עדי רבון נולד בסוף שנת 1929 בקובנה, ליטא, כנכד יחיד למשפחה בעלת אמצעים וקשרים בכל החוגים. הקשרים והידידים נתנו התחושה, שחייהם בטוחים שם. עם פרוץ מלחמת העולם (ספט' 1939) חולקה פולין בין הגרמנים והרוסים וליטא התמלאה בפליטים מפולין. הירבו לספר סיפורי זוועה, אך ה"קשרים" נתנו את ההרגשה בבית "לנו זה לא יקרה".
ביוני 1940 נכבשה ליטא ע"י בריה"מ ולמרות ההרעה בשלטון סמכו היהודים על כוחה של בריה"מ ועוד יותר נצמדו לסיסמה המרגיעה. התקפת גרמניה ביולי 1941 פיזרה כל האשליות. הגרמנים הגיעו לקובנה תוך 4 ימים, אך בטרם נכנסו השתלטו הליטאים ועשו פוגרומים ביהודים.
עדי ניצל בפוגרום הראשון הודות ליוזמת אביו החורג. שלושה ימים לאחר בריחת הרוסים ויום לפני כניסת הגרמנים לקובנה פרצו שני ליטאים במדי צבא שבאותה עת כבר פורק לביתו בו היו אותה עת אביו החורג אמו סבו וסבתו ודרשו לקחתו "לעבודה" למרות גילו הצעיר. אביו ביקש מאחד "החיילים" להכנס איתו לחדר עבודתו כדי להוכיח במסמכים כי עדי עדיין ילד. משנכנסו לחדר הציע אביו לשלם עבור שחרורו, החייל הצביע על עט נובע שהיה על השולחן, בדק את תקינותו לקחו ויצא מן החדר, שם הסביר לחברו כי השתכנע כי עדי עדיין ילד.
הוריו ניסו להחביאו אצל האומנת שגידלה את אמה ואותו. משפנו אליה סרבה והעמידה פנים כי איננה מכירה אותם.
ביוני 1940 נכבשה ליטא ע"י בריה"מ ולמרות ההרעה בשלטון סמכו היהודים על כוחה של בריה"מ ועוד יותר נצמדו לסיסמה המרגיעה. התקפת גרמניה ביולי 1941 פיזרה כל האשליות. הגרמנים הגיעו לקובנה תוך 4 ימים, אך בטרם נכנסו השתלטו הליטאים ועשו פוגרומים ביהודים.
עדי ניצל בפוגרום הראשון הודות ליוזמת אביו החורג. שלושה ימים לאחר בריחת הרוסים ויום לפני כניסת הגרמנים לקובנה פרצו שני ליטאים במדי צבא שבאותה עת כבר פורק לביתו בו היו אותה עת אביו החורג אמו סבו וסבתו ודרשו לקחתו "לעבודה" למרות גילו הצעיר. אביו ביקש מאחד "החיילים" להכנס איתו לחדר עבודתו כדי להוכיח במסמכים כי עדי עדיין ילד. משנכנסו לחדר הציע אביו לשלם עבור שחרורו, החייל הצביע על עט נובע שהיה על השולחן, בדק את תקינותו לקחו ויצא מן החדר, שם הסביר לחברו כי השתכנע כי עדי עדיין ילד.
הוריו ניסו להחביאו אצל האומנת שגידלה את אמה ואותו. משפנו אליה סרבה והעמידה פנים כי איננה מכירה אותם.
אמו החליטה להחביאו בעליית הגג ובכך החלה הדרך הארוכה של סבל ולחימה יום-יומית להישרדות, שנמשכה 4 שנים, דרך מחבואים, גטו, מחנות ריכוז שטוטהוף, דאכאו ואלאך, שם שוחרר כ"מוזלמן" במשקל פחות מ-30 ק"ג וחולה טיפוס.
בתחילה היו בגטו 30,000 איש אך בסיום נשארו בגטו קרוב ל 3,000. היתר הושמדו באקציות ובמשלוחים. האקציות הקשות ביותר היו "האקציה הגדולה" (11,000 איש) ו"אקציית הילדים" (עד גיל 16), שם נלקחו רוב חבריו, אך עדי בהיותו גבוה שרד לאחר האקציה שפגעה כמעט בכל משפחה. הגטו דמה למחנה ריכוז. ההבדל היחיד היה שהמשפחות גרו ביחד. עדי בן ה-14 צעד עם המבוגרים לעבודה. בהתקרב החזית הרוסית החלו רוב תושבי הגטו לחפש פתרונות לקראת נסיגת הגרמנים הצפויה ? מי בבריחה ליערות, מי במציאת מקלט אצל הגויים ומי בבניית מחבואים בתוך הגטו. עדי היה אז אחד מבוני המקלט התת-קרקעי למשפחתו ולידידים. בהתקבל הפקודה להתייצב לקראת פינוי מהגטו ירדו הם למחבוא, בתקווה שתוך ימים ספורים ישוחררו ע"י הצבא האדום. תקוותם לא התגשמה. לאחר כשבוע בו חיו בצפיפות ובחום במקלט התגלו ע"י אנשי SS, מלווים בכלבים ושימוש ברימוני גז. למרות שכולם האמינו שזאת שעתם האחרונה, הופתעו האנשים כאשר לא הוצאו להורג אלא נשלחו בקרונות בקר להמשך חיי עבדות בגרמניה. בגמר פעילות הגטו הוצתו רוב בנייני הגטו על יושבי המקלטים.
כך נמוגה התקווה האחרונה להשתחרר מהעבדות והתחילה השנה הרביעית, היא התקופה של עבדות מפרכת. לאחר מספר ימי נסיעה בקרונות בקר, כ-100 בקרון, הגיע המשלוח למחנה ריכוז בשם STUTTHOF בו עברו תהליך "מיון וחיטוי" הדומה לזה שבוצע באושוויץ. נשים וצעירים הופרדו מהגברים שנשלחו למחנות דאכאו, שם שוכנו במגורים מקרטון דחוס, מנות אוכל של 150 גרם לחם, מרק דליל כמים ועבודה מפרכת עם שק מלט של 50 קילו על הגב. בתנאים אלו לא ניתן להתקיים זמן רב ועדי, אשר טען שהוא בן 18 (בהיותו בן 14.5) התקרב להיפסל להמשך לחימה יום-יומית על חייו. בימי אביב 1945 פרצה מחלת הטיפוס והמחנה נסגר ל-41 יום. אחרי ההסגר יצאו אחרוני הניצולים לצעדת המוות. לצעדה ? חוקים ברורים: איש שנופל תוך כדי הצעדה נורה למוות. לאחר 4 ימי צעדת אחרוני העבדים, נפסל עדי והושאר במחנה ריכוז בקרבת העיר מינכן. ימים ספורים לאחר הפסילה שוחרר המחנה ע"י חיילי ארה"ב. עדי, כמו האחרים, זחלו לקבל את המשחררים היות ולעמוד על רגליהם היה מעל ליכולתם.
בתחילה היו בגטו 30,000 איש אך בסיום נשארו בגטו קרוב ל 3,000. היתר הושמדו באקציות ובמשלוחים. האקציות הקשות ביותר היו "האקציה הגדולה" (11,000 איש) ו"אקציית הילדים" (עד גיל 16), שם נלקחו רוב חבריו, אך עדי בהיותו גבוה שרד לאחר האקציה שפגעה כמעט בכל משפחה. הגטו דמה למחנה ריכוז. ההבדל היחיד היה שהמשפחות גרו ביחד. עדי בן ה-14 צעד עם המבוגרים לעבודה. בהתקרב החזית הרוסית החלו רוב תושבי הגטו לחפש פתרונות לקראת נסיגת הגרמנים הצפויה ? מי בבריחה ליערות, מי במציאת מקלט אצל הגויים ומי בבניית מחבואים בתוך הגטו. עדי היה אז אחד מבוני המקלט התת-קרקעי למשפחתו ולידידים. בהתקבל הפקודה להתייצב לקראת פינוי מהגטו ירדו הם למחבוא, בתקווה שתוך ימים ספורים ישוחררו ע"י הצבא האדום. תקוותם לא התגשמה. לאחר כשבוע בו חיו בצפיפות ובחום במקלט התגלו ע"י אנשי SS, מלווים בכלבים ושימוש ברימוני גז. למרות שכולם האמינו שזאת שעתם האחרונה, הופתעו האנשים כאשר לא הוצאו להורג אלא נשלחו בקרונות בקר להמשך חיי עבדות בגרמניה. בגמר פעילות הגטו הוצתו רוב בנייני הגטו על יושבי המקלטים.
כך נמוגה התקווה האחרונה להשתחרר מהעבדות והתחילה השנה הרביעית, היא התקופה של עבדות מפרכת. לאחר מספר ימי נסיעה בקרונות בקר, כ-100 בקרון, הגיע המשלוח למחנה ריכוז בשם STUTTHOF בו עברו תהליך "מיון וחיטוי" הדומה לזה שבוצע באושוויץ. נשים וצעירים הופרדו מהגברים שנשלחו למחנות דאכאו, שם שוכנו במגורים מקרטון דחוס, מנות אוכל של 150 גרם לחם, מרק דליל כמים ועבודה מפרכת עם שק מלט של 50 קילו על הגב. בתנאים אלו לא ניתן להתקיים זמן רב ועדי, אשר טען שהוא בן 18 (בהיותו בן 14.5) התקרב להיפסל להמשך לחימה יום-יומית על חייו. בימי אביב 1945 פרצה מחלת הטיפוס והמחנה נסגר ל-41 יום. אחרי ההסגר יצאו אחרוני הניצולים לצעדת המוות. לצעדה ? חוקים ברורים: איש שנופל תוך כדי הצעדה נורה למוות. לאחר 4 ימי צעדת אחרוני העבדים, נפסל עדי והושאר במחנה ריכוז בקרבת העיר מינכן. ימים ספורים לאחר הפסילה שוחרר המחנה ע"י חיילי ארה"ב. עדי, כמו האחרים, זחלו לקבל את המשחררים היות ולעמוד על רגליהם היה מעל ליכולתם.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה