אנו, יהודי פולין

דברים שנשא פרופ' דוד אסף בבית התפוצות בפתיחת התערוכה על המוזיאון לתולדות יהודי פולין המוקם בוורשה
אנו, יהודי פולין... היסטוריון ישראלי במוזיאון לתולדות יהודי פולין
(בית התפוצות, 4 דצמבר 2008)

כבוד השגרירה, אנשי המוזיאון הפולני המתארחים כאן, קהל יקר ונכבד,
לעולם יהיו דבריך מעטים, ועל כן יהיו דברי מעטים. ובפרט שדברי אינם אלא פרוזדור המוליך אל הטרקלין, והטרקלין שאליו ניכנס עוד מעט הוא התערוכה הנודדת של המוזיאון לתולדות יהודי פולין. כידוע לכם, מוזיאון זה, שתכניות גדולות נרקמות עבורו, עדיין אינו עומד על תלו, ואף על פי כן הוא כבר נודד בין האומות ומציג את מרכולתו ואת חזונו. אבל בסופו של דבר, בעוד כמה שנים, הוא יעמוד גם יעמוד, ואז יהפוך לאחד מאתרי התיירות העיקריים בפולין, ביקור חובה לכל פולני, ולכל תייר, יהודי ושאינו יהודי, שיגיע לוורשה. מכאן חשיבותו, מכאן העניין העצום שהוא מעורר, ומכאן גם הרצון של חוקרים ישראלים להיות מעורבים בתכנונו ובעיצובו. לכך עוד אחזור בהמשך.
הנה שתי נקודות מבט על יהודי פולין.
הראשונה, וונציה שבאיטליה, שנת 1653.
הרב נתן נֹטֶע הנובר, תלמיד חכם ומקובל שהתגורר עד לא מכבר בעיירה זסלב שבאוקראינה ועתה היה לפליט חרב – אחד מתוך אלפים רבים שנמלטו מאימי מלחמת 1648, המכוּנַה אצלנו 'גזרות ת"ח ות"ט – נע ונד ברחובות ונציה ונפשו לא מצאה מנוח. מרחוק עמד והשקיף, הלום צער ואימה, על הריסותיה של עירו וארצו. את ספרו המפורסם 'יון מצולה', שהוא דין וחשבון מפורט ומזעזע על מרד הקוזאקים בהנהגת חמיילניצקי ועל האסון שירד על בית ישראל בפולין בעקבותיו, פתח הנובר בקינה מחורזת, שאקרא כמה משורותיה:
אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו, אשר הכה ה' לעמו ישראל בנֵי בכורתו, השליך משמים ארץ תפארתו, ארץ פולין חמדתו, יפה נוף משוש כל הארץ והדרתו, בִּלע ה' ולא חמל את נאות יעקב חבל נחלתו, ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וחמתו.
'ארץ תפארתו', 'ארץ פולין חמדתו', 'יפה נוף משוש כל הארץ', 'נאות יעקב חבל נחלתו' – ביטויים אלה נשמרו עד אז במסורת הכתיבה היהודית אך ורק עבור ארץ ישראל וירושלים. והנה כאן הם יוחסו לפולין שנהרסה ומנקודת מבטו של הנובר באותה עת, כבר עברה מן העולם. פולין זו הפכה להיות בעיניו מעין תחליף לארץ ישראל ולירושלים, תחליף 'זמני' שנמשך מאות שנים, עד שנטרפה השעה וגורלה של פולין היה כגורלן של ארץ ישראל וירושלים – חורבן וגלות. אמנם ברור שכאשר הנובר מדבר על 'ארץ פולין' שהיא ארץ חמדה ויפת נוף, הוא אינו מכוון למלכות פולין של זמנו, ואף לא לנופיה הפיסיים, להריה ובקעותיה של הארץ, אלא לפולין היהודית, לקהילות הקדושות שפעלו בה, לעולם התורה שפרח בה, למוריו, חבריו ובני משפחתו שמהם כבר נפרד בלבו.
ולאחר שתיאר את מרידת הקוזקים האוקראינים ואת הרס הקהילות היהודיות, את מעשי קידוש השם ואת בגידת הפולנים, שבמקרים רבים הבטיחו לעזור ליהודים ולהגן עליהם אך כשלו בשעת המבחן, הוא מסכם:
ונתחדשה מלחמה גדולה בפולין ... והמשיך המלחמה עד היום הזה. פעם השונא גובר ופעם גבר יד המלך, ובני ישראל הולכים ודלים ... ועד היום הזה יש במדינת פולין חרב ורעב ודֶבֶר גדול בכל הארץ, וצרות אחרונות משכחות לראשונות, ובכל יום ויום צרתה מרובה מחברתה ... ונתקיים בהם הפסוק ... 'ונשארתם במתי מעט תחת אשר הייתם ככוכבי השמים לרוב'.
ונוכח תחושה זו, שיהדות פולין המפוארת נמוגה מול עיניו, שאותה יהדות שמספרה היה ככוכבי השמיים התמעטה והצטמקה, צירף הנובר לספרו נספח מיוחד, שאפשר לקראו כמין הספד של מי שחש כי עליו לתאר את המהות המיוחדת של היישוב היהודי בפולין כפי שהתגבשה עד ימיו, ולתעד עולם מופלא שנעלם. ואת הספדו זה פתח במילים: 'ועתה אתחיל לכתוב הנהגה של מדינת פולין, שהיתה כולה על דרך צדק ויושר ונכון וקיים'. 'שהיתה' – ההספד כולו נכתב בלשון עבר, לא בלשון הווה.
וכך, הוא גם מעיד על עולם התורה הפולני, כי 'המפורסמות אין צריכין ראיה, שלא היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין'; ועל הצדקה והסעד החברתי המפותח שהיה בקהילות היהודיות בפולין הוא כותב: 'היה אין שיעור לגמילות חסדים שבמדינת פולין'; ואת האוטונומיה הקהילתית הייחודית שלה זכו יהודי פולין הוא מתאר כך: 'עמוד הדין היה במדינת פולין, כמו שהיה לפני חורבן הבית בירושלים ... והפרנסים דארבע ארצות היו כמו הסנהדרין בלשכת הגזית'. ושוב, אין זה מקרה שהנובר ראה בבית ישראל בפולין דגם מוקטן של העם היהודי הקדמון היושב לבטח בארצו ההיסטורית, ארץ ישראל, קודם החורבן וקודם הגלות. הקיום היהודי בפולין נדמה היה להם ליהודים שחיו בה, כ'גאולה קטנה ומעט כבוד'. כך ניסח זאת, 150 שנה מאוחר, יותר סוחר היין הלמדן דוב בער בירקנטל מבוליחוב, נוכח אירוע טראומטי אחר שלו היה עד בשנת 1764: פירוקו של היהלום שבכתר האוטונומיה היהודית בפולין, מוסד ועד הארצות. הנובר, שכדי להציל את חייו נמלט בעל כורחו מפולין, חש כנראה לא כפליט אלא כגולה, כמי שגלה כביכול מארץ ישראל של הגולה.
אפשר לשער כי באותה עת לא העלה הנובר על דעתו את האפשרות שיהדות פולין, שבה היו חיי קהילה כה עשירים ותוססים, לימוד תורה בכמות ואיכות שלא נודעו קודם לכן, תתחדש ותצליח לחזור לעצמה. מבחינות רבות ראה עצמו הנובר כמי ששר ההיסטוריה הטיל עליו לשמר ולשחזר את עולמה הרוחני של יהדות זו, והדרך הראויה בעיניו היתה באמצעות ההנצחה הספרותית.
אך יהדות פולין, כפי שאנו יודעים בבירור, חזרה לעצמה. במהירות מפתיעה שוקמו היישובים היהודיים שנפגעו, אלפי יהודים חזרו למקומותיהם, לימוד התורה התחדש ופרץ לאפיקים חדשים, וזרמים רוחניים חדשים ורבי עוצמה הפעימו את לבבות מיליוני היהודים שחיו בארץ זו עד בוא השואה האחרונה. לא יצאו אלא שנים אחדות בלבד והספדו של הנובר כבר לא היה רלוונטי לחיי היומיום שהתחדשו בכל התחומים. הוא היה לתעודה היסטורית ותו לא.
נקודת המבט השנייה: ניו-יורק, 1944. יהודי אחר, גם הוא גולה מארצו, כותב על פולין.
שנה לאחר מרד גטו ורשה ועוד טרם סיומה של המלחמה, פרסם הסופר והמשורר היהודי-הפולני הגולה יוליאן טובים קינה על יהדות פולין שנרצחה. היה זה מנשר קצר שנכתב בפולנית וכותרתו, My, Żydzi polscy, 'אנו, יהודי פולין'. בתוך זמן קצר תורגמו הדברים גם לעברית, ליידיש ולשפות רבות נוספות. המשורר הנערץ, שעד אז לא הפגין כל קרבה או יחס פומבי חיובי לזהותו היהודית, הזדהה בטקסט זה לראשונה, ובאופן עמוק, מרגש ורב עוצמה, עם אחיו היהודים. דבריו נקראים עד היום ברעד.
טובים, יהודי שראה, והמשיך לראות, את עצמו כפולני, מצא עצמו לפתע נדרש לשאלה 'מה פתאום אנו?'. 'אני פולני', כתב טובים, 'כי בפולין נולדתי, גדלתי, חונכתי, למדתי, כי בפולין הייתי מאושר ואומלל, כי מגלותי רוצה אני לחזור לפולין דווקא אף אם יבטיחו לי תענוגות של גן עדן במקום אחר'. ועוד נימוקים רבים יש לו לבסס את פולניותו הבלתי מתנצלת: השפה, והחלומות, והנופים, ובעיקר, כלשונו: 'משום שכך רצוני'.
אם כך מדוע 'אנו, יהודים'? חוזר טובים ושואל, והוא עונה: בגלל הדם. אך אין מדובר בדם הגנטי, ב'דם יהודי' – מושג מיסטי שבו כפר טובים בפירוש – אלא ב'דמם של יהודים'. את זהותו היהודית הישנה-חדשה הוא מבסס אפוא מכאן ואילך על דמם המוחשי של מיליוני היהודים שנרצחו. 'שטפון כזה של דם קדושים', הוא כותב, 'לא היה עוד למן ברוא אלוהים שמים וארץ, ודמם של היהודים ... מצטרף כבר לנהר סוער ומלא קצף, ובירדן חדש זה הריני טובל את טבילת הטבילות ... קבלוני אחים ... על כנסייה זו ברצוני להימנות מעצם היום הזה'.
טובים, היושב על גדות נהר ההדסון ונזכר בנהר הוויסלה, אינו מאמין שיש עוד תקומה לעם היהודי הישן בפולין:
נשא אפוא בגאון, בגאון שביגון, את הדרגה הזאת העולה על כולנה – דרגת היהודי הפולני – אנו, שבדרך נס ומקרה נשארנו בחיים ... ייתכן אפוא שלא 'אנו, יהודי פולין...', כי אם 'אנו, צללי רפאים של אחינו הנרצחים, יהודי פולין...'
... אנו – צעקת הכאב! צעקה ממושכת כזו, עד שתשמע באזני הדורות הרחוקים ביותר. אנו הקינה, היללה, אנו מקהלת היבבה של אל מלא רחמים, אשר הֵדוֹ יימסר מדור לדור ... אנו המוהיקנים האחרונים, פליטי הטבח ... על נהר האדסון, על התימזה, על הפרת, הנילוס, הגנגס והירדן, הרינו תועים בגלותנו וקוראים: ויסלה! ויסלה! ויסלה! אמנו יולדתנו! ויסלה האפורה! לא מזהרי שמש אדמת, כי אם מדם!
... אנו, יהודי פולין... אנו האגדה השותת דם ודמעות. מי יודע אם לא יהיה צורך לכתבה בפסוקי מקרא ... אנו השלב האפוקליפטי של ההיסטוריה, אנו קינת ירמיהו...
שלוש מאות שנה, ותהום רבה של הבדלי אישיות, חינוך ותודעה יהודית, מפרידים בין הרב והמקובל נתן הנובר בן המאה השבע-עשרה לבין המשורר החילוני הפולונופיל יוליאן טובים. אך משותפת להם תחושת האין-אונים, החרדה והתבוסה נוכח האובדן האלים והבלתי מוסבר של העולם היהודי הישן, שעד תמול שלשום היה דבר המובן מאליו. ועוד משותפת להם התחושה הנוראה, שהם, הפליטים שהצילו את חייהם בדרך נס, הם אולי היהודים הפולנים האחרונים, ושגם אם יתחדש הקיום היהודי בפולין הוא יהיה רק צל חיוור של תפארת העבר. משותפת להם גם התחושה שאת החוויה ההיסטורית הזאת של יהודי פולין יש לשאת בגאווה ולשמרה עבור הדורות הבאים.

כשישים שנים חלפו מאז השואה ועד שהרעיון להקים מוזיאון שיתאר וישקף את תולדותיה של יהדות פולין קרם עור וגידים. הסיבה העמוקה לכך לא היתה קשורה, כך נדמה לי, רק למציאות הפוליטית שהשתנתה בפולין, ולא רק לשאלות של תקציב ויכולת גיוס תרומות. האמת היא שבמחשבה ראשונה הרעיון של מוזיאון כזה מעורר חלחלה. באופן זוועתי הוא עשוי להזכיר, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את הרעיון הנבזי של הנאצי אלפרד רוזנברג ועושי דברו להקים מוזיאון ליהדות הישנה, לאחר שנציגיה האחרונים באירופה ייעלמו מעל פני האדמה. בשם רעיון המוזיאון שדדו הנאצים אוצרות אמנות יהודיים פרטיים וציבוריים, בזזו מאות בתי כנסת והחרימו אלפי כתבי יד וספרים בספריות יהודיות ברחבי אירופה הכבושה. רכבות עמוסות שלל העבירו את הרכוש השדוד למוזיאונים בגרמניה, בעיקר לפרנקפורט. חלק ניכר מהשלל השתמר במוזיאון היהודי בפראג, חלק אחר מצא את דרכו לאספנים פרטיים או למוזיאונים, חלק אחר אבד לעד.
אמנם אין צורך להפליג כל כך רחוק, ובטח לא למוזיאונים בעלי אופי כה שטני, שנועדו להיות מין מצבה מקאברית על קברו של העם היהודי, אך יש להודות כי למוזיאונים היסטוריים, כמו בכלל ללימודי ההיסטוריה, יש מעמד חברתי וחינוכי חמקמק, שכן אפשר לטעון אותם בהטיות אידיאולוגיות שונות ומשונות. בהיותו מוסד שמבקש לשמר ולארגן ציביליזציה, טמון בכל מוזיאון היסטורי לא רק יסוד גלוי של סיכום אלא גם תפיסה מובלעת של סיום. מי שירצה יוכל לקשור זאת לפתגם הידוע שיוחס לחוקר הדגול, הביבליוגרף היהודי-הגרמני בן המאה התשע-עשרה, מוריץ שטיינשניידר, שכביכול המליץ לעסוק בחכמת ישראל, ב'וויסנשפט דס יודנטומס', כדי לארגן לתרבות היהודית הישנה 'לוויה מכובדת'. ספק גדול אם שטיינשניידר אכן אמר זאת או חשב כך, אך באמרה זו יש הד לתפיסה שרואה במחקר ביטוי ללמדנות לשם למדנות, לצבירת ידע לשם ידע, ביטוי מסכם לסיומו של פרק 'ארכיאולוגי' שאינו רלוונטי עוד לחיי היומיום.
אם זה מה שמצפים ממנו, מוזיאון היסטורי אכן עלול להיות מקום שבו מסתפקים בארגון מתוחכם של היסטוריה או של תרבות שניתן לתחום אותה במסגרת של זמן. אך מוזיאון כזה, גם אם יהיה מצויד בטכנולוגיה המודרנית ביותר, יישאר עקר וחסר רוח חיים, שכן הוא מייצג השלמה עם העובדה שהנושא שלו כבר 'סגור'. באופן ספציפי יותר, בהקשר של יהודי פולין, מוזיאון כזה עשוי לייצג את התפיסה הגורסת שחיים יהודיים כפי שהיו מזוהים עם המושג ההיסטורי 'יהדות פולין' כבר לא יתחדשו יותר. הסתיים פרק בהיסטוריה והגיעה העת לסכמו, לשמרו ולהציגו ברבים.
אך מוזיאון היסטורי אינו חייב להיות כזה. הוא אמנם צריך לשאוף לתצוגה מדויקת, מקצועית, מעודכנת ומוסכמת של הנושא, אך בה בשעה גם לשאוף ולהיות מרכז חינוכי וקהילתי חי ותוסס שהידע האמין שמוצג בו יכול להפוך לידע שימושי, להיות מקור להשראה ולהתחדשות, ובסיס לעיצוב דינמי של מגוון זהויות דתיות, לאומיות ותרבותיות.
המוזיאון החדש בוורשה אכן מציג תפיסה נועזת וחדשנית, שאינה רואה בהיסטוריה של יהודי פולין עידן שהסתיים. המוזיאון – אם אפשר להפיח רוח חיים במושג זה, שאינו אלא סך כל האנשים והנשים שעובדים בו ויוצרים אותו – גורס כי ההיסטוריה העשירה והמגוונת של יהודי פולין לא רק שממשיכה לפכות בדרכים שונות, בין בפולין גופא ובין מחוצה לה, אלא שהיא מקור חי שיש בו כדי להעשיר את עולמם הרוחני היומיומי של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם וגם בפולין, מקום שלכאורה כמעט שלא נותרו בו יהודים.
הזוית הישראלית של תולדות יהודי פולין התעשרה בדור האחרון ויצאה מכלל חזקתם של ההיסטוריונים וחוקרי העבר. דומה שנוכחותה של פולין בחיי הישראלים הולכת ומתגברת משנה לשנה, ואינני מתכוון רק לפולין כמושג היסטורי או כמטפורה, אלא גם לפולין הריאלית, על אנשיה, נופיה, שפתה ותרבותה. זאת ועוד, בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה עדיין חששו ישראלים רבים כי זיכרונה של השואה וזיכרונם של חיי הגלות ילך ויתעמעם במרוצת השנים, והאתוס הישראלי והציוני השולט לא יאפשר מרווח נשימה כביכול לצורות קיום יהודיות אחרות. אך ההפך הוא שקרה. הזיכרון רק מתעצם. פרויקט המסעות של תלמידי בתי ספר תיכון לפולין, שמקיף בכל שנה אלפים רבים של בני נוער מכל הארץ, בני כל העדות והשכבות, הוא חסר תקדים ולמיטב ידיעתי אין לו אח ורע בעולם. באיזו עוד מדינה נשלחים בני נוער לסמינר מטייל מחוץ לגבולות מדינתם? ולאיזו עוד מדינה בעולם נשלחים תלמידים ישראלים בהיקף שכזה? עם כל הבעיות שנלוות לפרויקט זה – ויש בעיות רבות – העובדה המכרעת היא שפולין הפכה להיות ה'חוץ לארץ' הראשון של רוב בני הנוער הישראלים, ושבמרוצת השנים עשרות אלפי בני נוער ובני משפחותיהם נחשפו להיסטוריה, לנופים, לעולם התרבותי והרגשי של יהדות זו.

לפני שלוש שנים נחשפתי לראשונה לרעיון הקמת המוזיאון לתולדות יהודי פולין. מנהל המוזיאון וצוות עובדיו, שעדיין גיששו באפלה את דרכם, חשבו – ובצדק – שמן הדין הוא לשתף באתגר הזה כמה שיותר מומחים, ושהוא חשוב מדי מכדי להותירו רק בידיהם של היסטוריונים פולנים, יהיו חשובים ומעולים ככל שיהיו. לצוות המוזיאון כבר היו רעיונות מה צריך להציג ומהו הנרטיב ההיסטורי הנכון, וכבר גויסו לצוות זה מומחים מחוץ לפולין, בעיקר היסטוריונים יהודיים מארה"ב, אך אל הקהל הישראלי הם עדיין לא הגיעו. הם פנו אפוא אל המכון לחקר תולדות יהדות פולין באוניברסיטת תל-אביב, שבראשו אני עומד, וביקשו את עזרתנו.
וכך, בינואר 2006 התקיימה באוניברסיטת תל-אביב התייעצות בת יומיים, שאליה זומנו היסטוריונים ישראלים מכל האוניברסיטאות. המוזיאון העביר מראש את רעיונותיו, כפי שגובשו עד אז, וההיסטוריונים הישראליים התבקשו להגיב עליהם.
זה היה סיעור מוחות מיוחד במינו, ודומני שאנשי המוזיאון למדו להכיר מכלי ראשון לא רק את עולם המחקר המגוון והאינטנסיבי של תולדות יהודי פולין, שנעשה בישראל על ידי חוקרים ותיקים וצעירים, אלא גם למדו להכיר את הרגישויות המיוחדות של היסטוריונים ואינטלקטואלים ישראלים בכל הקשור להתמודדות עם שאלת המחקר, השימור וההנצחה של יהודי פולין. לא רק הם למדו הרבה, אלא גם הישראלים למדו על הפולנים, ובמיוחד שלושה חוקרים שהוזמנו לאחר מכן להשתלב בצוות הבינלאומי של תכנון המוזיאון. ד"ר אדם טלר מאוניברסיטת חיפה המתמחה בראשית התקופה המודרנית, ד"ר חוי בן-ששון, שעוסקת בשואה, ואנוכי, שתחום התמחותי קשור למאה ה-19 ולתולדות החסידות והחברה היהודית המסורתית.
עד כמה היתה רבה השפעתנו על עיצוב המוזיאון אתם יכולים לראות מכותרת התערוכה שמדברת על יותר מאלף שנות היסטוריה יהודית בפולין. באותו כינוס ניסיתי לטעון כי איך שלא נהפוך את הקערה, קשה לדבר על אלף שנים, אלא לכל היותר 800 או 850 שנים מאז ידוע על קהילות יהודיות מאורגנות ראשונות על אדמת פולין. אך מאומה לא עזר לי ומול התאריך העגול של אלף שנים קשה כנראה להילחם.
עבורנו כחוקרים ישראלים, בעצמנו צאצאים של יהודי פולין, היו כמה וכמה הפתעות במהלך העבודה על המוזיאון, ובראשן ההכרה בכך שבניגוד לתפיסתנו המקובלת, שהקיום היהודי בפולין נכרת לחלוטין בעקבות השואה, הרי שבעיני הפולנים אין הדבר נכון כלל וכלל. שרידי הקהילה היהודית המשיכו לקיים בפולין שלאחר המלחמה, וגם בפולין הקומוניסטית, חיי קהילה עשירים, שאמנם דוכאו בעקביות אך המשיכו להתקיים כל הזמן, ומשניתנה האפשרות להחיותם – פרצו הגחלים והיו לאש גדולה. הקיום היהודי בפולין לאחר השואה לא רק שלא היה מובן מאליו, אלא שלווה בהתמדה בצלילים צורמים. אחת הבעיות הקשות שעמן מתמודד צוות החוקרים העוסק בתקופה זו, היא כיצד להציג ולשקף בצורה מהימנה ומאוזנת את העובדה שרבים מיהודי פולין לאחר המלחמה היו מזוהים עם השלטון הקומוניסטי, שהיום, כמובן, נתפס בצורה שלילית ביותר. איך שלא תוצג תופעה זו היא איננה מבשרת טוב. מצד אחד – אי אפשר להתעלם מהעובדות ובודאי שלא מהדימוי, שמושרש חזק מאוד, בדבר שיתוף הפעולה שבין יהודים לבין המפלגה הקומוניסטית; מצד שני – האם אין בכך עידוד לאנטישמיות או למצער לחיזוק סטריאוטיפים אנטישמיים?
שאלות אלה, אולי בצורה חריפה קצת פחות, עלו ועולות גם בקשר לנקודות חיכוך בין נרטיבים שונים הקשורים לתקופות מוקדמות יותר, ואני חייב לציין שלא כל השאלות נפתרו עדיין, ואפשר להניח שחלקן גם לא תיפתרנה, שכן מוזיאון, ולו גם מוזיאון היסטורי, אינו יכול לשקף חילוקי דעות ובוודאי שאינו יכול להכריע בין דעות שונות. ובהינתן הדעה, שלרוב המבקרים בו גם אין את הידע או הרצון להיחשף לפרשנויות שונות, הרי שתפקידו של המוזיאון הוא להימנע מהבלטת ויכוחים היסטוריוגראפיים ולשקף את הקונצנזוס המחקרי ככל שניתן.
ברור לגמרי שהמוזיאון לא יימנע מהצגת הדברים הקשים והבלתי נעימים. האנטישמיות הפולנית ושנאת היהודים, האפליה והקיפוח, פרעות ומעשי רצח – כל אלה יימצאו את ביטויים במוזיאון ללא ניסיון למציאת חן בעיני גורם כלשהו. הבעיה היא אחרת: תולדות יהודי פולין עשירים כל כך ועמוסים כל כך באירועים ובתהליכים, והבעיה העיקרית העומדת בפני המתכננים היא שאלת הבחירה: אל מה להתייחס ועל מה לוותר. אין מקום ואין דרך להתייחס לכל קהילה יהודית, לכל תלמיד חכם, רב, סופר או משורר, אין מקום ואין זמן להתייחס לכל ספר או עיתון, לכל חצר חסידית, מפלגה פוליטית ולהבדיל לכל גטו ולכל אירוע מאירועי השואה. המוזיאון כולל בתוכו שבע גלריות עיקריות, שכל אחת מוקדשת לפרק זמן אחר, וכל אחת מחולקת בתוכה לכמה גלריות משנה. באחד הדיונים עשינו חשבון שאם מבקר ממוצע יבלה במוזיאון כשעתיים, הרי שהזמן המשוער שהוא יקדיש למשל לתצוגה על החסידות או ההשכלה לא יעלה על חמש דקות. ובכן, כמה מידע, מילולי וחזותי, אפשר לדחוס באותן חמש דקות.
אין לשכוח כי המוזיאון הוא במידה רבה 'פולני' ולא 'יהודי'. הוא פולני במובן זה שהוא יוזמה של פולנים, הוא ממוקם על אדמתה של פולין, יופעל על ידי פולנים ופונה גם, ואולי בעיקר, לפולנים. האם לעובדה זו יש השפעה על עיצוב התכנים של המוזיאון? האם המוזיאון יתחמק מהעמדת ראי מול מבקריו רק משום שאינו רוצה לגרום להם מבוכה או חוסר נחת? אני יכול לקבוע בביטחון שאין מצב כזה. מלכתחילה הבינו אנשי המוזיאון כי אין שום אפשרות לכונן מוזיאון שיהיה אך ורק 'פולני' ויציג נקודת מבט 'פולנית'. צוות ההיסטוריונים שתכנן את הנרטיב של המוזיאון וקובע את התכנים שיוצגו בו הוא צוות בינלאומי, ששותפים בו מומחים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, פולנים, אמריקאים וישראלים. ניקח למשל, את הצוות שאחראי להציג את המאה התשע עשרה על כל תהפוכותיה וחידושיה: את החצרות החסידיות הגדולות, את עולמה של ההשכלה ושל המשכילים, את ישיבות ליטא ואת האינטליגנציה היהודית העירונית הקוראת להשתלב בתרבות הפולנית, את הפרעות, את התעוררות הלאומיות היהודית – הציונות, תנועות הפועלים, ראשית ההגירה. על עיצוב התכנים של כל השפע הזה אחראים ארבעה אנשים: שני חוקרים יהודיים מארה"ב, חוקר פולני-קתולי לא יהודי וחוקר ישראלי (אני). החוקר הפולני, פרופ' מרצ'ין וודז'ינסקי מאוניברסיטת וורוצלב, שתוכלו לראות אותו מתראיין בסרטון על המאה התשע עשרה, הוא מומחה בעל שם דווקא לתולדות החסידות... הוויכוחים הרבים שהיו בתוך הצוות הזה על תכנים, על דגשים או על פרופורציות, לא שיקפו אף פעם נרטיב לאומי או אידיאולוגי איזה שהוא, אלא ויכוחים מקצועיים שניטשים דבר יום ביומו בין היסטוריונים. לא הצלחתי למצוא אף פעם איזו הטיה אידיאולוגית המשייכת מישהו מאיתנו לאסכולה כלשהי. אפשר יהיה לחלוק כמובן על שיקול דעתנו נוכח המוצר הסופי, ואני משוכנע שגם יהיו כאלה שיחלקו על כך, אבל אני יכול להבטיחכם נאמנה שכל מה שיוצג הוא פרי של שיקול דעת מעמיק ושל קונצנזוס בין ההיסטוריונים שעסקו ודנו בנושא זה.
בתחילת מעורבותי בעסקי המוזיאון חשתי כי אני נמצא שם כמין שליח שמייצג את האקדמיה הישראלית ואת הסיפור היהודי והישראלי, שומר שלא יקלקלו אותו. ככל שחלף הזמן והעבודה העמיקה כך הלכתי והשתחררתי מתחושה זו. המוזיאון הזה הוא לא רק עלינו, על יהודי פולין, הוא גם בשבילנו. הוא אמנם ממוקם בפולין, לא כאן, אך מן הדין שיהיה בפולין ולא כאן. המוזיאון הזה הוא של הפולנים שגרים בפולין, אך הוא גם שלנו, היהודים והישראלים שגלו מפולין, מרצונם ובעל כרחם, שגרים מחוץ לפולין, אך חשים געגועים ורגש חם כל כך למורשת האדירה שעיצבו אבותינו ואבות אבותינו על אדמתה. המוזיאון ינסה לשקף את המורשת הזו בדרך כזו שתהפוך אותה לירושה חיה ומתפתחת, למקור של השראה ויצירתיות מתחדשת.

קישורים
מוזיאון לתולדות יהודי פולין
Museum of Polish Jews - a window on a lost civilization

ועידת אוויאן

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן (Évian-les-Bains) שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית.

הסיבות לכינוסה של הוועידה
זרם המהגרים שביקשו להיכנס לארצות הברית יצר לחץ על רוזוולט לשנות את חוקי ההגירה הנוקשים שחוקק לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי. רוזוולט, שלא רצה בכך, ניסה להימנע מהלחצים על ידי מציאת פתרון לפליטים היהודים והפנייתם ליעדים אחרים מארצות הברית, ולצורך כך יזם את הוועידה. סיבה נוספת לכך היא הטענות שהופנו לארצות הברית ממדינות שונות על כך שאינה עושה דבר כדי לסייע ליהודים במצוקתם.
מטרת הוועידה
חוקי נירנברג שנחקקו ב-1935 הפכו את יהודי גרמניה לנרדפים, ללא אזרחות, במדינתם שלהם. עד 1938, 150,000 מתוך 600,000 יהודי גרמניה נמלטו ממנה. רובם לארץ ישראל. במרס 1938 נוספו 200,000 יהודי אוסטריה לנרדפים בעקבות האנשלוס הגרמני על אוסטריה. מכסות ההגירה של הבריטים והאמריקאים מנעו מרובם לצאת את ארצם והפליטים היהודים לא מצאו מדינות אחרות המוכנות לקלוט אותם.
את הוועידה יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והשתתפו בה נציגים ממדינות אירופה ואמריקה. בוועידה השתתפו נציגים של 32 מדינות ו-24 ארגונים התנדבותיים אשר דנו בהגירת המונים (בעיקר יהודים) מגרמניה ומאוסטריה למקומות אחרים באירופה ובעולם. עיקר יוזמתו של רוזוולט באה על מנת להוריד את הלחצים שהופעלו עליו לגבי הפליטים היהודים ולהראות כי ארצות הברית פועלת למענם, בניגוד לשמועות שפורסמו עליה.
כבר בתחילת הוועידה, בנאום הפתיחה של נציגו האישי של הנשיא רוזוולט, מיירון טיילור, שבו לא הזכיר את הבעיה המיוחדת של הפליטים היהודים, היה ניתן לראות כי הוועידה לא תחולל שינוי מהותי:
עמדת המדינות שהשתתפו בוועידה
נציגי הוועידה הצהירו כי אכן יש למצוא ליהודים מקום מחוץ לגרמניה, אך מרבית המדינות סירבו לקלוט את היהודים.
טיילור טען בנאום הפתיחה כי ארצות הברית מוכנה לקבל אליה 27,370 מהגרים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה, במשך שנה, משמע שלא הוגדלו המכסות. בריטניה התנתה את השתתפותה בוועידה בכך שארץ ישראל לא תועלה כפתרון אפשרי לקליטת הפליטים היהודים, עקב המרד הערבי והחשש מהיווצרות מתח בארץ אם בריטניה תאשר כניסת יהודים לארץ. בריטניה טענה כי שטחי האימפריה שלה כבר צפופים ואינם מתאימים להתיישבות אירופאית. נציג צרפת טען כי צרפת כבר מלאה בפליטים ואינה יכולה לקלוט עוד, ובנוסף מצבה הכלכלי לא מאפשר לה לקלוט עוד פליטים. נציג בלגיה הצטרף לטענת צרפת. הולנד הסכימה לקבל אליה פליטים בתנאי שימשיכו ליעד אחר. אוסטרליה טענה כי קליטת הפליטים תביא להתעוררות בעיית הגזענות. מדינות דרום אמריקה טענו כי הן סובלות מאבטלה גוברת ורק הרפובליקה הדומיניקנית הצהירה שהיא מוכנה לקבל כ-100 אלף פליטים. קנדה הסכימה לקבל אך ורק פליטים שעוסקים בחקלאות וכיוון שהפליטים לא הגיעו מרקע חקלאי, הצעה זו לא הייתה רלוונטית. כל הממשלות פרט לרפובליקה הדומיניקנית לא הסכימו להגדלת המכסות ולקבלת פליטים יהודיים אל שטחן.
תוצאות הוועידה
הוועידה ננעלה כעבור תשעה ימים, ב-15 ביולי.
ועידת אוויאן לא השיגה דבר פרט להקמתה של ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים שלא עשתה כמעט דבר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכו מאות אלפי הפליטים קורבן לאדישות העולם.
המדינות הדמוקרטיות הראו במפורש את חוסר רצונן לעזור לפתור את בעיית הפליטים היהודים והפליטים בכלל. כך יתנהגו המדינות גם בתקופת השואה. מטרת ארצות הברית בכינון הוועידה הייתה לגרום לרושם חיצוני שהיא מנסה למצוא פתרון לבעיה ואכן מטרה זו של ארצות הברית הושגה. כישלון הוועידה הוכיח כי העולם מדבר הרבה ופועל מעט מאוד. לא נעשה כל מאמץ רציני כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודים.
כישלונה של ועידת אוויאן עודד את גרמניה, שראתה בסירובן של המדינות לקלוט את היהודים מעין אישור לנהוג ביהודים כרצונה. גרמניה הנאצית למדה מהוועידה כי אדישות העולם לאירועים המתרחשים על אדמתה גדולה מאוד.
חיים ויצמן צוטט לאחריה אומר כי "העולם נחלק לשנים, מקומות שליהודים אסור להתגורר בהם ומקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם"

קישורים
נאומו של נציג ארצות הברית בוועידת אוויאן למען הפליטים, באתר "דעת"
יהודים למסירה בזיל הזול - מי מעוניין ?, באתר "עלומים"
ארוין בירנבאום, הועידה הגורלית ביותר בהיסטוריה היהודית, נתיב (באנגלית)

(ויקיפדיה)

מבצע מהדק נייר (פייפרקליפ; באנגלית Operation Paperclip)

מבצע מהדק נייר (פייפרקליפ; באנגלית Operation Paperclip) הוא שם מבצע של ארצות הברית מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע הייתה לאתר ולגייס מדענים בכירים נאצים בגרמניה בברית המועצות ובמדינות נוספות, כדי לשלב אותם במחקרים בארצות הברית, בתקופת המלחמה הקרה.
מדענים אלה תרמו לתוכנית החלל האמריקאית, אך גם למחקרים פסיכיאטריים כדוגמת פרויקט MKULTRA.
המדענים, שחלקם השתתפו בפשעי המלחמה של הנאצים, הביאו איתם בדרך כלל גם חברים ובני משפחה. בין המדענים שגייסו האמריקאים נמנה גם ורנר פון בראון.

רשימת אוסנברגבאביב 1943 החלה גרמניה במאמצים להחזיר מיחידות השדה מדענים וטכנאים כדי להשתמש בכישוריהם לצורך מחקר ופיתוח. גיוסם של מדענים וטכנאים דרש תחילה איתור של אנשים בעלי כישורים מתאימים, ובהמשך מעקב אחריהם (בעיקר כדי ללמוד על נאמנותם), התוצאה של דרישות אלו הייתה יצירתה של רשימה על ידי ורנר אוסנברג, מאוניברסיטת הנובר שעמד בראש ההתאחדות למחקר צבאי (Wehrforschungsgemeinschaft). במרץ 1945 מצא טכנאי פולני שאריות מהרשימה שנגרסה ונזרקה לשירותים, והודות לשאריות אלו הרכיבו האמריקאים "רשימה שחורה" - שם קוד לרשימת מדענים שיועדו לחקירה, ובראשם ורנר פון בראון.
מבצע Overcastהתוכנית המקורית של האמריקאים הייתה לראיין רק חוקרי טילים, אולם בעקבות מברק שנשלח לפנטגון ב-22 במאי 1945 על ידי מייג'ור סטיוור הוחלט לשנות את התוכנית ולפנות טכנאים גרמנים ואת משפחותיהם כדי להשתמש בידע שרכשו לצורך המלחמה באוקיינוס השקט, וכן כדי למנוע את העברת הידע לידי ברית המועצות.
נוסף על מדענים המומחים בטילים בפיזיקה גרעינית חיפשו בעלות הברית גם אחרי מומחים בתחומי הכימיה, הרפואה ונשק ימי.
מרבית המדענים היו מדענים שהועסקו במסגרת פיתוח V-2, ואלו שוכנו עם משפחותיהם בבוואריה. שם המבצע שהתקבל במטות המשולבים האמריקאים ב-19 ביולי 1945 היה Overcast, אך מאחר שנעשה שימוש פומבי ב"מחנה Overcast" למחנה בו שוכנו המדענים, ניתן למבצע שם הקוד פייפרקליפ (Paperclip).
מבצעים מקביליםמבצע מקביל בשם "קופסת גפרורים" ניהלו גם הקנדים.
גם ברית המועצות עשתה מאמץ להשיג את הידע הגרמני בנושא טילים. סטלין שרגז על נפילתם של בכירי המהנדסים לידי האמריקאים אמר: "זה בלתי נסבל בהחלט. אנו הבסנו את צבאות גרמניה הנאצית; אנו כבשנו את ברלין ופנמינדה; אך האמריקאים השיגו את מהנדסי הטילים"[1]. עם זאת, עלה בידי הסובייטים לתפוס מאות טכנאים ומהנדסים, את המעבדות בפנמינדה וכן רשימות של ספקי רכיבים לטילים. הטכנאים והמהנדסים הועברו לברית המועצות בשנת 1946. שם הם נחקרו ומסרו פרטים שאיפשרו לסובייטים לבנות את הטילים הגרמניים. עד נובמבר 1953 הוחזרו הטכנאים לגרמניה.
(ויקיפדיה)

‫מדיניות ההגירה הקנדית כלפי קורבנות הנאצים‬

‫הרולד טרופר‬

‫מיד אחרי המלחמה הסיחו רוב קברניטי הממשלה את דעתם מעניין המהגרים היהודים או‬ ‫מהגרים אחרים. על סדר יומה של הממשלה היו ענייני פנים חשובים פי כמה, בייחוד בתחום‬ ‫הכלכלה. הקברניטים הללו ידעו יפה שקנדה התגברה על השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-‬ ‫30 לא על-ידי תוכניות של חלוקת משאבים כלכליים ושיקום חברתי, ואף לא על-ידי "ניו-דיל"‬ ‫משלה, נוסח ארצות-הברית, אלא על-ידי הילולה של בזבוז כספי ציבור שהיה כרוך במלחמה.‬
‫אבל עכשיו, ב- 5491, תמה המלחמה, והם חששו שמא תשוב קנדה ותשקע בשפל כלכלי.‬ ‫האם עתיד הניצחון להביא בכנפיו אבטלה המונית ותורים ארוכים לקניית לחם?‬
‫לקנדה לא היה אפוא כל עניין בקבלת מהגרים רעבים ללחם, או מהגרים אחרים. ממילא‬ ‫היו פקידי המינהל טרודים ראשם ורובם בהחזרתם של 000,06 חיילים קנדים שעדיין שהו‬ ‫מעבר לים. היו שחששו מפני החיילים הללו, למודי המלחמה, שישובו הביתה מלאי תקוות‬ ‫ויסירו מעליהם את מדיהם רק כדי לעמוד בתור המובטלים. פקידים אחדים חששו גם מפני‬ ‫מרי אזרחי בשל האכזבה מן השחיתות החברתית והכלכלית.‬
‫אין פירוש הדבר שממשלת קנדה לא ידעה דבר על משבר המהגרים באירופה אחרי‬ ‫המלחמה, או שהיתה אדישה לעניין. נהפוך הוא. ואולם הגורם הקובע במדיניותה של קנדה‬ ‫היה אי-רצונה לקבל אליה את מוכי הגורל הללו. הממשלה לא ראתה את עצמה אחראית‬ ‫לפליטים הללו, הקרויים בפי כל "עקורים".‬ ‫אחת היא מה היו ממדיו של משבר הפליטים מיד אחרי המלחמה, קנדה, כמוה כשאר‬ ‫בעלות-בריתה המערביות, ראתה תחילה בשאלת הפליטים שאלה זמנית בלבד. הפליטים‬ ‫הללו, לרבות היהודים, כך סברו בקנדה, לא יהיו פליטים עוד משיימצא להם מקום ללכת אליו.‬
‫בלהט התלהבות הניצחון הראשונה, באופוריה התמימה שהשתררה אחרי מיגורו של שלטון‬ ‫הנאצים, סברו פקידי ממשל קנדים שהכל יוכלו לשוב לבתיהם. כיוון שישוקמו התחבורה‬ ‫היבשתית והרשויות האזרחיות, יהיה אפשר לסייע לכל הפליטים לשוב לארצותיהם. אם ישובו‬ ‫הנורווגים לנורווגיה, הצרפתים לצרפת, הפולנים לפולניה, הרוסים לברית-המועצות,‬ ‫האוקראינים לארצם והניצולים היהודים למקומות מושבם באירופה, כך גרסו הקנדים בצדק,‬ ‫עקורים עוד. תוכניותיהן של בעלות-הברית לפתרון שאלת הפליטים‬ ‫לא יהיו העקורים‬ ‫התבססו על השיבה למולדת, ומן הבחינה הזאת היתה זו שאלה מינהלית. כיוון שסירבו‬ ‫העקורים לשוב לבתיהם, נהייתה השאלה המינהלית למשבר פוליטי.‬ ‫הדעת נותנת שאת האיבה הזאת כלפי היהודים באביב 6491 הזין גם הפחד מפני‬ ‫הקומוניזם. ב- 5 ספטמבר 5491, פחות מארבעה חודשים אחרי כניעתה של גרמניה, ערק‬ ‫מתפקידו איגור גוזנקו, פקיד צופן בשגרירות הסובייטית באוטווה, ולקח איתו 901 מסמכים‬ ‫סודיים של השגרירות. פרשת העריקה הביאה לחקירה נרחבת ביותר של הריגול הסובייטי‬ ‫בקנדה, ובשלה היתה קנדה מעורבת במלחמה הקרה עוד קודם שזכתה המלחמה זאת‬ ‫בשמה. משטרת הפרשים המלכותית של קנדה יצאה בעקבותיה של רשת ריגול קומוניסטית‬ ‫שפעלה, על-פי החשד, בקנדה.‬
‫חקירות המשטרה, הקמתה של ועדה מלכותית ושורה של משפטי ריגול ראוותניים - כל‬ ‫אלה מילאו את העיתונים. רבים מן השמות שהוזכרו היו שמות של יהודים, ובהם פרד רוז,‬ ‫הקומוניסט הראשון והיחיד שהיה חבר הפרלמנט הפדרלי וייצג את אחד מרבעיה של‬ ‫מונטריאול, שהיה מיושב יהודים בצפיפות. אפשר שלעולם לא נדע באיזו מידה הצית מסע‬ ‫הצלב האנטי-קומוניסטי הזה של אחרי המלחמה את הרגשות האנטישמיים בקנדה; על-כל‬ ‫פנים, אין ספק שרתח וגעש מתחת לפני השטח. בפברואר 6491 קיבל ראש הממשלה דין-‬ ‫וחשבון על חקירותיהם של המשטרה ושל אנשי הביטחון, וכתב ביומנו:‬
‫או לפתח דעות‬ ‫"מעולם לא הרשיתי לעצמי להשתעשע ברעיון הזה )של אנטישמיות(‬ ‫קדומות, אבל חובה עלי לומר שההוכחות מוצקות מאוד, לא נגד כל היהודים, שהרי אי-אפשר‬ ‫להפליל גזע שלם, כשם שאינך יכול להפליל אומה שלמה, גישה מוטעית היא, אבל רבים‬ ‫מבני הגזע הזה הם אכן בעלי נטיות מסוכנות."‬ ‫היה צורך לטפל בדאגה שנתעוררה בציבור לגורלם של העקורים, ובייחוד לגורל המהגרים‬ ‫היהודים; ובה בשעה היה על הממשלה לטפל במחסור המתמשך בכוח עבודה, בדרישתם‬ ‫של אנשי-העסקים למדיניות הגירה ליברלית, ובמחאותיהן של הקהילות האתניות הקנדיות,‬ ‫שקראו להתיר את כניסת העקורים. לבסוף, בסוף 6491, חלה התפנית; בעקבות לחץ גדול‬ ‫של אנשי העסקים ושל בעלי-בריתם בממשלה, נקטה הממשלה פעולה, נסיונית אמנם,‬ ‫לפתיחת השערים לפני המהגרים. תחילה פעלה בזהירות, כמבקשת לבחון את תגובת‬ ‫הציבור, מחשש לאבד את תמיכתו ולעורר התנגדות מחודשת למהגרים. משסבורה היתה‬ ‫שהציבור מוכן להקלת-מה של הגבלות ההגירה הישנות, אף שחששה מעט מפני התאמתם‬ ‫האתנית של המהגרים לעתיד לבוא, אישרה הממשלה שתי תוכניות – האחת לאיחוד‬ ‫סלקטיווי של קרובי משפחה מדרגה ראשונה, והאחת לקבלת אלפיים חיילים פולנים‬ ‫משוחררים שסירבו לשוב למולדתם.‬

‫מקור: הרולד טרופר,"קנדה וניצולי השואה", בתוך : שארית הפליטה 1948-1944,‬
‫הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השישי של חוקרי השואה, הוצאת יד ושם, תשנ"א,‬
‫עמ' 249-243 .‬

כמו אבנים שותקות - המיתוס ההולנדי

``כמו אבנים שותקות`` הוא ספר זכרונות של נער יהודי שהתבגרותו עברה עליו בתקופת כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים. בספר מתוארים החיים באמסטרדם שלפני השואה, וחיי המחבר, עד עלייתו ארצה.
עם קריאת הפרקים הראשונים של ספר זה הקורא חש כי לפניו ספר זכרונות לא-שגרתי. זכרונותיו מלאי-הצבע של נער יהודי מאמסטרדם, שתקופת התבגרותו נחצתה - בלא שנקטעה - על-ידי השואה, אינם ילדי הכאב או האבל, הגעגועים לנוף-הילדות שאבד או הכרת-התודה למציליו.
אין ספק, במחבר יש מכל אלה גם יחד. אולם זכרונותיו הם בראש ובראשונה תולדת הרצון להבין: להבין את האשליות הרות-האסון, את האיחוד בהכרת-המציאות שהיה נורא לא פחות מן המציאות עצמה. ללא שום סנטימנטליות הוא מבקר ומוקיע את כל מה שנראה לו ראוי לביקורת ולהוקעה. בזכרונותיו אלה האנליזה משולבת בתיאור. וכך מחאתו של הנער כנגד חוסר-הדמיון והכבילות-לדגם של הדור המבוגר, בשם הצרכים והערכים האוניברסליים של גיל הנעורים, מתלכדת עם מחאתו של ניצול השואה ומחנות הריכוז כנגד האשליות ההרסניות שטיפחה תרבות שלמה.
הרעננות הסיפורית והאינטלקטואלית של זכרונות אלה עושה את הקריאה בספר לחוויה מדהימה.
מנחם ברינקר

בריחת המלכה וילהלמינה וממשלתה מהולנד, ב13- במאי 1940, בעוד הקרבות נגד הפולש הגרמני בעיצומם, נתנה את האות להשמדת רוב רובם של יהודי הולנד, שמנו 140,000 נפש.
ב1942- גורשו יהודי הולנד מארצם, והמלכה וממשלתה הגולה, שישבו בלונדון, לא השמיעו קול מחאה, המיתוס ההולנדי הוא בעיקר מיתוס תוצרת הארץ.
שמואל הכהן

בתודעה ההיסטורית החמקמקה של הציבור הרחב, עדיף היה להיות יהודי בהולנד מאשר בפולין, כי מכל מדינות אירופה, הפולנים היו אנטישמים בצורה רצחנית ובקצה השני של הקשת נמצאו ההולנדים, שלא הראו אנטישמיות בולטת והיהודים חיו שם בשלום זה 340 שנה עד הפלישה הנאצית.
התודעה הזו מסתמכת על מיתוס, שבעיקר טיפחו ההולנדים, על עמידות הגבורה שלהם מול הגרמנים ויחסם האצילי כלפי היהודים. מיתוס שהחל להתפורר עם פרסום יומנה של אנה פרנק.
היום ידוע כי 75% מיהדות הולנד נכחדה בשואה, שיעור גדול מכל מדינות אירופה, שלא רק עורר מהומה בהולנד כשנודעו המספרים האמיתיים אלא חייב אותם לבחינה עצמית כיצד יתכן החורבן הזה?

ז`אק פרסר, היסטוריון יהודי מוכשר ששרד את המלחמה הודות לחבריו שהסתירוהו ודאגו לצרכיו במשך שנתיים, נתבקש ע"י הממשלה ההולנדית לחקור את פרשת ההכחדה.
את תוצאות החקירה הוא פרס במחקר שעורר סערה קשה בהולנד. תוצאות מחקר זה הוא מגולל גם בנובלה "ליל הז`ירונדינים", שהיא סיפורו של ז`אק סואסו רודריגז באותה המידה שהיא גם סיפורה של יהדות הולנד הנכחדת.
אי אפשר להבין את הספר ללא רקע על מהלך העניינים ההיסטורי בהולנד -
המושג ליל הז`ירונדינים מתייחס לערב המהפכה הצרפתית בה נציגי הסיעה הזירונדיסטית הודחו ע"י נציגי הסיעה היעקובינית, בגלל רצף כשלונות מלחמתיים. הז`ירונדינים הואשמו בבגידה והוצאו להורג ע"י הגיליוטינה. המהלך הזה זכור כמהלך מתוחכם וערמומי של רובספייר שכונן משטר רודנות.
במובן זה, הז`ירונדינים הם סמל לתינוק שנשפך עם המים שכן הם היו תומכים נלהבים של זכויות האזרח בצרפת (מטרת המהפכה) במקביל הם סמל לבגידה שעוד תתגבש ותבוא.
בשנת 1939 הקימה ממשלת הולנד בסיוע כספי היהודים את מחנה וסטרבורק על מנת לתת פתרון לפליטים היהודים שהצליחו לברוח מגרמניה. בתקופה בה מדינות התנגדו להתיר לפליטים להגר לתחומן, בעיקר משיקולים כלכליים (עמדות שהובעו בוועידת אוויאן) צעד זה נחשב להומניטרי, אבל בראיה היסטורית כפי שמופיע גם בהקדמת המתרגמת, זה היה צעד אחד מני רבים בשיתוף הפעולה של ההולנדים עם המשטר הנאצי.
במקום לראות ביהודים פליטים, נרדפים, בחרה הממשלה ההולנדית לנהוג בהם כזרים. למי שקרא את מלון פרובלמט, המושג `זרים` מצביע על היחס והטיפול לו זכו היהודים ולאלה שלא קראו, `זרים` משמעותו בני אדם ללא זכויות ולמעשה ללא חיים.
במאי 1940 פלשו הגרמנים להולנד. ההולנדים שלא נלחמו מאות שנים (החל מאמצע המאה ה- 17) נפלו שדודים לאחר 4 ימים. הממשלה והמלכה ההולנדית עזבו לבריטניה ולמעשה הפקירו את האזרחים לגורלם. הנאצים פעלו בתחכום שכן הם לא רצו לעורר התנגדות וביקשו להטמיע את הולנד ברייך ה- 3.
המושל שמונה, נהג יד רכה שהוליכה רבים שולל ולכן מנהיגי הקהילה היהודים נהגו בהתאם לגישה "לא לגלות התנגדות על מנת למנוע גרוע יותר".
באוקטובר 1940 החל רישום עובדי הציבור היהודים ובינואר 1941 הוצא צו לרישום כלל התושבים היהודים. ביצוע המלאכה נעשתה כל כך בקפדנות שאיש לא הצליח להתחמק מהרישום והגרמנים השיגו רשימה מדוייקת שכללה כ- 160,000 יהודים מתוכם כ- 20,000 יהודים מעורבים.
בשלב הבא הוקם היודנרט ובמקביל נשלחו ליהודי הולנד צווי התיצבות במחנה וסטרבורק. ליודנרט נודעה משמעות רבה הן בשביל היהודים והן עבור הגרמנים: הוא היה חולית הקישור בין הציבור היהודי לשלטון הגרמני וככזה תפקידו אופיין בשניות. היודנראט ההולנדי היה אחראי על פעילויות התרבות, החינוך והדת. עליו הוטלה גם האחריות לאספקת וחלוקת מזון. במקביל הוקמה גם משטרה פנימית במחנה שתפקידה היה לשמור על הסדר שביציאת המשלוחים.
הספר מתאר את הצטרפותו של ז`אק, יעקב, למשטרה במחנה וסטרבורק. הוא נמצא על סף שילוח לסוביבור והוא מודע לכך שזו בוודאי תהא דרכו האחרונה, ולכן הוא מוצא את הזמן לבוא בחשבון עם עצמו ועם מעשיו לאורך התקופה ששימש בתפקידו כשוטר.
אט –אט נפרסת בפני הקורא מסכת כאובה של החלטות ומעשים שבעליל יוצרים דילמה מוסרית קשה וכואבת. האם הצלת 10 צדיקים במחיר הכחדת היתר, שיעלו לעולה ראויה מבחינה מוסרית והילכתית? הכותב מתאר את דרך ההסתאבות וקלות השתיקה.
רק כאשר חרב דמוקלס מונפת מעל גרונו, הוא מתאר את הרמיה, התעתוע, ההתעללות והבגידה הקשה שלו בבני עמו אותם שילח למוות. ולא רק שלו, אלא של המנהיגים היהודיים שיצרו חזות וכסות בפני ה``עיוורים`` אותם היו אמורים להנהיג אל השיחרור. אותם מנהיגים שהעדיפו לשלח את פשוטי העם לפני הגבירים ובסופו של דבר נאלצו גם אותם להקריב על מנת להציל את עורם ונשמתם שגם כך נמכרה לשטן.
בתיאור ראליסטי וחד פרסר מגיש לקורא את התדרדרות והתפוררות האשליה הנאצית ושל ההנהגה היהודית. סיפור כואב שמרעיד את הנימים. ויש גם פאן אחר לנובלה הזו; אישתו הראשונה של פרסר, דֶה, נתפסה בנסיונה לברוח מהולנד והועברה למחנה ומשם במשלוח לסוביבור. פרסר לא חדל לבכות את אהובתו במיוחד לאחר שנודע לו גורלה. הוא שיבץ אותה כדמות לקראת סוף הנובלה, מה שנותן נופך מאוד אישי וכואב לסיפור.
(הבלוג של siv30)

לגיהנום ובחזרה

...יום לפני שנשלחנו למזרח, עברנו ביקורת. היו אלה הצרפתים שעשו את העבודה המלוכלכת. כל דבר בעל ערך נלקח מאתנו. אצלי מצאו כמה פרנקים שהיו כל רכושי. את העט הנובע שקיבלתי בבר-מצוה מסרתי לעימנואל, שאמר שיש לו מישהו שיסתיר אותו. יותר לא ראיתי את העט.
כשאני כותב על דרנסי, אינני יכול שלא לציין את התנהגות הצרפתים כלפי היהודים. הם היו אכזריים יותר מהגרמנים. לפני הביקורת הרשמית הם ערכו חיפוש על גופנו ולקחו לעצמם כל דבר בעל ערך, ואף הוסיפו לכך כמה סטירות לחי.
היו בינינו יהודים שהגיעו מניצה עם מזוודות מלאות כסף ותכשיטים...

'לגיהנום וחזרה' יומן אישי 1940-1945 שכתב משה שמידט שבועות אחדים לאחר שחרורו ממחנה בוכנוולד.

Retour à Drancy
Uploaded by liberation. - Up-to-the minute news videos.

איינזצגרופן, אוקראינה

ווהלין (אוקראינית: Волинь; פולנית: Wołyń; רוסית: Волынь' יידיש: וואָהלין) הוא אזור במערב אוקראינה, בין נהרות הפריפיאט (Прип'ять) והבוג המערבי (Західний Буг) - מצפון לגליציה ולפודוליה. בין שתי מלחמות העולם היה רוב האזור שייך לפולין.האזור הנו אחד ממקומות ההתיישבות הקדומים ביותר של הסלאבים באירופה. ווהלין ההיסטורית כוללת את המחוזות ווהלין, רובנו, ז'יטומיר וטרנופול שבאוקראינה החל מ1939. אך גם אזורים קטנים מפולין של היום כמו חלם.
ב-22 ביוני 1941 הפרה גרמניה הנאצית את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ופלשה לברית המועצות במה שכונה מבצע ברברוסה. הכוחות הגרמנים כבשו גם את ווהלין והחלו לטבוח ביהודים ובפולנים הקתולים תושבי האזור.
בטבח השתתפו באופן פעיל גם כוחות הגרילה של "צבא המורדים האוקראיני", שהיה ארגון של לאומנים אוקראינים שהוקם בווהלין ב-14 באוקטובר 1942. מעשי הרצח של האיינזצגרופן בוצעו במקרים רבים בסיוע פעיל של האוכלוסיה המקומית. התושבים סייעו לערוך את רשימות היהודים, ואנשי משטרה מקומיים אף השתתפו לעיתים קרובות באקציה.
בעדות הבאה מתוארת האקציה בהורוכב שבווהלין (אוקראינה). מדברי העדה, מרים ברגר, ניתן ללמוד על הסיוע הרב שקיבלו הגרמנים במעשיהם:אחר צהריים אחד (זה היה ב- 12 באוגוסט 1941) נכנסו לעיירה שתי משאיות מלאות שוטרים אוקראינים ורוצחי גסטאפו. תוך כמה דקות הועמד לעזרתם הנוער האוקראיני כולו. כנראה שהיו מוכנים לכך. במשך כשעתיים חטפו ברחובות וגירשו מן הבתים כ- 300 גברים, ביניהם ילדים בני 14. בחיפוש ומציאת היהודים הראה הנוער האוקראיני חריצות ואנרגיה כאלה, שכל תיאור של שפלות על זה לא יהא מספיק.
בחטיפה עצמה לא השתתפו הגרמנים. זאת עשו בשלמות שכנינו האוקראינים. אשר דורות רבים חיו יחד עם היהודים. תלמידי תיכון, בני עם הרוצחים, באו לסחוב את חבריהם היהודים לספסל הלימודים. שכנים, שעשרות שנים חיו בידידות בית ליד בית, הפכו בן רגע לחיות פרא כלפי שכניהם היהודים, וכך בוצע הדבר אחת-שתיים, והקורבנות האומללים, ביניהם בעלי, אחי וגיסי, נאספו בחצר המיליציה ושם הוחזקו כמה שעות.
בינתיים הובלה קבוצת גברים לפארק. שם נצטוו לחפור בור גדול. לכשהושלם החלו בהבאת הקורבנות האומללים בקבוצות, ואלה עדיין לא ידעו מה מצפה להם. המיליציה האוקראינית ביצעה את עבודתה בשלמות. אף אחד מהאומללים לא ברח. עבודת הירי בקרבנות בוצעה על ידי הרוצחים הגרמנים, שהם יותר מוכשרים במקצועם. בשעה שש בערב הכול היה גמור.
ב-1945 פונו רוב תושביה הפולנים אל החלקים שנותרו בידי הרפובליקה הפולנית (שהפכה לחלק מ"הגוש המזרחי"). היהודים הספורים שנותרו באזור פונו יחד עם התושבים הפולנים. עם התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991 הפכה ווהלין לחלק מהרפובליקה האוקראינית העצמאית.
(פורום תפוז)

האב Patrick Desbois חושף את רצח יהודי אוקראינה בבורות ירי