זהותו של האלמוני מהתמונה המפורסמת מהשואה: מצמרר

בס"ד

התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש
לכל תמונה יש שם...
רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין גוויות אחיו היהודים וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל. סמל להשפלה הנוראה בימי השואה.
יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צויין עד כה בתחתיתה כי "שמו של המצולם אינו ידוע".
רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.
ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.
לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב.עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן- הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע.
קדיש אחרון
הוא מיהר לשלוח את קטע העיתון אל בן-דודו מנס-ציונה, כדי שזה יעבירנו ל'יד ושם'. בקטע העיתון נכתב, כי המידע על התמונה נתגלה ברשימותיו של תושב אולקוש, משה-דוד וייצמן. וייצמן זה נהרג בשואה, אבל כתביו נשתמרו ובהם מסופר על יומו האחרון של רב העיירה.
"באותו יום", כתב וייצמן, "הוצא הרב מבית-הכנסת כשהוא באמצע תפילת שחרית. הוא הובל תוך כדי חבטות אכזריות לכיכר העיירה, שם כבר שכבו על הארץ גופותיהם של רבים מתושבי אולקוש. קודם שירו בו הגרמנים ביקשם הרב להמתין רגע קט, עד אשר יאמר קדיש על אחיו המתים. הגרמנים המשועשעים הסכימו לבקשתו והרב אמר קדיש. כשסיים, ירו גם בו". ה' ינקום דמו...

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ" [היגיון בשיגעון]

בתשובה לשיר שפרסם הסופר הגרמני גינטר גראס, איש הוואפן ס.ס. , בו אמר כי "לישראלים יש כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי" פרסם המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול ברגן בלזן, את תשובתו המובאת כאן.
זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני
סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,
כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ, אוֹ פיסת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם ההולדת שלי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה באוויר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן, וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים- אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
ועכשיו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד ייכתב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל ריאותיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת (לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי, אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עכשיו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טלוויזיה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כקפוא- שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה", אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כוונתם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): להישמד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו המפליאות וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קרניים רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת!
וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ החופשי)!
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִימָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים, אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הדומייה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי להיכחד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב, מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים

מתוך 'אודות הפרוייקט'

In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.

After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.

Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.

We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.

Project workers

Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania

Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum

Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna

Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

על ידידים ועל אויבים

פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.

חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.

רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.

שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"

פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.

רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.

'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.

ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.

האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.

מתוך הפרטיזנים של בלארוס...