שתיקת האפיפיור

מדהימה במיוחד הייתה שתיקתו של הוותיקן ברומא. העולם כולו חיכה בדריכות להוקעת מעשי הזוועה מפיו של מי שראה עצמו שליחו של ישו עלי אדמות - האפיפיור. אפילו המנהיגים הנאציים חרדו שמא תטיל עליהם רומא נידוי וחרם. פחדם היה לשווא. האפיפיור פיוס ה - 12 לא גינה אפילו פעם אחת את השמדת היהודים. המבחן המכריע הגיע ב - 16 באוקטובר 1943 כאשר יהודי רומא נאסרו במצוד לילי לקראת גירושם. שגרירה של גרמניה בוותיקן חשש שיופעל כעת לחץ על האפיפיור לזנוח את עמדת והמאופקת. אולם חששו היה לשווא. פיוס ה - 12, ראש הכנסייה הקתולית ובישופ רומא, הסתכל בשוויון נפש והחריש כאשר 1200 גברים, נשים וילדים נעקרו מרומא ונשלחו לאושויץ. הוא נמנע מלעשות מה שעשו כמה בישופים כפופים לו, שראו כחובתם הדתית והאנושית להשמיע בפומבי את מחאתם נגד גרוש יהודים מעריהם. הארכיבישופ דה יונג מאוטרכט שבהולנד אסר על בני עדתו לשתף פעולה ברדיפת היהודים. הבישופ של פריס, מונסניור שאטל, הצמיד לגלימתו את הטלאי הצהוב, הכומר הקתולי של כנסיית"סנט לודויג" בברלין, ברנרד ליכטנברג, התפלל בגלוי בעד היהודים ובעד האסירים שבמחנות הריכוז. על כך נעצר ומת ב - 1943 בדרכו למחנה דכאו. הקרדינל רונקלי ,מי שעתיד היה להיות האפיפיור יוחנן ה - 23, שליח האפיפיור באנקרה, התערב לטובת היהודים ופעל למענם. אולם קולו של האפיפיור לא נשמע. עם זאת, ראוי לציין, כי במקומות רבים באירופה הכבושה סייעה הכמורה הנוצרית הנמוכה להסתיר יהודים במנזרים ובבתי מחסה נוצריים, תחת איום מתמיד של עונשים חמורים.