.

View Segula סגולה in a larger map
‏הצגת רשומות עם תוויות בלרוס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בלרוס. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 באפריל 2012

על ידידים ועל אויבים



פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.
חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.

רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.
שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"
פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.
רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.
'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.
ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.
האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

פרטיזנים רוסים רוצחים מפקד יהודי

הירש קפלינסקי – יליד ז'טל, שימש ראש הקן של "השומר הצעיר" במקום. בעטייה של המלחמה סוכלה מחשבתו לעלות לארץ ישראל. הוא שכל את בני-משפחתו, אך הצליח להימלט היערה. כמפקד הגדוד היהודי הוכיח כושר ארגוני, אומץ ויוזמה. לאט-לאט צייד את גדודו בנשק, ועם הפרטיזנים הרוסיים שביערות ליפיצ'אני השתתף בכל המבצעים הקרביים נגד הגרמנים, ותמיד היה ראש וראשון ללוחמים.
הירש קפלינסקי 
גדודו של קפלינסקי עשה חיל:
לקח חלק בהדברת חיל המצב הליטאי במירובשצ'יזנה מהלך חמישה קילומטרים מז'טל
נלחם בחיל המצב הגרמני בדאקלישצ'יזנה שמונה קילומטרים מז'טל
נכנס לקרב עם גרמנים וליטאים בכפר פאצאטובשצ'יזנה בסביבות ז'טל
חש לעזרת הכפר דוברובקה משביקשו הגרמנים לעשות כלה בתושביו האיכרים
השתתף בהשמדת חיל המצב הגרמני הגדול ברודא-יאוורסקא
לחם בחיל המצב הגרמני במוצאביץ' בסביבות ז'טל
ביצע כמה וכמה פעולות נקם באיכרים רוצחי יהודים.
אחר כל הדברים האלה – מפקדת הפרטיזנים הרוסיים החלה נותנת דעתה יותר ויותר על המפקד היהודי המוכשר וסייעה לו להמשיך ולהצליח, כי הצלחתו פירושה היה מפלה לגרמנים וניצחון לרוסים.
כשנפצע קפלינסקי, בשעת המצור הגדול ביערות ליפיצ'אני, נזדמן לו בדרך מקלע והוא גרר אותו עמו בעודו שותת דם. הכדורים שרקו סביב, ניצוצות אש ניתזו מקני המקלעים, גזעי העצים הוכתמו בנתזי דם – אבל קפלינסקי התעלם מהכול וזכר רק את הגדוד שלו שכל כלי נשק נוסף בעבורו פירושו חיים נוספים שאפשר להציל או לפחות להאריך, ובשארית כוחותיו סחב עמו את המקלע.
הוא נספה בנסיבות טרגיות:
בעת המצוד הגרמני הגדול בפושצ'ה הליפיצ'אנית, בדצמבר 1942 , נפצע הירש קפלינסקי, מפקד הגדוד היהודי, ממארב גרמני. הוא גרר את עצמו בזחילה לבית האיכר יוסף בודילוביץ מכרו, והסתתר בגורן שבחצרו. הוא ביקש מהאיכר להביא פרטיזנים, על מנת למסור בידם ידיעות וליצור קשר בין קבוצתו ששכבה במארב ובין מטה הבריגדה. בו ביום הביא האיכר כמה פרטיזנים רוסיים לקפלינסקי. הם הקשיבו בשים לב לדבריו, תחקרוהו באשר לפרטים המדויקים שיכולים לסייע להם לנצח את האויב הגרמני והבטיחו לו להעביד מיד את החדשות למטה הבריגדה. אך בצאתם, בקור רוח אכזרי וברוע לב תהומי – ירו בו. קפלינסקי עוד הספיק לצעוק: "למה? למה אתם עושים לי את זה?" בדממה ובאטימות הם ירו בו שנית והוא נפל מתבוסס בדמו, מסיים את חייו בגלל שנאה כבושה של חבריו לנשק על היותו יהודי.

קבוצת פרטיזנים מז'טל השייכת ליח' ע"ש לנין ביערות בלרוס

אחרי מותו של קפלינסקי פורק גדודו והתמזג כפלוגה יהודית שלישית בגדוד הרוסי 'אורליאנסקי'. מפקדי המחלקות שסייעו רבות לארגון גדודו של קפלינסקי הועברו לתפקידים אחרים: פיניה גרין )ז'טל, נפל בקרב(, שלום גרלינג )ורשה, עלה לארץ(, יוסף יודלביץ' ועוד נוספים.
כמפקד הפלוגה היהודית הזאת מונה האוקראיני פאנצ'אנקו, והייתה זו רק ההתחלה. במרוצת הזמן הוחלף הפיקוד היהודי בפיקוד רוסי, ועם פירוק הפלוגה, נשארו רק כמה יהודים כמפקדי כיתות זוטרים. הרוסים לא אהבו שהיהודים מצליחים יותר מדיי.

(פרטיזנים יהודים בבלרוס)

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

אנטישמיות ביער


הפרטיזנים הלא-יהודים היו נגועים באנטישמיות, בדרך כלל, ואף באטישמיות חריפה. למעט מספר מקרים יוצאי דופן שנבעו מאישיותו של הפרטיזן או מגישתו הספציפית של מפקד זה או אחר, שלטה האנטישמיות שליטה כמעט מוחלטת באווירה הכללית.
היהודים שנמלטו מהגטאות חשו את השנאה אליהם ברוב רובם של המקרים, כבר עם צעדיהם הראשונים בתוך היער. אחרי הקשיים האיומים והסיוטים שעברו עליהם בגטאות הם ציפו ליד מושטת מהלוחמים הסובייטים או לקבלת פנים חמימה כפי שמתאים לקבל את פניהם של ניצולים שנרדפים על חייהם על אף היותם חפים מפשע, אבל תוצאת הציפייה הייתה אכזבה צורבת, ולעיתים קרובות – שנאה כבושה שפעפעה מעל פני השטח.

שמואל גלר ברח עם ארבעת חבריו מגטו לידה. מבין השיחים הוא ראה אנשים חמושים ענודים אותות סובייטים. הוא רץ לקראתם בשמחה: "זדרווסטווייטיע" [=שלום לכם].
משיכת כתפיים אדישה.
"ברחנו מהגרמנים, באנו לסייע לכם במאבק נגדם", ניסה את מזלו.
עקימת אף והפניית מבט הייתה התוספת לקיתון של הצוננים שנתקל בו.

היה קצין בצבא האדום שהאיר פנים לפרטיזנים היהודים, ואולם אנשי יחידתו, בלארוסים ממזרח ומערב בלארוס, היו ברובם אנטישמים. הם היו מתנפלים על קבוצות יהודים לא חמושים וגם על חמושים, גוזלים את נשקם, בגדיהם ולעיתים גם מוציאים אותם להורג.
התלונות בפני הקצין גרמו לו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי יחידתו שהתקיפו יהודים, אבל מקרי ההתקפה שפחתו לא היו בגלל ההתערבות שלו אלא בעיקר בגלל כוחו הגדֵל של גדוד 'ביילסקי' שהרתיע את האויבים הפוטנציאליים.