הדואר האמריקני הנציח את חירם (הארי) בינגהאם הרביעי בבול, וקולין פאואל, מזכיר המדינה, העניק לו באיחור רב, אחרי מותו של בינגהאם, עיטור גבורה - למרות שמחלקת המדינה התנגדה כחמישים שנה לכל הערכה לעוֹבדהּ לשעבר, שסרח כביכול.
זה רק פן אחד באישיותו המעניינת של בינגהאם. אביו היה ארכיאולוג (שעל דמותו נבנה "אינדיאנה ג'ונס") ידוע, שחשף את עיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו בפרו. הארי, בנו, הצטרף לשירות החוץ האמריקני, ובשנת 1939 הוצב כסגן קונסול במארסיי שבדרום צרפת. ארצות-הברית הייתה נייטרלית, ולא רצתה להרגיז את ממשלתו של מרשל פטן. ממשל רוזוולט הורה לנציגיו במארסיי לא להעניק אשרות לשום יהודי. בינגהאם חשב, שזו מדיניות לא-מוסרית, והפר אותה ככל יכולתו.
הוא העניק יותר מ-2,500 אשרות אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, כולל לאמנים מארק שאגאל ומאקס ארנסט ולמשפחתו של הסופר תומאס מאן. בנוסף העניק ליהודים מקלט בביתו במארסיי, וזייף תעודות זהות עבור יהודים במסעם המסוכן ברחבי אירופה. בינגהאם עבד עם המחתרת הצרפתית להברחת יהודים מצרפת לספרד ולרחבי הים התיכון ואפילו תרם את הוצאותיהם מכיסו הפרטי.
וושינגטון איבדה את סבלנותה, ובשנת 1941 העבירו אותו לארגנטינה. שם המשיך להטריד את הממונים עליו בדיווחים על ריכוז פושעי מלחמה נאציים בארגנטינה, ולבסוף פוטר. בינגהאם הלך לעולמו כמעט חסר-פרוטה בשנת 1988 - אחרי שהפך בערוב ימיו למכחיש שואה.
למרות זאת ולמרות שהעדויות מצביעות על כך, שבינגהאם לא פעל לבדו - ראוי שנזכור את פועלו היוצא מן הכלל. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, חשוב לדעת: לא היו רבים כמותו - גם לא יהודים. אחינו הופקרו באירופה, ואיש לא דאג להצילם. אדרבא, רבים - כולל ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית - הפריעו למאמצי ההצלה.
רשומות
