לפני שעזבתי את ליטא נסעתי כדי להיפרד מהקברים. האדמה היתה חרושה וזרועה, כאילו לא קרה שם דבר מעולם, אולם בנוכחותי נעצרו שם נוצרים קשישים שעברו במקום. הם נעמדו לרגע קט וכרעו מול הקברים.
ב-30 באוגוסט התייצבו רב-פקד תמר בת שרון וחוקרת נוספת ממשטרת ישראל במשרדו של יוסף מלמד. הן באו בשליחות ממשלת ליטא, שמאשימה את מלמד בהוצאת דיבתם רעה של תשעה ליטאים, שהוצאו להורג בידי השלטון הסובייטי בשל היותם משתפי פעולה עם הנאצים. במולדתם הם נחשבים ל"גיבורים לאומיים".
עורך הדין מלמד, בן 86, ניצול גטו קובנו ופרטיזן שנלחם ביערות, הוא יושב ראש ארגון יוצאי ליטא בישראל. ב-1999 הוא שלח לתובע הכללי של ליטא מסמך שכותרתו "ליטא: החטא ועונשו", שבו מופיעה רשימה של אלפי ליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים והוציאו להורג יהודים במלחמת העולם השנייה. הרשימה נסמכת על עדויות שנגבו מניצולים ועדי ראייה. מלמד דרש כי התובע הכללי של ליטא יחקור את פשעיהם. ליטא לא נקפה אצבע. ממשלתה המתינה 12 שנים וכעת הוציאה צו לחקור דווקא את מלמד.
יוזס לוקסה בפוזת 'הגיבור'
במוסך הרצח בקובנה ב-27 ביוני 1941
(מקור: ליטא החטא ועונשו ינואר 99)
אחד מהתשעה שאת כבודם מבקשת ממשלת ליטא לרומם, הוא יוזס לוקסה, קצין בצבא ליטא, שב-1941 התיז באבחת חרבו את ראשו של הרב זלמן אוסובסקי והציג לראווה את הראש הכרות. ליטא היא מדינה שרבים מתושביה שיתפו פעולה בשמחה עם הנאצים וקיבלו אותם כמשחררים ב-1941. עוד לפני "השחרור" החלו תושבי ליטא לטבוח בשכניהם היהודים. רוב יהודי ליטא, כ-200 אלף, הושמדו בשואה. רבים מהרוצחים היו ליטאים. הנאצים לא היו צריכים לעודד ולדרבן.
יד ושם ביטל הזמנת הליטאים לכנס במחאה על דרישתם לחקור ניצולי שואה
בעקבות הפרסום ב"הארץ", הודיעה הנהלת המוזיאון על ביטול ההזמנה לשגריר ליטא בישראל ולשר התרבות הליטאי, עקב בקשת המדינה לחקור פרטיזן בגין "פשעי מלחמה"
מוזיאון יד ושם ביטל את השתתפותם של שר התרבות של ליטא ושגריר ליטא בישראל בכינוס שיתקיים בשבוע הבא בירושלים וידון בשואת יהודי ליטא. הביטול התקבל כמחאה על מדיניותה של ליטא, שזה שנים פונה לישראל ומבקשת לחקור ניצולי שואה בטענות שונות, בין היתר, שביצעו "פשעי מלחמה". קרא עוד...
הצבא הגרמני נכנס לשוולי ב-26/06/1941. כבר בתחילת הכיבוש הגרמני הוציאו הליטאים יהודים מבתיהם לפי רשימות וכלאו אותם בבית-הסוהר המקומי. ביניהם היו גם רב העיר, רבי אהרון באקשט, מנהל הגימנסיה העברית מרדכי רודניק ורבים אחרים. אחרי התעללויות איומות בחצר בית-הסוהר, הובלו כולם בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 1941 אל בורות שהוכנו מראש ביער קוז'י (KUZIAI), המרוחק 15 ק"מ מצפון-מערב לשוולי, ושם נרצחו ונקברו. (מתוך פנקס קהילות ליטא עמ' 667) זוהו בתצלום: פוהן אהרון, עו"ד שעבד במכס, (ראשון משמאל). כנראה הרב יצחק נחומובסקי, דיין (שני משמאל). הרב אהרון באקשט (ראשון מימין).
Bagdonas Aleksas - Linkuva
Balciunas Leonas - Pasvitinys
Baltaduonas Jonas - Joniskis
Bartusevicius Jonas - Zeimelis
Beleckas Leonas - Linkuva
Beleckas Motiejus - Linkuva
Berkstis - Siauliai
Berlotas - Saukeniai
Bitautas Aleksas - Saukeniai
Bitautas Kostas - Saukeniai
Bitautas (3 Brothers) - Saukeniai
Blazys Juozas - Siauliai
Brazas Jonas - Saukeniai
Breivis Antanas - Klovainiai
Brujeris -Siauliai
Butkus Antanas - Tryskiai
Butkus Petras - Joniskis
Butvilas Alfonsas - Bazelionai
Cepauskas Antanas - Uzventis
Cepauskas Juozas - Uzventis
Ceponkas Jonas - Radviliskis
Cereskas Stasys - Siauliai
Cijunskas Pranas - Tryskiai
Cuberkas Antanas - Lygumai
Cuberkas Jonas - Lygumai
Dailidonis Antanas - Radviliskis
Danilevicius H. - Siauliai
Dinilevicius Henrikas - Army officer
Participated in the murder of the Jews
of Kaunas Was also the chief prison
warden of the Siauliai prison where
he killed many innocent people
Darkintas Albinas - Uzventis
Daugskurdas Petras - Saukeniai
Delininkaitis - Saukeniai
Diamentis Juozas - Joniskis
Dicbalys Antanas - Kursenai
Dinevicius Jonas - Linkuva
Domarkas Kazys - Siauliai
Domarkas Vytautas - Siauliai
Dovydaitis Jonas - Joniskis
Eneliukas - Siauliai
Gabalis - Tryskiai
Gairionis Leonas - Linkuva
Galunas Antanas - Siauliai
Gasiunas K.K. - Linkuva
Gedautas Vincas - Saukeniai
Gedrimas Stasys - Siauliai
Gedvilas Antanas - Joniskis
Gegetskas - Siauliai
Gerdraitis - Siauliai
Girdvainis (Dr.Med.) - Saukeniai
Girdvainis Pranas -Tryskiai
Glodenis Antanas -Tryskiai
Graunas - Joniskis
Gricius Aleksas - Tryskiai
Grieblauskas - Radviliskis
Grigaliunas Stasys - Joniskis
Grigas Jonas - Pakruojus
Grigeliunas Juozas - Siauliai
Grybauskas Stasys - Joniskis
Grudzinskas Franciskas - Bazelionai
Gydras Stasys - Tryskiai
Ignatavicius Stasys - Siauliai
Iminavicius Baltrus - Zeimelis
Indrulis Antanas - Pakruojus
Ivanauskas Vytautas - Siauliai
Ivoskus Aleksas - Tryskiai
Jakutas - Siauliai
Janauskas - Linkuva
ביום העצוב של סוף הקיץ בשנת 1942, כאשר יהודי קאלושין הורדו למרוזי אל קרונות המוות של טרבלינקה, צעדה ביניהם המשפחה – יענקל שינאלנצקי (דוביק), אשתו צירל וארבעת הילדים: נפתלי – בן 15, דוד – בן 13, ישראל – בן 11 ויחזקאל בן 4. אנו כבר ידענו אז את משמעותה של טרבלינקה. לפני כן, ידע אבא את הצפוי לנו ונתן לנוצרי אחד סכום כסף גדול שיציל אותנו.
השוק הישן בקאלושין
אנחנו כבר התנסנו באקציות שונות והיינו בעלי ניסיון בבריחות. כאשר לקחו אותנו פעם, ביחד עם עוד צעירים מקאלושין לשדליץ ומשם הובילונו למונקביד לחצוב אבנים – באיומים לירות בנו על כל דבר קטן – ברחנו. וכשצעדנו למרוזי, הפצירו בנו אבא ואמא, שנציל את עצמנו ומיד החלטנו לברוח.
ניגשנו אל שוטר פולני בבקשה, שאנו רוצים לשתות. הוא הירשה. רק התרחקנו ממנו, תלשנו עשבים והתכסינו בהם. מבלי להראות, חמקנו אחר כך לכיוון הכפר אולשביץ (ליד קאלושין), שרק שלוש משפחות התגוררו בו. אחד מהם היה הנוצרי, שלקח כסף מאבינו. אך הוא סירב להיות המציל שלנו. הוא החזיר את בכסף. עוד באותו לילה הלכנו אל היער ומרחוק שמענו את היריות ממרוזי, איפה שדחפו את יהודי קאלושין אל קרונות הסיד לטרבלינקה.
קשה ביותר היה עם האח הקטן בן הארבע יחזקאל, שלא פסק לבכות לאבא-אמא וביקש יצוע חם. לא פעם השארנוהו לבד בקצה היער. אנו הלכנו לפעולות שונות והוא היה שוכב מכוסה באדרת מעל לעיניו מלא פחד מכל ניע העצים.
ב-1943 הצטרפו אלינו עוד שני יהודים, שברחו מטרבלינקה בעת המרד שם. אך לצערנו לא היו עמנו זמן רב. באותו שבוע הלך אחד מהם ביחד עם אחי ישראל להביא מזון. האיכרים מסרו אותם לידי המשטרה. מצאנו את שניהם ירויים כשידיהם כפותות. השני מטרבלינקה שילם בחייו שלא הסכים למסור את שיני הזהב שלו לגוי אחד.
גוי זה מסר גם לגרמנים, כנקמה, על הבונקר שלנו. ביום סגריר אחד, כאשר צלינו תפוחי אדמה הקיפו אותנו, כמעט, הגרמנים. יצאנו מהבונקר, עברנו בריצה על פני גבעה תחת ברד של כדורים. בלילה מצאנו את זה מטרבלינקה ירוי ליד הבונקר המפוצץ.
לאחר הרס הבונקר שלנו נדדנו בחזרה לסביבות קופלב. בלכתנו שם ביער ראינו לפתע גרמני גבוה מזוין. כהרף עין תפסנו עמדות ולהפתעתנו הגדולה הוא קרא לנו ביידיש ביתית משלנו: "בואו הנה, אני יהודי מקאלושין!". אף על פי כן תבענו שיניח את נשקו. היה זה יהושע ברמן לבוש במדים גרמניים.
הסתבר, שהייתה שם מחלקת פרטיזנים חזקה. מנהיגם היה מורה. כאשר הקאלושינאי הביאנו לקבוצה, הוא התרגש מאד מגורלנו. מראנו היה מיסכן – כחושים, לבושי קרעים, נערים, כמעט ילדים עם קני רובים קצרים. את הקנים קיצרנו, כדי להקל על עצמנו לשאתם. בלילה הראשון קבע מנהיג הפרטיזנים פעולה מיוחדת להשגת בגדים בשבילנו. לאחר מכן התחלנו בפרק חיים פעיל ומעניין.
תפקידנו היה להניח מוקשים במסילת הרכבת שבין שדליץ לצאגלוב. מלאכה זאת עשינו עד סופה של המלחמה.
מיד לאחר השחרור היה ברצוננו להתגייס לצבא הפולני. ברם הרופא של הועדה שלחנו לנוח. כשחזרנו "הביתה", לקאלושין "קיבלו את פנינו" הנוצרים המקומיים ברציחתו של שמואל לב והסתבר לנו, שאין לנו מה לעשות.
באותו שבוע עברנו את הגבול הצ'כי. בעמל והמאמצים קשים, הגענו, בדרכים בלתי לגאליות, לישראל והייתה לנו הזכות להשתתף במלחמת הקוממיות של מדינת ישראל.
עדות: האחים שינאלנצקי / רמלה
ראיון בפולנית עם האזרח הזקן ביותר בקאלושין אודות יהודי העיירה.
ברקע אפשר לצפות בתמונות מהחיים היהודיים שלפני המלחמה
הפרטיזנים הלא-יהודים היו נגועים באנטישמיות, בדרך כלל, ואף באטישמיות חריפה. למעט מספר מקרים יוצאי דופן שנבעו מאישיותו של הפרטיזן או מגישתו הספציפית של מפקד זה או אחר, שלטה האנטישמיות שליטה כמעט מוחלטת באווירה הכללית.
היהודים שנמלטו מהגטאות חשו את השנאה אליהם ברוב רובם של המקרים, כבר עם צעדיהם הראשונים בתוך היער. אחרי הקשיים האיומים והסיוטים שעברו עליהם בגטאות הם ציפו ליד מושטת מהלוחמים הסובייטים או לקבלת פנים חמימה כפי שמתאים לקבל את פניהם של ניצולים שנרדפים על חייהם על אף היותם חפים מפשע, אבל תוצאת הציפייה הייתה אכזבה צורבת, ולעיתים קרובות – שנאה כבושה שפעפעה מעל פני השטח.
שמואל גלר ברח עם ארבעת חבריו מגטו לידה. מבין השיחים הוא ראה אנשים חמושים ענודים אותות סובייטים. הוא רץ לקראתם בשמחה: "זדרווסטווייטיע" [=שלום לכם].
משיכת כתפיים אדישה.
"ברחנו מהגרמנים, באנו לסייע לכם במאבק נגדם", ניסה את מזלו.
עקימת אף והפניית מבט הייתה התוספת לקיתון של הצוננים שנתקל בו.
היה קצין בצבא האדום שהאיר פנים לפרטיזנים היהודים, ואולם אנשי יחידתו, בלארוסים ממזרח ומערב בלארוס, היו ברובם אנטישמים. הם היו מתנפלים על קבוצות יהודים לא חמושים וגם על חמושים, גוזלים את נשקם, בגדיהם ולעיתים גם מוציאים אותם להורג.
התלונות בפני הקצין גרמו לו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי יחידתו שהתקיפו יהודים, אבל מקרי ההתקפה שפחתו לא היו בגלל ההתערבות שלו אלא בעיקר בגלל כוחו הגדֵל של גדוד 'ביילסקי' שהרתיע את האויבים הפוטנציאליים.
מספר חודשים לאחר פרסום הספר הלבן פרצה מלחמת העולם השנייה. בן-גוריון קבע כי למרות תמיכתו של היישוב במלחמה בנאצים, ימשיך המאבק בספר הלבן: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה 'ספר לבן', ועלינו לעמוד נגד 'הספר הלבן' כאילו לא הייתה מלחמה".
הלחץ על יהודי אירופה גבר, והעלייה הבלתי לגאלית נמשכה. בשנת 1939 הגיעו לארץ כ-14,000 יהודים, למרות המצור הבריטי על חופי הארץ. חלק מהעולים נתפסו, הוחזקו במעצר ושוחררו רק לאחר שבועות או חודשים. בשנים שלאחר מכן ירד מספר העולים בגלל המלחמה, ובשנים 1943-1941 לא הגיעה לארץ כמעט אף אוניה. בין האוניות שניסו להגיע לארץ הייתה האוניה סטרומה.
בשנת 1942 החל המוסד לעלייה ב' לסייע בהעפלה בדרך היבשה מארצות האיסלאם השכנות לארץ-ישראל: עיראק, לבנון, סוריה, תורכיה ואיראן. משנת 1942 ועד קום המדינה העפילו מארצות אלה יותר מ-5,000 יהודים.
בתחילת 1940 פרסמו הבריטים את חוק הקרקעות, שהגביל את האפשרות לרכישה חופשית של קרקעות ל-5% בלבד משטחה של ארץ-ישראל. הנהלת הסוכנות החליטה לעשות הכל כדי לעקוף את חוקי הקרקעות, ולרכוש כמה שיותר אדמות, בעיקר בנגב שהיה ריק מיהודים.
במשך תקופת המלחמה הוקמו 45 יישובים יהודיים חדשים בכל הארץ: בגליל העליון (מנרה, רמות נפתלי ועוד), בגוש עציון (כפר עציון), בצפון ים המלח (בית הערבה), במישור החוף (שדות ים). בדרום הוקמו שמונה יישובים (ביניהם יד מרדכי, ניצנים ובארות יצחק). בנגב, שברובו חל איסור על רכישת קרקעות והקמת יישובי קבע, הקימה הקרן הקיימת לישראל שלוש תחנות מחקר חקלאיות, שנקראו 'מצפים'. המצפים בחנו את תנאי הקרקע והאקלים לקראת פיתוח חקלאות באזור אבל למעשה היו גם יישובים חדשים. שלושת המצפים: גבולות, בית אשל ורביבים, שימשו לאחר המלחמה כבסיס להקמת יישובים נוספים.
מעשה בגרמני נאצי שרצה לחזור למולדתו מברזיל בשנות ה-30 ומצא תעשיין יהודי שהסכים לעסקה מצילת חיים - המפעל שלו בברלין תמורת מטעי קפה בברזיל. כעת קובע דו"ח מעמיק של בית המלוכה השוודי כי הגרמני, אביה של המלכה הנוכחית, לא בזז רכוש יהודי. טיהור מוחלט? לא בטוח.
...
לפני כשנה טענה תוכנית התחקירים המרכזית של הטלוויזיה השוודית שסומרלאת עשה את הונו ממפעל מתכת בברלין שהשתייך ליהודי, אפים וכסלר. לפי התחקיר, המפעל עבר לרשות סומרלאת בתוקף תקנות ה"אריזציה" של רכוש היהודים, כלומר מכירה בכפייה, בדרך כלל במחירי דמה מגוחכים, או ללא תשלום, תמורת היתר הגירה לחו"ל. במלים אחרות: אבי המלכה, חבר המפלגה הנאצית, גזל רכוש של יהודי.
רשומות
