.

View Segula סגולה in a larger map

יום שישי, 13 בנובמבר 2009

ינינה גולדהר, ורשה


תקציר קורות חיים
ינינה גולדהר נולדה בורשה ב- 14.1.1929 לאבא- Mieczyslaw Proner ולאימא Maria Proner.
אביה נולד ב-1903 בורשה והיה עובד מחקר באוניברסיטת ורשה בתחומי רוקחות, כימיה ותרופות מצמחים. אמה נולדה ב-1897 בורשה וב-1925 סיימה דוקטורט בפיסיקה ועבדה באוניברסיטת ורשה גם כן.
משפחתה הייתה משפחה יהודית מתבוללת ובביתה לא נהגו במסורת יהודית. סביה וסבותיה דיברו רק פולנית ולמרות שידעה שהיא יהודיה לא הייתה אווירה יהודית מסורתית בביתה. מצד אביה לא הכירה את סבה שמת לפני שנולדה. את סבתה Salomea Proner המעט מסורתית יותר הכירה ובשבתות נהגו המשפחה לבקרה ולאכול ארוחת צהרים. שבתות יהודיות אבל לא דתיות. את משפחת אמה נהגו לבקר בימי ראשון. מסורת יהודית לא הייתה שם אבל היו שיחות בנושא. ינינה ובעלה ישראלכל המשפחה והחברים היו יהודים. למרות שהיו כולם מתבוללים החברה הפולנית לא קיבלה אותם. שמה של אחותו של אביה של ינינה היה Leokadia. שם משפחת אמה – Asterblum. לסבתה של ינינה קראו Salomea, לסבה קראו Maurycy ולדודתה קראו Stefania. (אפשר להבחין שהשמות לא יהודיים). ינינה גדלה בתרבות פולנית ברובע פולני וינינה הייתה היהודיה היחידה בכיתתה. כבר מגיל צעיר הרגישה ינינה לא שייכת, ו"אחרת" – אחרת מהילדים בבי"ס. היא סבלה מכך שהייתה בודדה. בשיעורי דת הייתה צריכה לצאת מהכיתה וילדי הכיתה הציקו לה משום שידעו שהיא יהודיה. אך אפילו כאשר לא הציקו לה, ינינה לא הרגישה בדיוק שייכת לשם. בספסל הלימודים ישבה ליד מלגוז'טה (מלגושה) Palester פלסטר. הן היו חברות טובות מאוד ומלגוז'טה הגנה עליה מפני הילדים האחרים. משפחתה של מלגוז'טה הייתה מאוד ליברלית ולכן לא הייתה לה בעיה לקבל את ינינה כפי שהיא.
החל מ-1936 ינינה זוכרת שהאנטישמיות גברה מאוד עד פרוץ המלחמה ב-1939 כאשר הייתה בת 10 בלבד. ינינה הייתה עדה ושמעה סיפורים מהוריה על אנטישמיות מלבד ההצקות בבי"ס. התעודה של אבא שלהאביה היה עובד מחקר באוניברסיטת ורשה וסיפר שהייתה הוראה שסטודנטים יהודיים צריכים לשבת בנפרד, על מקרי אלימות של סטודנטים ימנים קיצונים נגד מרצים ועל "יום בלי יהודים" בו עובדים יהודים לא יכלו להיכנס לאוניברסיטה. האווירה נהייתה מתוחה יותר ויותר.
לפני המלחמה לינינה היו תנאי מחייה טובים – דירה יפה וצעצועים. אך היא הייתה ילדה יחידה והרגישה בודדה. במשפחה המורחבת כמעט ולא היו ילדים והיעדרות מסורת כלשהי בבית – יהודית או פולנית הותירו בה עוד חלל.
ינינה הייתה נפגשת עם חברתה מלגושה מבי"ס ושיחקה איתה בבובות. הן בילו יחד הרבה בבי"ס וגם אחרי. ינינה קראה הרבה ספרים בתור ילדה וגילתה התעניינות בספרים הרבים בביתה.
התעודה של אמא שלהבית פלסטר (משפחתה של מלגושה) היה בית מאוד ליברלי. אביה היה יהודי אך התנצר בגיל מאוד צעיר ואשתו מריה (אמה של מלגושה) הייתה אשתו השנייה. אביה של מרגושה היה רופא מומחה למחלות זיהומיות ולמלגושה היה אח אחד גדול. מרגושה ואחיה לא ידעו שאביהם היה פעם יהודי. לפי החוקים הנאצים הילדים היו יהודים והייתה סכנה להם ולאביהם, אך מריה (אמה של מלגושה) החזיקה יהודים אצלה בבית בזמן השואה וסיפקה להם מקום מסתור.
כשינינה הייתה בת 9 הייתה בצופים.
בביתה לא חגגו חגים יהודיים ולא היה לה ממש מושג על יהדות. בבי"ס דרשו ציון על דת והוריה הביאו מישהו שלימד את ינינה חוקים בסיסיים ביהדות כמו הדלקת נרות בשבת. ינינה הרגישה מבחינת ידע רחוקה מהיהדות.
היא למדה בבי"ס "הסתדרות המורים בפולין" ועד פרוץ המלחמה הספיקה לסיים את כיתה ד'. לינינה הייתה נטייה למקצוע הטבע.

1.9.1939 – פרוץ המלחמה. את אביה של ינינה גייסו לצבא הפולני. הוא נפל בשבי ונלקח לרוסיה. ינינה נשארה עם אמה לבד. היו הרבה הפצצות ואזעקות. אמה חלתה בימים הראשונים בדלקת ראות קשה. ורשה נפלה לידי גרמנים אחרי הרבה שרפות, קורבנות ובתים שנהרסו. הכיבוש התחיל ב-27.9. ינינה שמעה על מקרים שחיילים גרמנים הרביצו ליהודים. בורשה היה רובע יהודי שאכלס חצי מיליון יהודים והיו הרבה אירועי אלימות כלפיהם. לינינה ואמה לא קרה דבר כיוון שגרו ברובע פולני. היו הוראות שיהודים צריכים למסור את כל הפרווה שלהם. ינינה ואמה כבר ידעו מה קרה ליהודי גרמניה וציפו ליחס דומה. לאחר כמה חודשים ניתנה הוראה שצריך להרכיב סרט לבן עם מגן דוד כחול (המקום היחיד בו נתנה הוראה זו – בשאר אירופה הייתה דרישה של טלאי צהוב). אם זיהו יהודי ברחוב בלי הסרט היה צפוי לו קנס. תפסו פעם חברה של אימא של ינינה בלי הסמל והכניסו אותה לכלא לכמה חודשים. עשו לה לפני כן משפט ושחררו אותה לאחר חצי שנה מה שנראה היה כמו "לוקסוס" לעומת מה שבא לאחר מכן.
התעודה של אבא שלהאחרי תקופה מסוימת החלו הנאצים לארגן גטו באזור של שכונות יהודים. סבה ושתי סבותיה לא גרו באזור זה והחלו להתארגן למעבר לשם.
ינינה ואמה עוד לפני התארגנות הגטו עברו לחדר שכור אצל ידידים כי היה קשה לתחזק בית גדול. אביה של ינינה נשלח בתור חייל פולני עם יחידה של חובשים למלחמה ורק ינינה ואמה התגוררו בבית. היו התלבטויות אם לעבור לגטו או לא. אימא של ינינה חשבה שאם כל המשפחה עוברת לגטו היא גם צריכה לעבור והיא התייעצה עם חברתה מריה פלסטר (אמה של מרגושה פלסטר). מריה אמרה שהיא מבינה את הרצון להיות יחד עם המשפחה אבל הגטו הוא פסק דין מוות. אימא של ינינה אמרה שהיא צריכה לחשוב, להתייעץ עם הוריה ואחותה. אבל המחשבה שאולי לא כדאי ללכת לא עזבה אותה. לבסוף חזרה שוב לחברתה מריה שאמרה לה שהיא לא היחידה שרוצה להישאר מחוץ לגטו. למריה היו קשרים עם מזייף מסמכים. הוא גבה הרבה כסף אך התחשב בעובדה שהוריה של ינינה היו רק עובדי אוניברסיטה ולא היו מאוד עשירים ולכן עשה הנחה לאימא של ינינה. הוא הכין לינינה ולאמה תעודות של טקס הטבלה שמראות כי הן נוצריות. בתעודות המזויפות שם משפחתן שונה מProner לפוגונובסקה Pogonowska. השמות הפרטיים ותאריכי הלידה היו אמיתיים. מקום הלידה שונה ללבוב – עיר שהייתה בשלטון הרוסי. הרעיון היה שאם הנאצים היו רוצים לבדוק אם אכן נולדו שם לא היו יכולים במילא. (בשלב מאוחר יותר במלחמה גרמניה כבשה עיר זו מרוסיה אך לא תפסו את ינינה ואמה כך שהעניין מעולם לא התגלה).
ינינה והוריה 1936הגטו נסגר והיה מסוכן להסתובב ברחובות. ינינה ואמה עזבו את הבית השכור ובעזרתה של מריה פלסטר מצאו חדר להשכרה בקצה השני של ורשה. השכנים ובעלת הבית לא ידעו שהן יהודיות. הן הציגו עצמן בתור אימא ובת שהגיעו מלבוב לורשה.
ינינה המשיכה ללמוד באותו בי"ס בו למדה לפני המלחמה וסיימה את כיתות ה', ו' ו-ז'. מנהלת בי"ס שינתה את שם משפחתה של ינינה בכל הרישומים. היא הייתה מנהלת שיחות עם תלמידי בי"ס על אבות במלחמה וסיפרה שאביה של ינינה היה קצין פולני בשבי. היא הייתה משרה אווירה כדי שלא יפגעו בינינה. ינינה חתמה על עבודות בבי"ס רק בשמה הפרטי כדי שלא ידעו ששינתה את שמה ודווקא בתקופה הזאת לא היו בעיות בבי"ס.

בשנת 1942 המצב החמיר בגטו. ינינה ואמה היו בקשר עם המשפחה בגטו דרך טלפונים (היו בגטו ובחנויות מחוץ לגטו). היו אנשים שיצאו ונכנסו לגטו שהעבירו מסרים. אנשים היו נכנסים ויוצאים דרך בניין בית המשפט ברחוב לשנה. היו יהודים שהסתתרו גם בצד הארי וכך ברחו מהגטו. פעל גם ארגון מחתרתי פולני בשם ז'גוטה. אנשי הארגון היו נכנסים לגטו ומעבירים ידיעות וכך ידעו מה קורה שם.
בקיץ 1942 בערב קרוב לשעת העוצר הופיעה בבית של ינינה ואמה אחותה של אמה שהייתה במצב מאוד קשה. היא הצליחה לצאת מהגטו ולהוציא את הוריה תמורת כופר די גדול. היא סיפרה שכאשר יצאו היא הלכה לפנים והוריה מאחור. אחרי שיצאו ניגש אליהם שוטר פולני שתפס את הוריה. הדודה המשיכה לרוץ עד שהגיעה לבית של ינינה ולא ידעה מה קרה להוריה. היא ידעה שלהוריה היה פתק עם כתובת של מקום מסתור אליו היו אמורים להגיע וכסף. סבה וסבתה של ינינה הגיעו למקום המסתור הזה לאחר שתמורת כל כספם שוחררו. (שוטרים פולנים שיתפו פעולה עם גרמנים כיוון שידעו לזהות יהודים טוב יותר). סבא וסבתא של ינינה היו צריכים לעזוב את מקום מסתורם והלכו לביתה של מריה פלסטר שבו כבר היו 2 או 3 יהודים שהסתתרו. הם היו שם כמה ימים כי לא יכלו להישאר יותר. מלגושה לקחה כרכרה והעבירה את סבה וסבתה של ינינה לחברה של מריה ואחר כך לעוד מקום. מזייף התעודות הכין גם לסבא וסבתא ניירות מזויפים. לאחר מכן מצאו לעצמם חדר אצל אישה שידעה שהם יהודים והם נשארו בבית הזה כי אם היו יוצאים היו מזהים אותם מיד.
באותו לילה שבו הדודה Stefania הגיעה אליהם הביתה היא סיפרה על חברים ומכרים שכבר מתו וינינה זוכרת את זה כלילה קשה מאוד. הדודה גם סיפרה כיצד ברחה – היא שילמה לשומר שיפתח להם את השער כאשר קרונית תעבור קטע מראיון עם ינינהותסתיר אותם לכמה רגעים מן השומר שעמד בצד הארי ממולם. אחר כך סידרה לעצמה תעודה של אישה שכבר לא הייתה בחיים (סוג תעודות מזויפות שכנסיות קתוליות סיפקו).
אחרי הביקור הדודה לא הסתתרה אלא התחילה להתפרנס – הייתה שליחה של עוגות שחברתה הייתה מכינה. לאימא של ינינה הייתה חברה כימאית שסידרה לה עבודה – מכירת סבון, סיגריות ואבקת תחליף ביצים לחנויות שאותה ייצרה החברה הכימאית. עבודתה הצריכה את אימא של ינינה להסתובב בורשה. סטודנטים שזיהו אותה מהאוניברסיטה בה עבדה לפני המלחמה היו ניגשים אליה ברחוב והיא הייתה אומרת להם שהם טועים ומבלבלים אותה עם מישהו אחר. היו מזהים אותה והיו סכנות אבל לא תפסו אותה.
סבא של ינינה יצא מהגטו מאוד חולה ונפטר לאחר כמה חודשים במיטתו. הוא נקבר בבית קברות קתולי בשם נוצרי ורק לאחר המלחמה אימא של ינינה שינתה את המצבה לשמו האמיתי והוסיפה את שמותיהן של אחותה ואמה שנספו גם הן במהלך המלחמה. סבתה של ינינה מצד אמה נספתה במהלך המרד ב-1944 ודודתה נספתה במחנה עבודה גרמני, שהופצץ ע"י האמריקאים ב-1945. מכל המשפחה נותרו רק ינינה ואמה והקבר היחיד הוא קברו של סבא של ינינה.

במשך שנים של כיבוש גרמני הייתה ינינה משחקת עם ילדים בבית יתומים ואוספת להם מתנות דרך בי"ס. היא הייתה באה לבקר פעמיים בשבוע את סבה וסבתה ומבשלת ומנקה להם.
הגרמנים סגרו את התיכונים בפולין כיוון שהתייחסו אליהם כעם נחות, אך היו בתי ספר מקצועיים חוקיים וינינה נרשמה לבית ספר מקצועי לתפירה לאחר סיום לימודיה העממיים. בבתים היו לימודים של בי"ס תיכון רגיל וינינה גם למדה בצורה כזאת. הבנות איתן למדה היו מארגנות נסיעות כדי לעזור לנזקקים. ינינה השתלבה איתן, עם חברות לא יהודיות והסכנה נשקפה כל הזמן.
פעם אחת ינינה למדה עם שתי חברות בבית של אחת מהן והייתה אז בת 13. לינינה היה שעון מגיל 10.קטע מראיון עם ינינה אחת הבנות ראתה את השעון ואמרה לשנייה שלהן אין שעון אבל אם ילשינו על ינינה שהיא יהודיה למשטרה אולי גם הן יקבלו שעונים. בעלת הבית שהכירה את ינינה מלפני המלחמה וידעה שהייתה יהודיה אמרה שינינה בכלל לא יהודיה וגם אם כן איזה מין אדם היה מלשין תמורת שעון? העניין הסתיים בכך.

הקשר של ינינה עם מלגושה נמשך אך היה קשר רופף כי הייתה סכנה לינינה ללכת לביתה של מלגושה שם כל השכנים הכירו אותה וידעו שהיא יהודיה.
שנים אחרי המלחמה חברה של ינינה מבי"ס סיפרה שידעו שהייתה יהודיה אבל היו בנות בכיתתה שהשפיעו על שאר הילדים כדי שלא יקרה לה דבר.

ינינה ואמה גרו בחדר שכור. השכנים לא הלשינו עליהן כי הם כנראה ראו שהאימא ענייה. (לעומת הדודה וסבא וסבתא שהיו צריכים לברוח ולשחד שוטרים).
ב-1.8.1944 פרץ מרד ורשה – מרד פולנים נגד גרמנים. המרד נמשך חודשיים, פולנים סבלו והיו הרוגים. היו יריות, התפוצצויות וצעקות ואי אפשר היה לצאת מהבית. אחרי שבוע הופיעו אצלם בשכונה אוקראינים – משתפי פעולה עם הנאצים, אנשים ברברים. האוקראינים עברו לצד הגרמנים במהלך המלחמה. הפשיסטים שיתפו פעולה עם הגרמנים. בזמן מרד ורשה הם השתמשו באוקראינים, הם היו אלה שגירשו, הרביצו וירו בלי להסתכל. היו גם המון מקרי אונס.
הם הוציאו את כל הפולנים בשכונה מבתיהם למגרש בלי אוכל ומים ושמו אותם ברכבת (אותם רכבות בהם הוציאו יהודים). אף אחד לא ידע לאן הולכים וכולם היו בטוחים שהם הולכים למות. הם הגיעו למחנה מעבר.
במחנה מעבר התנאים היו ממש קשים ולא היה מה לאכול. הגרמנים התחילו לארגן קבוצות לעבודה בגרמניה. הם עשו קבוצות גברים, נשים ומשפחות בנפרד. ינינה ואמה היו כמשפחה, אמה הציעה לזוג זקנים שהיו שכנים שלהן שהם יהיו משפחה. הם הסכימו וחשבו שזה רעיון טוב. שלחו אותם למחנה עבודה שהיה קשור לבית חרושת גדול. במחנה עבודה התנאים היו יותר טובים ממחנה ריכוז. שלחו אנשים לכל מיני עבודות. את אמה של ינינה שלחו ליצירת לבנים. הגרמנים שאלו אם יש מישהו שיודע גרמנית ואמה ידעה אך לא רצתה לגלות. אנשים שהיו שם וידעו שהיא יודעת, אמרו לה ללכת. אמה הלכה ואז עשו ממנה מתרגמת. זה היה הקלה מסוימת.
לקחו את אמה לעבודה במחסן כלים וזה היה יותר קל. ינינה הייתה במצב בין מבוגרים לילדים. הם החליטו שהיא לא מתאימה לעבודה במגרש בנייה. הם שלחו אותה לעבודה בפנימייה עם מטבח. התפקיד שלה היה לקלף תפוחי אדמה ולנקות סירים- העבודה הכי שחורה. זה היה מצוין כי היא יכלה לאכול קצת וגם ככה לא היה מספיק אוכל. זה היה רחוק מהמחנה וינינה הייתה צריכה לנסוע במשאית, זה היה קשה, חורף וקר. היא לא כל כך הייתה לבושה. אם לא הייתה מגיעה היא קיבלה עונש, ובחזרה למקום מגוריה הלכה ברגל. ינינה ואמה היו כל הזמן ביחד. היו להם מין דירות כאלה, מאוד פרימיטיביות. היה להן חדר וחדר שני לדוד ודודה (שני הזקנים שהיו המשפחה שלהן). לא היו שירותים ולא מים. הייתה קערה, היה תנור שהיה אפשר להדליק אש ולחמם מים. יחסית היה סביר.
הרוסים שחררו את ורשה בשבעה עשר בינואר 1945 והגיעו למחנה בשבעה בפברואר 1945. המחנה היה באזור שכיום שייך לפולין.
אחרי ששחררו את המחנה הקצינים הגרמנים אמרו שיתכוננו לעוד עבודה, אבל הם ידעו שזה הסוף באותו יום שראו שיש בלגן במחנה. הן הסתתרו עם עוד קבוצת פולנים של כ-15-20 איש. הם הסתתרו על הרצפה וחיכו עד הבוקר בתקווה שהגרמנים יעזבו ולא יגלו אותם. למחרת מישהו מהקבוצה הלך לבדוק וראה שאין אף אחד במחנה.
הם ידעו שבאיזשהו מרחק יש תעלות, אז רצו לשם. החיילים הרוסים שפגשו בדרך סיפרו שיהיו קרבות קשים ומסוכנים. הם אמרו להם ללכת מזרחה. חברי הקבוצה עצרו בכפרים ועיירות גרמניות שכל התושבים ברחו משם. הם התקדמו כמה שאפשר ביום. ראו המון אנשי הצבא הרוסי. היו מצבים שהיה ממש מסוכן, אבל היו שהזהירו אותם איפה ללכת ואיפה לא ללכת. גם היה המון אוכל בדרך שגרמנים השאירו. במשך שבועיים בערך הלכו, עד שהגיעו לגבול פולין שכבר הייתה משוחררת.
ינינה ואמה הגיעו לנהר Odra על גבול פולין, עברו גשר צבאי ארעי והגיעו למקום קרוב לורשה בו היו מריה ובתה מרגושה. ינינה ואמה הגיעו למוסד שהיה בשלב התארגנותו – בית שנתן עזרה לפצועים, חולים, יתומים, למשוחררים ממחנות או לאנשים חסרי כול שאיבדו את קרוביהם. המקום אורגן ע"י אירנה סנדלר. זה היה בית חולים ארעי לפני שחרור ורשה. המוסד התפתח לבית יתומים ומריה פלסטר מונתה למנהלת המוסד. ינינה ואמה קיבלו מיטה ופינה משלהם במוסד. ינינה ואמה התחילו לעבוד במקום. הן הזדרזו לעזור והייתה המון עבודה והרבה אנשים שהזדקקו לעזרה. אמה של ינינה הייתה יד ימין למריה פלסטר (2 ה"מריות"). השתיים עבדו יחד עד גמלאות בגיל 65. אמה של ינינה נהייתה סגנית מנהלת.
היה תיכון באזור וחברתה של ינינה, מלגושה, הלכה לבי"ס. ינינה הייתה בגיל של סיום חטיבת ביניים. היא לא יכלה ללכת לבי"ס כי כבר שנה לא למדה. היא עבדה ועזרה בטיפול בילדים. באפריל ינינה כבר התחילה ללכת לבי"ס והיה לה קצת קשה. חברתה עזרה לה להשלים.
ינינה ואמה כל הזמן חיכו למצוא את אביה, דודתה ואת המשפחה. הרוסים היו קרובים לברלין. הן חשבו שיקבלו חדשות מאביה אך לא היה שום דבר. כל הזמן היו בחדשות סיפורים על מקרי אלימות נגד יהודים. ינינה ואמה היו עם שמות פולנים, עם הניירות המזויפים.

ערב סיום המלחמה:
ב-9.5 הייתה התפרצות של שמחה כשהמלחמה נגמרה.
הכומר ארגן תהלוכה והיה נותן הוראות, "כאן הולכים חברי מפלגה קומוניסטית, כאן חברי דת....", וכל ההמון יצא לרחובות עם דגלים. כיום הפולנים, למרות שסבלו מהמלחמה, זוכרים את זה כשמחה, כי נגמרה המלחמה. הם לא חוגגים את ה-9.5. הם טוענים שזה היה החלפה מכיבוש לכיבוש (מעבר מכיבוש נאצי למשטר קומוניסטי). אנשים סבלו מהמשטר הקומוניסטי אחרי סיום המלחמה אבל זה לא היה כמו הכיבוש הגרמני.

בסוף 1945 כשהתחילה להתארגן אוניברסיטת ורשה הלכה אימא של ינינה לחפש ידידים ואנשים שנשארו. הרקטור שהיה גם מנחה המחקר שלה לפני המלחמה הכיר אותה והציע לה לחזור לעבוד שם אך אחרי 6 שנות הפסקה לא רצתה לחזור לתחום הזה.
אימא של ינינה עבדה בבית יתומים ושם היא וינינה גרו. ינינה סיימה את בי"ס יחד עם מלגושה ולאחר מכן החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת ורשה. הבית שגרו בו לפני המלחמה נשרף והם לא גרו שם בזמן המלחמה. נשארו מסמכים המוכיחים שזאת אכן הייתה הדירה שלהם אבל במשטר הקומוניסטי החדש בפולין מסמכים אלו לא היו מוכרים. השלד של הבית נשמר ומשרד הפנים חידש את הבית וחילק את הדירות בבית לעובדי משרד הפנים. בעלי הדירות הצליחו להגיע להסדר בו בעלי הדירות יקבלו חדר. ינינה ואמה קיבלו את החדר כשינינה הייתה סטודנטית בשנה הראשונה והיא גרה שם.

את בעלה, ישראל גולדהר, הכירה ינינה במחנה סטודנטים בשנתה השנייה באוניברסיטה והתחתנה איתו שנה לאחר מכן. ינינה רצתה להיות פולניה ו"לברוח" מהיהדות, ורגש זה גבר בה לאחר המלחמה. ישראל ריפא אותה מזה.
ישראל היה מהנדס חשמל והוא קיבל מעבודתו דירה של חדר וחצי. נולדו לינינה ולבעלה 2 בנות.
הפולנים היו מאוד לא מרוצים מהשלטון הקומוניסטי, וסטודנטים ואינטלקטואלים רצו לשנות את השלטון. זה גרר ב-1968 אנטישמיות מאוד חריפה בפולין. החברה מצאה שהאשמים במצב המדיני היו היהודים שנשארו אחרי המלחמה רק כ-20,000 איש מתוך 3 מיליון שהיו לפני המלחמה. היו יהודים בעמדות של מנהלי בתי חרושת, אנשי מדע באוניברסיטה והיו יהודים בולטים בחיים הפוליטיים והתרבותיים בפולין. התחיל גל התקפות אנטישמיות– ברדיו והעיתונים. בזמן מלחמת ששת הימים הרבה פולנים היו בצד ישראל ויהודים פולנים החלו להתעניין בארץ. בעקבות זאת החלו להצביע על היהודים כ"אימפריאליסטיים" ולא פטריוטים, שהתעניינו בארץ ישראל. הרבה יהודים איבדו את עבודתם.
ינינה ומשפחתה חשבו שאחרי כל מה שקרה במלחמה, יהודים יהיו שווים לכל השאר וילדיהם לא יחוו את בעיית האנטישמיות. אך הם טעו. כאשר בנותיה של ינינה נסעו למחנה קיץ ולא התפללו כמו שאר הילדים הורגש ההבדל בינן לבין כולם.
כל הידידים של ינינה ובעלה היו יהודים (חוץ מידידים מהעבודה). כמעט כולם עזבו קודם לכן את פולין אבל לינינה ולבעלה היתה פרנסה והילדות שלהן היו בבי"ס ולכן לא חשבו לעזוב כמו אחרים. רק ב-1968 הגיעו למסקנה שצריך לעזוב. לבעלה של ינינה הייתה משפחה בארץ שביקר כמה שנים קודם לכן וחזר מלא התלהבות, מה שגם השפיע על החלטתם לעלות לארץ.
כאשר החליטו לעלות לארץ ינינה ומשפחתה היו חייבים לחתום על כך שהם מוותרים על אזרחותם הפולנית (מה שאסור מבחינה בינלאומית - להישאר בלי אזרחות במעבר מארץ לארץ). בורשה לא הייתה שגרירות ישראל ולכן היו צריכים ללכת לשגרירות הולנד שהציגה את ישראל בורשה. שם נרשמו ואישרו להם מחיר כרטיס והעברת חפצים. הם ידעו שיקבלו עזרה כשיבואו לארץ. ינינה ומשפחתה הגיעו ברכבת לוינה שם היה ארמון שהותאם כדי לקבל יהודים מפולין. בארמון היו נציגים של הסוכנות היהודית שראיינו אותם. אחרי 4 ימים ינינה, בעלה, בנותיה ואמה נסעו במטוס ללוד. בארץ הם הגיעו למרכז קליטה בכרמיאל (שאז היה יישוב בעל רחוב אחד). הבנות היו בנות 14 ו-16. הן לא ידעו עברית וכך גם ינינה. רק בעלה של ינינה ידע את אותיות הא"ב. הם קיבלו דירה קטנה ואוכל, ולמדו עברית דרך הסוכנות. מורותיהם היו מורות חיילות. עזרו לינינה ולבעלה למצוא עבודה – מה שהיה בשפע אחרי מלחמת ששת הימים בה הארץ הייתה במצב פריחה. ישראל, בעלה של ינינה, מצא עבודה אחרי 3 חודשים בתור מהנדס חשמל (אותה עבודה בה עבד בפולין) דרך ידידים שהכיר עוד מפולין. לינינה ולבנותיה היה מאוד קשה להתאקלם. בפולין ינינה הייתה מרצה בכירה באוניברסיטה וידעה שבישראל בלי שפה אין שום סיכוי שתוכל לעבוד באוניברסיטה. ינינה ומשפחתה קיבלו דירה בחולון. הבנות למדו בתיכון "קוגל" בחולון והיה להן מאוד קשה. ינינה עבדה במשך שנה במעבדה של בית חולים "אסף הרופא" בצריפין. היה לה שם קשה ורצתה מאוד לעזוב. ינינה החלה אז להתעניין באפשרות לעבוד באוניברסיטה. בתל אביב החלה להתארגן מחלקה למיקרוביולוגיה חדשה בבי"ס לרפואה, וינינה, שזה היה תחומה, הייתה מבוקשת. כיוון שבקושי ידעה עברית לקחה שיעורים במשך השנה. בשנה השנייה של עבודתה דרשו מינינה שתדריך סטודנטים. ינינה התחילה ממשרה של מרצה, אחר כך הפכה למרצה בכירה ובסוף לפרופסור. ינינה יצאה לגמלאות בשנת 1998.
את אשר עלה בגורל אביה ינינה גילתה רק בשנת 1991 כאשר קיבלה את רשימת הנרצחים שנמסרה לשליט פולין הודעה של הצלב האדום על פטירת אביהע"י נשיא ברית המועצות ושם הופיע השם של אביה. רק באפריל 1990 הודתה ברית המועצות באחריותה לרצח כ-15000 קצינים פולנים. 51 שנה לא ידעה ינינה מה עלה בגורל אביה.

בתה הגדולה של ינינה, חנה, התחתנה ב-1974 עם צבר. היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה וקורס לתכנות מחשבים. כיום היא עובדת במשרה בכירה ב-IBM בבוסטון. בעלה מהנדס אלקטרוניקה והם גרים בארה"ב. לינינה יש 2 נכדות ונין בן שנה מחנה.
בתה השנייה, אווה, התחתנה ב-1982 וסיימה לימודי רפואה בירושלים. היא מתמחה ברפואת משפחה ועובדת בראש העין בפקולטה לרפואה. יש לה 3 ילדים: תומר שנולד ב-1982 (מסיים בקרוב צבא קבע), דפנה שנולדה ב-1986 (מסיימת שנה ראשונה באוניברסיטת בר אילן שם לומדת ביוטכנולוגיה של מזון) ואורי שנולד בשנת 1993 (לומד בחטיבת ביניים).
משפחתה של ינינה בישראל 5 דורותבעלה של ינינה, ישראל, ז"ל נפטר ב-14.3.2006.

___________________________________

בזמן המלחמה ינינה חלמה שזה ייגמר והם יחיו. ההרגשה העיקרית במשך כל המלחמה- הרגשה של סכנה, סכנה מתמדת. סכנה מפולנים שיזהו אותם כיהודים (גרמנים לא ידעו לזהות יהודים). היו מלשינים פולנים שהיו דורשים כסף כדי שלא יגלו יהודים. אלה שניצלו - ניצלו בגלל עזרה של פולנים. אי-אפשר היה להינצל בלי פולנים. "כדי להציל יהודי אחד היה צריך יותר מפולני אחד, בשביל להרוג מספר יהודים הספיק פולני אחד."
הייתה גם סכנה ממשית שהפולנים שהסתירו יהודים יהיו קורבנות. הייתה הרגשה של ציד כל הזמן. ינינה ואמה היו במצב יחסית טוב. ידעו את השפה, היו להן ידידים, היו להן את הניירות. אמה הייתה מסתובבת ברחובות כדי להתפרנס וינינה הלכה לבי"ס. לא היו כאלה הרבה. רוב הניצולים לא היו יוצאים ממקום המסתור שלהם. היו ילדים שלא ידעו ללכת כי לא קמו. הסכנה הייתה שיתפסו ברחוב, או אם מישהו הלשין אז היו תופסים בלילה. אם שמעו רעש מכוניות בלילה פחדו שבאו לקחת אותם.
משפחת בעלה - ישראל הוא הילד באמצע"אני לא רציתי להיות יהודיה, היה לי מאוד קשה. מצד אחד לא רציתי להסתיר את זה ומצד שני רציתי להיות כמו חברות שלי."
הייתה לה כל הזמן הרגשה שהיא אחרת. היא תמיד חשבה שהיא אחרת, גם לפני המלחמה, בתור ילדה. כאשר הכירה את בעלה שבא ממשפחה יהודית מסורתית השתנתה והשתחררה מבעיה זו סופית רק כשהגיעה לארץ. היום ינינה גרה בגני תקווה.





Translation:


Yanina Goldhar (born on 14.1.1929) was born to an assimilated family in Warsaw, Poland. Her father Mieczyslaw Proner (born in 1903) was a chemistry researcher in Warsaw University and her mother Maria Proner (born in 1897) was a physics doctor in Warsaw University as well.
While growing up there was no Jewish culture or atmosphere in Yanina’s house, although she knew she was Jewish.
Yanina`s father`s IDYanina was an only child and the only Jew in her class. The other children who were aware of this made fun of her. Although even when the others didn’t pick on her, Yanina felt that she didn’t belong. At school Yanina met Malgosha Palester and they became close. Malgosha’s mother Maria Palester became a close friend of Yanina’s mother a while later.
As from 1936 the anti-Semitism in Poland got more severe and Yanina recalls witnessing and hearing about incidents in which Jews were treated differently simply because they were Jews. For instance, in Warsaw University there was a day declared “day without Jews” and Yanina’s parents weren’t permitted to go to work.
In 1940 the Nazis had organized a ghetto. Yanina’s father was sent as a Polish officer to war and was taken in captive to Russia during the war. All Yanina’s grandparents had decided to move into the ghetto and Yanina and her mother were left alone. Yanina’s mother wasn’t sure whether to join the ghetto or go Yanina`s motherinto hiding and after consulting with Maria Palester who told her that it would be a death sentence to go, she arranged fake ID’s (with Maria’s help). Yanina and her mother moved to another neighborhood in Warsaw and pretended to be Christians under a fake last name.
Yanina kept attending the same school she did before the war despite how risky it was doing so, while living in constant fear of getting caught. The school principal changed Yanina’s last name on the school records to help with her disguise.
Meanwhile Yanina’s aunt and grandparents managed to escape from the ghetto and went into hiding. Yanina’s mother sold goods that a friend of hers made to shops and when was recognized on the street by a former student, simply told them they must be mistaking her with someone else.
When Yanina graduated her school she kept studying in a sewing school and at a home school where she met polish girls who became her friends. (All the high schools in Poland were closed since the Germans saw the Poles as an inferior race and closed their schools. Therefore, Polish children went to home schools).
Yanina`s family - 4 generationsOn 1.8.1944 the Warsaw rebellion had begun (Poles against Germans). There was a large commotion near Yanina’s house and after a week Ukraines (who co-operated with the Germans) took Yanina, her mother and all their Polish neighbors on a train to a working camp where Yanina worked in the kitchens. On February 1945 the camp was liberated and the surviving prisoners walked about 100 kilometers until they reached the Polish borderline. Yanina and her mother went to Maria Palester and Margosha who were helping at a temporary hospital. Yanina and her mother found shelter there and started to help out. Maria Palester and Yanina’s mother soon ran the place together which had turned later into an orphanage.
planting a tree in memory of Yanina`s fatherYanina went back to school and graduated with Malgosha. Afterwards Yanina studied medicine in Warsaw University. She met her husband Israel Goldhar and married him in 1950. In 1968 Yanina, her mother, husband and their daughters moved to Israel. It was hard for them to adapt yet they succeeded.
During Yanina's childhood and youth she felt different and didn’t want to be Jewish. On one hand she didn’t want to hide the fact that she was a Jew, but on the other hand she wanted to be like her friends. Yanina’s husband, who came from a traditional family, helped her fight those feelings that went away only after moving to Israel.

memorial plankYanina found out only in 1990 that her father was killed by soviets in 1940. Today Yanina lives with her mother in Ganei Tikvah, has two daughters, grandchildren and a great grandson. Yanina is a retired Tel Aviv University proffesor.
Israel Goldhar died in 2006.



מקור: הבלוג של יאנינה שהוכן בפרוייקט RelatioNet בידי אביב ועופרי מגני תקווה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה