שווייץ: זוכו 137 אזרחים שהורשעו בסיוע ליהודים להימלט מהנאצים

ועדה ממשלתית בשווייץ טיהרה את שמותיהם של 137 אנשים שהוגדרו פושעים על שסייעו ליהודים לברוח מהנאצים במלחמת העולם השנייה. רק אשה אחת מבין אותם "פושעים" עודנה בחיים.

הוועדה הוקמה ב-2004 על מנת לבחון את עניינם של אנשים שהורשעו בהברחת פליטים יהודים בשנים 1938-1945. חלקם נכלאו או נקנסו, ורבים איבדו את מקום עבודתם.

(AP)



שווייץ: עזרת ליהודים בשואה? אתה כבר לא פושע

בשווייץ מביאים לשיאים חדשים של ציניות את התפישה שלפיה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". ועדה ממשלתית מיוחדת עומדת לסיים את עבודתה לאחר שסיימה לטהר את שמם של 137 אזרחים שבתי המשפט הרשיעו כפושעים מפני שסייעו ליהודים לחמוק מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה.

רק אשה אחת, אמה סטיטלמן מז'נבה, חיה לראות את שמה מטוהר ב-2004 מ"פשעיה".

היא מתה חודשים אחדים אחר כך.

הוועדה הוקמה ב-2004 כדי ליישם חוק שהיה חדש אז, שנועד לטהר, גם לאחר המוות, את שמם של אזרחים שהבריחו פליטים יהודים בגבולות אירופה בשנים 1938-1945. הם הורשעו בהתאם לחוקי הניטרליות של שווייץ ורבים מהם נאסרו, נקנסו או איבדו את מקום עבודתם.

הוועדה מסרה כי מטרתה הייתה לתקן את הנזק שנגרם בשל "אי צדק חמור" של ההיסטוריה.

ynet 29 בדצמבר 2011

אנטישמיות מאז ולעולם

הטיפול בנושא האנטישמיות מביך את הציוני בגלל התובנה, שרוב היהודים שבו למולדתם מאונס, בלחץ האנטישמיות בגולה. אמנם, יהודים רבים – תימנים, כורדים, בוכרים, תלמידי הגר'א – עלו מכוחה של חיבת ציון בלבד, ובכל זאת עובדה היא שרוב העולים עקרו ממקומותיהם רק מפני שלא היו רצויים שם.

גם לשמאל הקיצוני בישראל לא נוח עם האנטישמיות,כי מי שרואה את עצמו כ"אזרח העולם" - הייחוד היהודי, גם בצורה של רדיפת היהודים, מפריע לו.

האנטישמיות של ימינו, ההולכת ומתגברת באירופה למרות למעלה מ-100 שנות ציונות מדינית, נוגדת גם את תפיסת היסוד של מייסדה, בנימין זאב הרצל. הרצל ראה בציונות את הנוגדן, שסופו להדביר את האנטישמיות. כיצד? יציאת היהודים המיותרים והמכבידים, אלה שמתחרים בעם הארץ בכל תחום ובדרך כלל בהצלחה, תסלק את הסיבה לאנטישמיות, והיא תיעלם. מי יגלה עפר מעיניו של החוזה, לראות מדינה כמו נורבגיה, שכמעט ואין בה יהודים ואף פעם לא היו – ובכל זאת היא נושאת הדגל של האנטישמיות בעולם בתחפושתה המודרנית, האטי-ישראלית. או מדינה כפולין, ש-3 מליון יהודיה נרצחו ואינם ורק קומץ קטן נותר, ועדיין היא טבולה כולה ברעל האנטישמי. 

ואשר ל"ישראליות", זו לא רק שלא נטרלה את האנטישמיות (מונח שבגלל השואה יצא מן האופנה) אלא גם סיפקה לה תחליף. עכשיו, במקום יהודים מאשימים את ה"ישראלים" בכל תועבה, מתוך ביטחון שהכל מבינים למי מתכוונים באמת. את המותג "אנטישמיות" המציא וילהלם מאר בסוף המאה ה-19, אך לא את התופעה, בת אלפי השנים. אגב, אביו של מאר היה יהודי, וגם העוקץ המר הזה - אנטישמיות של יהודים -  מלווה אותנו בכל תולדותינו, כולל בימים האלה ותחת השמש הזאת.

מדינות במערב, העוינות את מדינת היהודים, משלמות לערבים הקוראים לעצמם 'פלסטינים' מיליארדים בתמורה לכך שהם מספקים להן דגל לגיטימי לתקוף מתחתיו את היהודים ואת מדינתם, הדגל התמים של "הגנה על העם הפלסטיני המדוכא". ומן הטעם הזה, ערביי א"י לעולם לא יספקו את משאלתו של השמאל היהודי לחתום על "שלום", מפני שאחרי זה - ממה יחיו? הלא נפט אין להם, והנפט שלהם זו אותה האנטישמיות, שרק כל עוד "הסכסוך" נמשך, ניתן לקרוא לה "אנטי-ישראליות" ו"פרו-פלסטיניות". סיום רשמי של "הסכסוך" יהפוך את המותג הזה לחסר ערך, ובלעדיו – אין פרנסה!

מכל הטעמים האלה ביחד, הציונות לא מחקה את האנטישמיות. להיפך, היא סיפקה לו שם, כתובת וחומר בערה.

אולם, השמאל הקיצוני היהודי, והערבים, קוראים את התופעה הזאת במהופך. בתעמולתם, עצם קיומה של מדינת ישראל, על מעשיה הרעים, היא המקור לאנטישמיות! וכך גם צריך להבין את דבריו של הווארד גוטמן, שגריר ארה'ב בבלגיה, כי יש הבדל בין האנטישמיות "המסורתית" לבין זו הנובעת מן "הסכסוך" במזרח התיכון. חבל שלא שאלו את השגריר - מינוי של אובמה ושופר של דעותיו –  האם החדית' ("תורה שבע'פ" המיוחסת למחמד), לפיה העץ אומר למוסלם: 'יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרוג אותו!', האם גם את הזוועה הזאת חיברו לפני מאות שנים בגלל "פשעי הציונים נגד העם הפלסטיני"? והטלאי הצהוב ליהודים, המצאה מוסלמית מימי הביניים, גם הוא פרי "הסכסוך"?

לאמיתו של דבר, ה"סכסוך" נותן לגיטימציה לאנטישמיות הישנה נושנה, אלפי שנים לפני שהיהודים קיבלו את מדינתם בחזרה.

חושבים, שאנטישמיות של נוצרים יסודה בעלילה שהרגנו את אלוהיהם. אחרים גורסים ששתי הדתות יוצאות חלצי היהדות, הנצרות והאסלאם, פיתחו שנאה ליהודים בגלל סירובם לאמץ להם את "הבשורה" החדשה. אלה הן, אולי, תשובות חלקיות. עובדה היא, שבמגילת אסתר, אשר התרחשה מאות שנים לפני צליבתו של ישו, המן כבר משמיע טיעון אנטישמי מושלם: "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים..."

עוד בימי הורדוס, ולפני שישו נולד, כבר השתוללה באלכסנדריה ההלניסטית אנטישמיות קלאסית, כפי שניתן ללמוד מתוך כתבי פילון האלכסנדרוני. האנטישמיות קדמה לנצרות, ואת פישרה אנחנו איננו מבינים באמת, עד היום. 

אמריקה היא ללא ספק המדינה הידידותית לישראל, ב"ה" הידיעה. ועם כל זאת כותבת סמדר שיר בידיעות אחרונות (11.12.11) :

 ".... אי אפשר לחיות בארצות הברית בלי להיתקל בצלב קרס, הוא אורב לך בפינה וקופץ עליך דווקא כשאתה מרגיש קוסמופוליטי ושאנן: בתצוגת אופנה מדוברת, בקליפ קצבי, בספר תמים שהילדה מביאה מהכיתה. על כל צלב קרס שחשפת כאן או שם יש עוד חמישה, שפשוט הוחבאו טוב יותר."

זו גם טעות לחשוב, שכל הנוצרים באמריקה אוהדים את ישראל. תופעת הידידות לישראל ולהתיישבות מבין הנוצרים אופיינית לאוונגליקאלים, שאמנם מונים בארה"ב עשרות מיליונים, אך אינם שייכים לכנסיות הממוסדות.

אם אחד מסימני האנטישמיות הוא שמגנים אצל היהודים את מה שמקבלים ללא הערות מכל האחרים, הרי הילרי קלינטון היא אחת הדוגמאות. מה ראתה להעיר לנו על סרכה פעוטה ובלתי אופיינית בסוגיית שוויון הזכויות של הנשים, בעוד אשר מעולם לא מתחה ביקורת על מדינות ערביות המכסות בכפייה את פני הנשים, אוסרות עליהן נהיגה, מבצעות עליהן את הברבריות המבחילה של מילה, סוקלות אותן באבנים? רק זה עתה היה לה סוף סוף מה לומר נגד ההתעללות בנשים בכיכר תחריר, אולי מפני שהעירו לה שלא כדאי להיות כ'כ חד-צדדית בשנת בחירות.

לכאן שייכת גם ההתעללות  בפולרד. הכל מודים, כולל אישים אמריקנים מן השורה הראשונה, שעוד לא קרה שאדם שנשפט בנסיבות כאלה, לא שוחרר מזמן. אין ספק, שלו בוצע פשע ריגול כזה ע"י צרפתי או אנגלי - האיש היה חופשי מזמן. היש פשר אחר להתנהגות האכזרית הזאת, זולתי היותו של פולרד יהודי שריגל למען המדינה היהודית?

וגם זאת: אנחנו יודעים היום, שמנהיגי בריטניה וארה"ב ידעו הכל על השמדת היהודים, ובזמן אמת. וכשואלים, למה לא הפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ, וגם – מדוע לא הוזהרה הצמרת הנאצית, בפומבי, שהיא תיתן את הדין על השמדת היהודים, ומדוע לא הוטלו כרוזים ממטוסים על ערי גרמניה עם אזהרה דומה לכל מי שיבצע רצח עם – התשובה הכנה היא, שחששו פן ייפול עליהם החשד, שהמלחמה הזאת היא "מלחמה יהודית". ואכן זו היתה התעמולה שהגרמנים הפיצו בין חיילי בנות הברית והנהגת העולם החופשי ידעה – וזו הנקודה החשובה לנו – שהסיסמה הנאצית "זו מלחמה יהודית" מוצאת אוזן קשבת בין החיילים. חששו, שפעולות גלויות של הממשלות והצבאות למען הצלת יהודים יביאו לירידת המוראל אצל הלוחמים וישפיעו השפעה שלילית על לחימתם נגד הנאצים.רק אחרי תום הקרבות הרשו לעצמם להזדעזע נוכח הררי הגוויות, שאת רציחת רבים מהם יכלו למנוע. 

אינני יודע דוגמה מצמררת יותר לקיומה ולכוחה הממאיר של האנטישמיות מן הפרשה הזאת, שאסור שתישכח.

היו שחשבו, שאחרי שהצבא האמריקני בדכאו ובבוכנוולד, והצבא הבריטי בברגן-בלזן ובמאות מקומות אחרים, גילו את זוועות השואה – זז משהו במעמקי הנפש של העמים ביחס ליהודים ולגורלם, ולא היא. האנטישמיות חיה ובועטת גם היום, וגם בעולם המערבי, החופשי.

מופלאה היא תגובת כמה מיהודי ארץ ישראל. מילא, יהודי בגולה, שהחליט להמשיך ולחיות בין הגויים למרות שיש לו היום בית משלו שדלתו פתוחה תמיד. הלה, חייב לחיות בהכחשה כאלו אין כלפי היהודי התייחסות שונה מאשר כלפי האחרים. אך מהי ההצדקה להכחשה הזאת כאן, במדינה שהוקמה במיוחד כדי להיפטר מן הקללה הזאת? מדוע  גם כאן התסביך האנטישמי משבש לנו את השיפוט הבריא?.

יש בארץ קהילה פוסט-ציונית. לה יש צורך אידיאולוגי להכחיש את קיומה של האנטישמיות בימינו, כדי שתוכל לשלול את הצורך בציונות. אולם גם בחוגים נורמטיביים התפתחה אופנה של התרפקות על ארצות המוצא, ולא רק אצל אלה שבגופם עלו משם לארץ, אלא אף בדור השני או השלישי.

הזמרת ריטה הוציאה תקליט חדש, עם דגש על שירה פרסית. לרגל האירוע היא התראיינה ברדיו והשמיעה שיר הלל לעם הפרסי ויחסו החם, כביכול, ליהודים. זו כמובן אידיאליזציה חסרת שחר. יהודי פרס הופלו לרעה בכל הדורות. השיעים התייחסו אליהם כאל טמאים, וזכורה גם פרשת האנוסים היהודים ממשהד. כמובן, שיש איראנים נקיים משנאת היהודים , כמו בכל עם, אך הללו אינם הרוב. אחמדינג'ד וחבר מרעיו לא היו יכולים לשרוד ללא תמיכת העם, כפי שהיטלר נהנה מאהדת הגרמנים וגם המונים עצומים בכל אירופה, משום ש"שם את היהודים במקומם".

ויש ביקורי נוסטלגיה בתוניס ובמרוקו, שם מחייכים לתייר הישראלי, ובעיקר לדולרים שלו. אך עולי מרוקו גלויי לב ופקוחי עיניים מספרים, שחיי היהודים שם לא היו סוגים בשושנים. הם חוו מדי פעם פוגרומים וסבלו מאפליות יומיומיות. ויהודים מיהרו להשקיע בהונגריה, רומניה ופולין. בנו מלונות, סופרמרקטים, פיתחו ענפי כלכלה, והתוצאה: אנטישמיות! לא רוצים את היהודים ולא את טובותיהם. לפני השואה היו יהודי המקומות האלה עיוורים, יותר נכון – לא רצו לראות את המציאות, והנה מתברר שלא למדנו כלום.

השמאל, מתוך מרירות על הרחקתו מן השלטון ומאוכזב מהצלחות ממשלת הימין בתחומים שונים, יש לו עניין לצבוע הכל בצבעים שחורים . והואיל ורוב השדים הישנים יצאו מן הבקבוק  –  הדברנו את הטרור, ניטל העוקץ מן הסכנה הדמוגראפית, כלכלתנו איתנה ו'ספטמבר האיום' חלף ללא נזק  –  המציאו לנו אמתלה חדשה, מדוע חייבים לנצל את "חלון ההזדמנות" ולפתוח במו"מ שיביא לחלוקת ירושלים ולאובדן יהודה ושומרון: "דה-לגיטימציה" עליך, ישראל!". אך מהי בעצם ה"דה-לגיטימציה" הזאת, אם לא האנטישמיות הישנה והרעה? שגם אם ניתן לערבים את כל תל-אביב, היא לא תשתנה כמלוא הנימה?!

האמריקנים אומרים שכשמשהו אינו מקולקל – לא כדאי לתקן אותו. הציונות הישנה והטובה הוכיחה את עצמה. בין היתר, היא הקימה מדינה חזקה מספיק כדי לספק ליהודים מחסה ומגן מפני האנטישמיות בגבולותיה, וגם  בכל מקום שאליו כוחה מגיע. היא גם מאלצת את העולם לכבד את כוחה ולפעמים גם את נחת זרועה, מה שדווקא אינו מוסיף לה אהבה. 

ובכל זאת, אם לזה קוראים דה-לגיטימציה – שיהיה!

אליקים העצני
 רמת ממרא ת.ד. 2066
ערוץ 7 טל. 02-9961878
פקס. 02-9963001
קרית ארבע 90100
ehaetzni@netvision.net.il

12.12.2011

התנגדות בלתי-אפשרית בערי השדה בליטא

הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא 
ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי

א. התקופה הראשונה 

תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.  

אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.  

באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.  

ב. התקופה השנייה

תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.  

עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.  

לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה.  היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם. 

מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.  

ג. התקופה האחרונה

זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר. 

Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט. 

בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית: 

כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות. 

קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש: 

באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב.  ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב. 

קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע: 

עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.  

עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום. 

בחריין

...באורח טבעי חיפשתי בבחריין יהודים - ובמהלך הזמן התוודעתי למשפחת גורג'י, יוצאת העיר בצרה שבעירק, שאירחה אותי בחמימות בביתה בפעמים שהייתי מגיע מהבסיס. ההורים רצו שאסייע לבתם לעלות לארץ וביקשו שאסכים לשאת אותה לאישה, כנישואים פיקטיביים. ערב אחד, כשהגעתי כדרכי לבית המשפחה, נדהמתי לגלות שבשכונה התחוללו פרעות. בית גורג'י היה נעול וכל בני המשפחה נעלמו בלי להשאיר עקבות. זה היה סמוך לסוף תקופת שירותי במקום, והתחבר לי עם הידיעות שהחלו לטפטף על שואת יהודי אירופה. החיבור של הידיעות הקודרות מאירופה עם הסיפור שהכרתי על משפחת גורג'י הנרדפת, זעזע אותי ומילא אותי בזעם אין אונים. עוד לא הייתי בן שמונה עשרה כשגיליתי פתאום, באורח המוחשי והאכזרי ביותר, את משמעות הזהות היהודית: גם כאן, כמו באירופה, ובאותו הזמן ממש, נרצחים ונרדפים יהודים רק בגלל יהדותם.

מקור: סטף ורטהימר, איש ליד מכונה - סיפור חיים, רעיונות ומעשים

קיידאן

מצבת זיכרון במקום בו היה קבר האחים 

בו נרצחו יהודי קיידאן (Kedainiai), ז'ים (Zeimiai) ושאט (Seta).המצבה הוקמה ב - 1946.זוהה: יהודה רודנר (Yehuda Ronder).הטבח ביהודים בוצע ב - 28/8/1941. לאחר המלחמה נמצאו בקברי ההמונים
שם מעל 2000 גופות.צולם ב - 17/10/1984.

...מיד בהתחלה רוכזו כל היהודים בחצר בית הכנסת, ולמקום הזה קראו גטו. אחר כך הופרדו כל הגברים ונכלאו בז'ירגינאס. היה זה הבניין ששכן לא הרחק מן הגן, אשר השתייך לרוזן טוטלבן. שם נמצאו רפתות גדולות לבהמות. הגברים נאלצו למלא את העבודות הקשות ביותר בתנאים בלתי אנושיים. בנוסף, הירבו להתעלל בהם. דוגמה איומה אחת ברצוני להביא כאן: אחי הגדול, הרשל גל, אולץ לנקות במו ידיו את בית השימוש. אחר כך לא הותר לו לרחוץ את ידיו ובידיים מלוכלכות חייב היה לשים את האוכל לפיו. כעבור זמן קצר, בו היו מבצעים את העבודות הקשות ביותר וזכו לעינויים איומים, הובלו הגברים לשדה הפתוח – בדרך המובילה לעיירה אייראגולה – ושם נאלצו לחפור בורות עמוקים מאוד. לשם הובאו כולם: זקנים, חולים, נשים וילדים. כולם נאלצו להתפשט ותחת ברד של כדורים היו חייבים לרוץ לעבר הבורות. תוך כדי כך הוסיפו לירות בהם והם נפלו לבורות. רבים מהם עוד חיו כאשר כוסו הבורות. קולות הבכי והצעות היו כה חזקים ואיומים, עד כי הקולות, רוויי הסבל, הגיעו עד כפרים רחוקים ביותר.

כאשר הובאו כל היהודים למקום, וטרם החלה האקציה, ביקש הרב הצעיר של קיידאן ר' אהרון גאליו, חתנו של הרב ר' שלמה פיינזילבר, כי יותן לו לומר מילים אחדות לפני מותו. מעל ליהודים הנאספים ניצבו ליטאים, כולם רובים בידיהם, דרוכים לירייה. אלה הם השמות של נכבדי קיידאן: המפקד ומזכירו, שופט השלום קליבאס ומזכירו, מנהל הגימנסיה הליטאית בקיידאן עם כל המורים בלי יוצא מן הכלל, הרופא של בית החולים המחוזי בקיידאן ארז'מסקי, הד"ר סאוויצקי, הרוקח סטאנציוס, ראש העיר פובילאס, השופט החוקר עו"ד שאפראנצ'יק, ועוד שאוליסטים רבים. ומול כל אלה פתח הרב הצעיר בנאומו. הוא דיבר ליטאית רהוטה. הוא פנה בעיקר למנהל ולכל המורים במילים: "אתם נתמניתם להפיץ את התרבות והחינוך. בידיכם הפקדנו את טובי הילדים במחוז. אתם הייתם להם כאבות לילדים. כיצד איפוא יכול אב, ללא כל רחמים, ללא נקיפות מצפון, להרים יד על ילדיו החפים משפע ולרצחם?" ובשאתו את עיניו לשמיים אמר: "כלום ימחל לכם אלוהים בשמיים אי פעם על הפשע האיום שאתם עושים היום? והאם תסלח לכם האנושות על החטא? מן הכתם אשר ייפול עליכם לא יכול העם הליטאי להינקות לעולם". והוא סיים במילים: "דמנו הנקי שנשפך ינקום בכם..." ולאחר שנסתיימו דבריו האחרונים יצא מן השורה צדוק שלאפוברסקי, ואחריו יחיאל שטיינבאך. צדוק זינק במהירות לעבר המפקד ואחז בגרונו כדי לחנקו. אותו רגע קפצו עליו מאחוריו שאוליסטים ורצחו אותו במקום. כעונש קברו חיים את אשתו של צדוק ואת שני ילדיו. ואחר כך והחלה האקציה. המקומות הקדושים בקיידאן חוללו; המצבות בבית העלמין נותצו; בבית התפילה "תפארת הבחורים" שוכנו חזירים; ובית הכנסת הגדול הפך למחסן.

לפני שעזבתי את ליטא נסעתי כדי להיפרד מהקברים. האדמה היתה חרושה וזרועה, כאילו לא קרה שם דבר מעולם, אולם בנוכחותי נעצרו שם נוצרים קשישים שעברו במקום. הם נעמדו לרגע קט וכרעו מול הקברים.

חוצפה ליטאית

ב-30 באוגוסט התייצבו רב-פקד תמר בת שרון וחוקרת נוספת ממשטרת ישראל במשרדו של יוסף מלמד. הן באו בשליחות ממשלת ליטא, שמאשימה את מלמד בהוצאת דיבתם רעה של תשעה ליטאים, שהוצאו להורג בידי השלטון הסובייטי בשל היותם משתפי פעולה עם הנאצים. במולדתם הם נחשבים ל"גיבורים לאומיים".

עורך הדין מלמד, בן 86, ניצול גטו קובנו ופרטיזן שנלחם ביערות, הוא יושב ראש ארגון יוצאי ליטא בישראל. ב-1999 הוא שלח לתובע הכללי של ליטא מסמך שכותרתו "ליטא: החטא ועונשו", שבו מופיעה רשימה של אלפי ליטאים ששיתפו פעולה עם הנאצים והוציאו להורג יהודים במלחמת העולם השנייה. הרשימה נסמכת על עדויות שנגבו מניצולים ועדי ראייה. מלמד דרש כי התובע הכללי של ליטא יחקור את פשעיהם. ליטא לא נקפה אצבע. ממשלתה המתינה 12 שנים וכעת הוציאה צו לחקור דווקא את מלמד.

יוזס לוקסה בפוזת 'הגיבור'
במוסך הרצח בקובנה ב-27 ביוני 1941
(מקור: ליטא החטא ועונשו ינואר 99)

אחד מהתשעה שאת כבודם מבקשת ממשלת ליטא לרומם, הוא יוזס לוקסה, קצין בצבא ליטא, שב-1941 התיז באבחת חרבו את ראשו של הרב זלמן אוסובסקי והציג לראווה את הראש הכרות. ליטא היא מדינה שרבים מתושביה שיתפו פעולה בשמחה עם הנאצים וקיבלו אותם כמשחררים ב-1941. עוד לפני "השחרור" החלו תושבי ליטא לטבוח בשכניהם היהודים. רוב יהודי ליטא, כ-200 אלף, הושמדו בשואה. רבים מהרוצחים היו ליטאים. הנאצים לא היו צריכים לעודד ולדרבן.

אל המאמר המלא של יוסי מלמן...
תאור הרצח של הרב זלמן אוסובסקי רבה של סלובודקה - יד ושם

יד ושם ביטל הזמנת הליטאים לכנס במחאה על דרישתם לחקור ניצולי שואה

בעקבות הפרסום ב"הארץ", הודיעה הנהלת המוזיאון על ביטול ההזמנה לשגריר ליטא בישראל ולשר התרבות הליטאי, עקב בקשת המדינה לחקור פרטיזן בגין "פשעי מלחמה"

מוזיאון יד ושם ביטל את השתתפותם של שר התרבות של ליטא ושגריר ליטא בישראל בכינוס שיתקיים בשבוע הבא בירושלים וידון בשואת יהודי ליטא. הביטול התקבל כמחאה על מדיניותה של ליטא, שזה שנים פונה לישראל ומבקשת לחקור ניצולי שואה בטענות שונות, בין היתר, שביצעו "פשעי מלחמה".
קרא עוד...

הצבא הגרמני נכנס לשוולי ב-26/06/1941. כבר בתחילת הכיבוש הגרמני הוציאו הליטאים יהודים מבתיהם לפי רשימות וכלאו אותם בבית-הסוהר המקומי. ביניהם היו גם רב העיר, רבי אהרון באקשט, מנהל הגימנסיה העברית מרדכי רודניק ורבים אחרים. אחרי התעללויות איומות בחצר בית-הסוהר, הובלו כולם בלילה שבין 28 ל-29 ביוני 1941 אל בורות שהוכנו מראש ביער קוז'י (KUZIAI), המרוחק 15 ק"מ מצפון-מערב לשוולי, ושם נרצחו ונקברו. (מתוך פנקס קהילות ליטא עמ' 667) זוהו בתצלום: פוהן אהרון, עו"ד שעבד במכס, (ראשון משמאל). כנראה הרב יצחק נחומובסקי, דיין (שני משמאל). הרב אהרון באקשט (ראשון מימין). 

מתוך ארכיון יד ושם

רשימה חלקית של שמות רוצחים ומשתפי פעולה בעיר שאוולי

Partial List of Lithuanian Murderers of the Jews of Siauliai and its district

Adolas - Kursenai
Alsauskas Marcijonas - Joniskis
Andrasiunas Kazys -  Radviliskis
Antonaitis Aleksas -   Siauliai
Apirobus (Sch.Dir.) -  Pasvitinys
Arbatauskas Jonas - Saukeniai
Arlauskas Zigmas -  Siauliai
Azuolas -  Joniskis

Bagdonas Aleksas - Linkuva
Balciunas Leonas -  Pasvitinys
Baltaduonas Jonas - Joniskis
Bartusevicius Jonas - Zeimelis
Beleckas Leonas -  Linkuva
Beleckas Motiejus - Linkuva
Berkstis -  Siauliai
Berlotas - Saukeniai
Bitautas Aleksas - Saukeniai
Bitautas Kostas - Saukeniai
Bitautas (3 Brothers) - Saukeniai
Blazys Juozas - Siauliai
Brazas Jonas - Saukeniai
Breivis Antanas - Klovainiai
Brujeris  -Siauliai
Butkus Antanas - Tryskiai
Butkus Petras - Joniskis
Butvilas Alfonsas - Bazelionai

Cepauskas Antanas - Uzventis
Cepauskas Juozas - Uzventis
Ceponkas Jonas -  Radviliskis
Cereskas Stasys - Siauliai
Cijunskas Pranas - Tryskiai
Cuberkas Antanas - Lygumai
Cuberkas Jonas - Lygumai

Dailidonis Antanas - Radviliskis
Danilevicius H. - Siauliai

Dinilevicius Henrikas - Army officer
 Participated in the murder of the Jews
 of Kaunas Was also the chief prison
warden of the Siauliai prison where
 he killed many innocent people

Darkintas Albinas - Uzventis
Daugskurdas Petras - Saukeniai
Delininkaitis - Saukeniai
Diamentis Juozas - Joniskis
Dicbalys Antanas - Kursenai
Dinevicius Jonas - Linkuva
Domarkas Kazys - Siauliai
Domarkas Vytautas - Siauliai
Dovydaitis Jonas - Joniskis

Eneliukas - Siauliai

Gabalis  - Tryskiai
Gairionis Leonas -  Linkuva
Galunas Antanas - Siauliai
Gasiunas K.K. - Linkuva
Gedautas Vincas - Saukeniai
Gedrimas Stasys - Siauliai
Gedvilas Antanas - Joniskis
Gegetskas - Siauliai
Gerdraitis - Siauliai
Girdvainis (Dr.Med.) - Saukeniai
Girdvainis Pranas -Tryskiai
Glodenis Antanas -Tryskiai
Graunas -  Joniskis
Gricius Aleksas - Tryskiai
Grieblauskas - Radviliskis
Grigaliunas Stasys - Joniskis
Grigas Jonas - Pakruojus
Grigeliunas Juozas  - Siauliai
Grybauskas Stasys - Joniskis
Grudzinskas Franciskas - Bazelionai
Gydras Stasys - Tryskiai

Ignatavicius Stasys - Siauliai
Iminavicius Baltrus - Zeimelis
Indrulis Antanas - Pakruojus
Ivanauskas Vytautas - Siauliai
Ivoskus Aleksas - Tryskiai
Jakutas -  Siauliai
Janauskas - Linkuva

Jankus- Saukeniai
Janusauskas - Siauliai
Jasevicius - Linkuva

Jasukaitis - Linkuva
Jasukaitis - Linkuva
Jasukaitis (3 Brothers) - Linkuva
Jerasunas Jurgis - Lygumai
Jocas (Juocys) Juozas - Saukeniai
Jocas (Juocys) Povilas - Saukeniai

Jocas (Juocys) Vladas - Saukeniai
Jonavicius Juozas - Uzventis
Jonynas A. - Siauliai
Juchna - Siauliai
Juchnevicius - Siauliai
Jurevicius Antanas - Siauliai
Jurgutis - Siauliai
Jurkevicius - Radviliskis

Kairys (Chief of Police) - Bazelionai
Kakliauskas Stasys - Joniskis
Kalnietis Liudas - Uzventis
Karpys Tolia - Siauliai
Kaskelis Jonas -  Linkuva
Kaskelis Stasys - Linkuva
Kasperas Pranas - Vaiguva
Kasperavicius Aleksas - Joniskis
Kasperavicius Feliksas - Joniskis
Kazlauskas - Pakruojus
Klibinskas - Siauliai
Koluksa (Lawyer) -  Uzventis
Kulackis -  Kursenai
Kutka Petras Colonel Chief of Distr. -  Siauliai

Laurinavicius - Joniskis
Legenskis Petras -  Bazelionai
Leperskas - Siauliai

Madrauzys                                   Bazelionai

Marcinkevicius Juozas               Linkuva

Margeliunas                                Siauliai

Matulionis Stasys                       Linkuva

Medzausys Augustas                  Bazelionai

Melasis Jonas                             Saukeniai

Meleskevicius J.                         Joniskis

Mendelis Petras                          Bazelionai

Miculis                                        Siauliai

Mikuckis Petras                          Bazelionai

Mikulskis Petras                         Bazelionai

Milasis Kostuk -  Siauliai

Miliulis-Neptunas A. - Siauliai

Miliulis Neptunas Antanas - Army Officer
Together with Danilevicius participated in
 the murder of Jews in Kaunas and Siauliai.

Milvidas Povilas - Lygumai

Miseikis Vladas - Siauliai

Mockus - Papile

Morkunas-Rimantas Povilas - Siauliai,Joniskis

Mokunas Povilas - Participated in the
 murder of the Jews of Siauliai, Joniskis and Zagare

Mykula - Siauliai

Nakauskas - Kursenai

Navickas - Siauliai

Noreika Jonas (Capt.) - Siauliai

Ozalas - Joniskis

Pakenas - Radviliskis

Pakulis Juozas (Chief,Distr. Sec. Pol.) - Siauliai

 -Palulionis Bronius                    Siauliai

Paliunas I.                                  Siauliai

                             \

Pavliukenas (1910)                   Siauliai

Petraitis Jonas                            Siauliai

Petrauskas Jonas                        Linkuva

Pilka  Povilas (1905)                 Pasvitinys

Pauliunas Jouzas Participated
 in the murder of the Jews of Siauliai,
 Joniskis and Zagare

Polubinskas (1920)                   Siauliai

Poskevicius                                Pakruojus

Povilaitis Jonas                          Joniskis

Pozinis Pranas                            Linkuva

Pumputis Albertas                      Radviliskis

Rackauskas                                 Saukenai

Radvilas                                      Siauliai

Railia Stepas                               Siauliai

Ralys Kazys                                 Joniskis

Ramanauskas Kazys                    Siauliai

Ramonas Juozas                         Joniskis

Rangalas Antana                         Siauliai

Ratsas Boles                               Saukenai

Remeika Jonas                           Klovainiai

Ripskis Aleksas                          Joniskis

Rudzinskas Henrikas                  Joniskis

Sabeckis Juozas                          Tryskiai

Sablinskas                                   Siauliai

Sakalauskas Stasys                     Siauliai

Salkauskas Kazys                       Siauliai

Salkauskas (Brothers)                Siauliai

Samsonas Vladas                        Pasvitinys

Santaras (Priest)                         Uzventis

Savela                                         Radviliskis

Savickas Jonas                           Pakruojus

Savickas Jonas                            Saukenai

Savickas Julius                           Radviliskis

Scavinskas Edmundas                Radviliskis

Sideras                                         Kurtevena

Sideris Kazys                              Lygumai

Simkevicius Antanas                 Pakruojus

Simkevicius (Brothers)              Pakruojus

Simkunas                                   Pakruojus

Simonaitis Jozas                        Linkuva

Sintaris (Chief of Police)          Linkuva

Siratavicius Jonas                      Klovainiai

Skirtauskas Tadas                     Joniskis

Skurka Jonas                             Dirviniskis

Slapokas Antanas                     Joniskis

Slazys                                        Kursenai

Smalys Jurgis                            Siauliai

Smilgevicius Jonas                   Siauliai

Smilgis Alfonsas                       Bazelionai

Smilgis Janing                           Siauliai

Stanaitis Mecislovas                 Joniskis

Stankus                                      Siauliai

Starkus Antanas                        Siauliai

Staskevicius Telesforas           Joniskis

Statkus                                      Siauliai

Statkus (Brothers)                    Siauliai

Stepanavicius Algirdas            Saukeniai

Stonys Jonas                            Tryskiai

Strolia Bronius                       Siauliai

Struolis Jurgis                         Radviliskis

Stuckus                                     Papile

Stumbrys Jonas                        Linkuva

Stumbrys Povilas                    Linkuva

Surantas Mecislovas               Joniskis

Surantas Mykolas                    Joniskis

Sutkus Juozas                          Joniskis

Svantas                                    Siauliai

Tamosaitis                               Joniskis

Tamosauskas Juozas               Radviliskis

Targauskas                              Saukeniai

Taskus                                     Bazelionai

Taucius Antanas                     Padubise

Timinckas Justinas                  Siauliai

Timinis Juozas                        Joniskis

Tinteris Jonas (Capt.)              LinkuvaTomkunis

Vytautas                                   Pasvitinys

Traska                                       Linkuva

Traska (Brothers)                     Linkuva

Turskis                                     Saukeniai

Urbanavicius Justas                Tryskiai

Usinskas Antanas                    Pakruojus

Usinskas Edvardas                  Pakruojus

Usinskas Jonas                        Pakruojus

Vabalis                                    Siauliai

Valatka Karolis                       Pasvitinys

Vasilevicius Julius                 Linkuva

Vasilevicius Pranas                Linkuva

Veglis Jonas                           Bazelionai

Vialulis Petras                        Radviliskis

Vilcinskas                               Siauliai

Vileita Pranas                         Siauliai

Volodka Pranas                      Joniskis

Zegenskis Petras                     Bazelionai

Zaleckis                                   Radviliskis

Zamaras Pranas                      Tryskiai

Zegialis Jonas                         Bazelionai

Zemletis Antanas                   Siauliai

Zubrevicius (Zubrys)             Joniskis

Zykas Aleksandras                 Saukeniai

Source...

פארטיזנים באזור קאלושין

ביום העצוב של סוף הקיץ בשנת 1942, כאשר יהודי קאלושין הורדו למרוזי אל קרונות המוות של טרבלינקה, צעדה ביניהם המשפחה – יענקל שינאלנצקי (דוביק), אשתו צירל וארבעת הילדים: נפתלי – בן 15, דוד – בן 13, ישראל – בן 11 ויחזקאל בן 4. אנו כבר ידענו אז את משמעותה של טרבלינקה. לפני כן, ידע אבא את הצפוי לנו ונתן לנוצרי אחד סכום כסף גדול שיציל אותנו.

השוק הישן בקאלושין

אנחנו כבר התנסנו באקציות שונות והיינו בעלי ניסיון בבריחות. כאשר לקחו אותנו פעם, ביחד עם עוד צעירים מקאלושין לשדליץ ומשם הובילונו למונקביד לחצוב אבנים – באיומים לירות בנו על כל דבר קטן – ברחנו. וכשצעדנו למרוזי, הפצירו בנו אבא ואמא, שנציל את עצמנו ומיד החלטנו לברוח.

ניגשנו אל שוטר פולני בבקשה, שאנו רוצים לשתות. הוא הירשה. רק התרחקנו ממנו, תלשנו עשבים והתכסינו בהם. מבלי להראות, חמקנו אחר כך לכיוון הכפר אולשביץ (ליד קאלושין), שרק שלוש משפחות התגוררו בו. אחד מהם היה הנוצרי, שלקח כסף מאבינו. אך הוא סירב להיות המציל שלנו. הוא החזיר את בכסף. עוד באותו לילה הלכנו אל היער ומרחוק שמענו את היריות ממרוזי, איפה שדחפו את יהודי קאלושין אל קרונות הסיד לטרבלינקה.

קשה ביותר היה עם האח הקטן בן הארבע יחזקאל, שלא פסק לבכות לאבא-אמא וביקש יצוע חם. לא פעם השארנוהו לבד בקצה היער. אנו הלכנו לפעולות שונות והוא היה שוכב מכוסה באדרת מעל לעיניו מלא פחד מכל ניע העצים.

ב-1943 הצטרפו אלינו עוד שני יהודים, שברחו מטרבלינקה בעת המרד שם. אך לצערנו לא היו עמנו זמן רב. באותו שבוע הלך אחד מהם ביחד עם אחי ישראל להביא מזון. האיכרים מסרו אותם לידי המשטרה. מצאנו את שניהם ירויים כשידיהם כפותות. השני מטרבלינקה שילם בחייו שלא הסכים למסור את שיני הזהב שלו לגוי אחד.

גוי זה מסר גם לגרמנים, כנקמה, על הבונקר שלנו. ביום סגריר אחד, כאשר צלינו תפוחי אדמה הקיפו אותנו, כמעט, הגרמנים. יצאנו מהבונקר, עברנו בריצה על פני גבעה תחת ברד של כדורים. בלילה מצאנו את זה מטרבלינקה ירוי ליד הבונקר המפוצץ.

לאחר הרס הבונקר שלנו נדדנו בחזרה לסביבות קופלב. בלכתנו שם ביער ראינו לפתע גרמני גבוה מזוין. כהרף עין תפסנו עמדות ולהפתעתנו הגדולה הוא קרא לנו ביידיש ביתית משלנו: "בואו הנה, אני יהודי מקאלושין!". אף על פי כן תבענו שיניח את נשקו. היה זה יהושע ברמן לבוש במדים גרמניים.

הסתבר, שהייתה שם מחלקת פרטיזנים חזקה. מנהיגם היה מורה. כאשר הקאלושינאי הביאנו לקבוצה, הוא התרגש מאד מגורלנו. מראנו היה מיסכן – כחושים, לבושי קרעים, נערים, כמעט ילדים עם קני רובים קצרים. את הקנים קיצרנו, כדי להקל על עצמנו לשאתם. בלילה הראשון קבע מנהיג הפרטיזנים פעולה מיוחדת להשגת בגדים בשבילנו. לאחר מכן התחלנו בפרק חיים פעיל ומעניין.

תפקידנו היה להניח מוקשים במסילת הרכבת שבין שדליץ לצאגלוב. מלאכה זאת עשינו עד סופה של המלחמה.

מיד לאחר השחרור היה ברצוננו להתגייס לצבא הפולני. ברם הרופא של הועדה שלחנו לנוח. כשחזרנו "הביתה", לקאלושין "קיבלו את פנינו" הנוצרים המקומיים ברציחתו של שמואל לב והסתבר לנו, שאין לנו מה לעשות.

באותו שבוע עברנו את הגבול הצ'כי. בעמל והמאמצים קשים, הגענו, בדרכים בלתי לגאליות, לישראל והייתה לנו הזכות להשתתף במלחמת הקוממיות של מדינת ישראל.

עדות: האחים שינאלנצקי / רמלה

ראיון בפולנית עם האזרח הזקן ביותר בקאלושין אודות יהודי העיירה.
ברקע אפשר לצפות בתמונות מהחיים היהודיים שלפני המלחמה


Kałuszyn - interview with the oldest citizen from kinga kenig on Vimeo.

אנטישמיות ביער

הפרטיזנים הלא-יהודים היו נגועים באנטישמיות, בדרך כלל, ואף באטישמיות חריפה. למעט מספר מקרים יוצאי דופן שנבעו מאישיותו של הפרטיזן או מגישתו הספציפית של מפקד זה או אחר, שלטה האנטישמיות שליטה כמעט מוחלטת באווירה הכללית.

היהודים שנמלטו מהגטאות חשו את השנאה אליהם ברוב רובם של המקרים, כבר עם צעדיהם הראשונים בתוך היער. אחרי הקשיים האיומים והסיוטים שעברו עליהם בגטאות הם ציפו ליד מושטת מהלוחמים הסובייטים או לקבלת פנים חמימה כפי שמתאים לקבל את פניהם של ניצולים שנרדפים על חייהם על אף היותם חפים מפשע, אבל תוצאת הציפייה הייתה אכזבה צורבת, ולעיתים קרובות – שנאה כבושה שפעפעה מעל פני השטח.

שמואל גלר ברח עם ארבעת חבריו מגטו לידה. מבין השיחים הוא ראה אנשים חמושים ענודים אותות סובייטים. הוא רץ לקראתם בשמחה: "זדרווסטווייטיע" [=שלום לכם].

משיכת כתפיים אדישה.

"ברחנו מהגרמנים, באנו לסייע לכם במאבק נגדם", ניסה את מזלו.

עקימת אף והפניית מבט הייתה התוספת לקיתון של הצוננים שנתקל בו.

היה קצין בצבא האדום שהאיר פנים לפרטיזנים היהודים, ואולם אנשי יחידתו, בלארוסים ממזרח ומערב בלארוס, היו ברובם אנטישמים. הם היו מתנפלים על קבוצות יהודים לא חמושים וגם על חמושים, גוזלים את נשקם, בגדיהם ולעיתים גם מוציאים אותם להורג.

התלונות בפני הקצין גרמו לו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי יחידתו שהתקיפו יהודים, אבל מקרי ההתקפה שפחתו לא היו בגלל ההתערבות שלו אלא בעיקר בגלל כוחו הגדֵל של גדוד 'ביילסקי' שהרתיע את האויבים הפוטנציאליים.

קרא עוד...