סוכנות הידיעות הגדולה בעולם שיתפה פעולה עם הנאצים

אי-פי האמריקנית הייתה כלי התקשורת המערבי היחיד שהורשה לפעול בגרמניה הנאצית, עד לפלישת הכוחות האמריקניים ב-1941. כעת נחשף כי הסיבה לכך הייתה הסכם במסגרתו נדרשו להעביר ידיעות של משרד התעמולה הנאצי
סוכנות הידיעות הגדולה בעולם, "Associated Press" (אי-פי), שבסיסה בניו יורק, שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי בשנות ה-30, והעבירה לעיתונים האמריקניים מידע שנבחר או הופק ישירות על ידי משרד התעמולה הנאצי – כך נחשף היום (שלישי) בעיתון הבריטי "גרדיאן", על פי מחקר של ההיסטוריונית הרייט שרנברג. הסוכנות האמריקנית, שתיארה את עצמה "חיל הנחתים של העיתונות", והתגאתה בסלוגן "תמיד הראשונים להגיע והאחרונים לעזוב", הייתה כלי התקשורת המערבי היחיד שהורשה לפעול בגרמניה הנאצית.

עד לפלישת הכוחות האמריקנים לשטחים שבשליטת המשטר הנאצי בשנת 1941, אי-פי הייתה המקור העיקרי, ולעתים היחיד, לדיווחים חדשותיים בארצות הברית ובמדינות נוספות. על פי המחקר, שפורסם בכתב העת הגרמני "מחקרים בהיסטוריה עכשווית", אי-פי הצליחה להמשיך את פעילותה בגרמניה הנאצית רק בזכות הסכם שיתוף פעולה עם המשטר.

שוטרים נורבגים היו מעורבים במבצע המעצרים שבוצע בתמיכת הממשלה של וידקון קוויזלינג ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית.

וידקון קוויזלינג, ראש ממשלת הבובות
בנורווגיה, מצדיע לקצין גרמני שבא לביקור.

מפכ"ל משטרת נורבגיה: סליחה שסייענו לשואה
70 שנה אחרי גירוש מאות מיהודי נורבגיה למחנות הריכוז וההשמדה, הביע מפקד המשטרה החדש את צערו על מעורבות השוטרים. בקהילה היהודית בירכו

התנצלות מאוחרת: משטרת נורבגיה פרסמה היום (ב') הודעה רשמית שבה היא מביעה צער על תפקידה במעצרם ובגירושם של מאות יהודים מהמדינה למחנות הריכוז וההשמדה של גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה.
  
"בשם המשטרה הנורבגית ומי שהיו אחראים לגירוש יהודי נורבגיה למחנות הריכוז, אני רוצה להביע את התנצלותי", ציטט העיתון דגסוויסן את הודעתו של המפקד החדש של המשטרה, ריידר המלגארד.

בכך הצטרף המפכ"ל הנורבגי להודעתו של ראש הממשלה, ינס סטולטנברג, אשר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה שנערך ב-27 בינואר האחרון הביע צער על כך שאזרחים נורבגים נטלו חלק בפעולות המעצר והגירוש של יהודי המדינה.
בקהילה היהודית של נורבגיה קיבלו בחיוב את ההתנצלות. "אף פעם לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון", אמר נשיא הקהילה, אווין קוהן. "זה משביע רצון ואירוע חשוב ביותר שמפקד המשטרה מביע צעד על גירוש היהודים", הוסיפה גורי הילטנס, מנהלת מרכז השואה של נורבגיה.

ההתנצלות הרשמית של המלגארד מגיעה בדיוק 70 שנה אחרי ש-532 יהודים נורבגים ופליטים יהודים, בהם גם נשים וילדים רבים, נעצרו ונשלחו לנמל אוסלו. שם הם הועלו על ספינת המשא "דונאו" וגורשו לנמל שצ'צ'ין בפולין, ומשם הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ.

יותר

מ-300 שוטרים נורבגים היו מעורבים במבצע המעצרים שבוצע בתמיכת הממשלה של וידקון קוויזלינג ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. בסך הכל גורשו 772 מתוך 2,100 יהודי המדינה ורק 34 שרדו את השואה.

סמואל שטיינמן בן ה-89, שהיה בן 19 בעת שגורש מנורבגיה, הוא היהודי היחיד מהמדינה הסקנדינבית ששרד את אושוויץ. "זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה נחמד לשמוע", אמר בהתייחסו להודעת המפכ"ל. "זה קרה לפני זמן רב (השואה), ואני לא רוצה לחשוב על כך. אבל כאשר אני שומע התנצלות, אני מסתכל על כך מבחינה חיובית".

(מעריב)

חוק נגד יהודי גרמניה ביוזמת שווייץ

ב-10 באוגוסט חיפש הציר של שוייץ בברלין את ראש המחלקה המדינית במשרד החוץ הגרמני כדי להודיע לו כי זרימת היהודים לשווייץ הגיעה ל"מימדים יוצאי דופן". לבאזל לבדה הגיעו ביום אחד 47 יהודים. הוא הסביר כי ממשלת שווייץ מתנגדת חד משמעית ל"ייהוד" של ארצה, והגרמנים מן הסתם מבינים זאת היטב. בנסיבות האלה שקלו כעת השווייצרים לחדש את ביקורת האשרות. ב-31 באוגוסט אכן ביטלה ברן את הסכם האשרות. אך כעבור שלושה ימים הודיע מפקד המשטרה השוייצרית (רוטמונד) לציר הגרמני בברן כי הוא מוכן להתפשר: ממשלת שווייץ תיאות לדרוש אשרות כניסה מיהודים גרמנים, אם תצוין יהדותם במפורש בדרכוניהם. ...

ב-29 בספטמבר התחייב הרייך לסמן את כל הדרכונים של יהודיו ...

הצו הנושא את התאריך 5 באוקטובר 1938 וחתום בחתימתו של ורנר בסט ראש הלשכה המנהלית של הסיפ"ו קבע כי בכל דרכון שבעליו יהודי תוטבע J אדומה גדולה. במכתב מ-5 באוקטובר 1938 אל יועץ הצירות פרופסור קונרד רדיגר מן המחלקה המשפטית של משרד החוץ ביקש בסט להטביע את האות J בדרכון של כל יהודי המתגורר בחוץ לארץ שיגיש אותו לקונסוליה או לצירות כלשהי לצורך הארכה או מכל סיבה אחרת.

(ראול הילברג - חורבן יהודי אירופה - כרך א עמ 149-150

 

הכפר לה שמבון סור ליניון (Le Chambon sur Lignon)

מגדה ואנדרה טרוקמה

לה שמבון-סור-ליניון (Le Chambon-sur-Lignon) היא עיירה במחוז הוט-לואר (Haute-Loire) בדרום צרפת, שתושביה סייעו בדרכים שונות ליהודים להימלט מאימת הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. בני העיירה נמנים עם מיעוט דתי פרוטסטנטי בתוך צרפת הקתולית, ולא הם פעם נרדפו בשל דתם. משום כך היה זה אך טבעי להם לסייע ליהודים, בני הברית הישנה. מעשה ההצלה של תושבי העיירה החל בשנת 1942, שנתיים לאחר כינונו של משטר וישי בדרום צרפת והוא נעשה בהנהגתם של כומר העיירה, אנדרה טרוקמה  ואשתו מגדה,  בשעתו היו הם הורים לשבעה ילדים. חשוב לזכור, כי במהלך המלחמה הצלה של יהודים הייתה אסורה מכול וכול ועל כן פעולות מן הסוג הזה סיכנו למעשה לא רק את בני הזוג טרוקמה, אלא גם את כל שבעת ילדיהם.

קרא עוד באתר ההתנגדות היהודית...

 

בן לניצולי העיירה הופתע בעת ביקור שערך לפני שנים אחדות בעיירה לשמוע מפי יושב ראש העיירה כי לדעתו התנאים והמצב השתנו וכי הוא איננו בטוח גם היום יצילו תושבי העיירה יהודים...

 

בריטניה פוצצה ספינות מעפילים

עמדת הכנסייה לבעיה היהודית באוסטריה 1938-1934

מחבר: יוסף קרניאל

ד"ר יוסף קרניאל מאוניברסיטת בר אילן, דן בעמדת הכנסיה הקתולית לבעיה היהודית באוסטריה בשנים 1938-1934, עוד לפני ה"אנשלוס". באותן השנים שרר באוסטריה משטר קלריקלי-דיקטטורי בראשותו של דולפוס ולכנסיה הקתולית השלטת נודעה השפעה רבה במדינה. עקרונות הכנסיה מנוגדים אמנם לאנטישמיות גזענית, אך חוגי הכנסיה מצאו דרכים לתרץ את מעשי הנאצים ולהתייחס אליהם בהבנה. רק מיעוט ניהל עם היהדות ויכוח תיאולוגי, אך התייחס ליהודים באהדה ואפילו תמך בפתרון הציוני. הנהגת הכנסיה היתה גמישה ואפשרה לנציגיה לנהוג בחירות רבה, כדי לא להביך את מאמיניה בעלי הדעות הפוליטיות והחברתיות השונות. יש שראו בעצם קיום הדת היהודית סכנה לתפיסת המוסר הנוצרית, כי היהודים הם בעלי מוסר ירוד. גורל העם היהודי ואף תכונותיו נקבעו כתוצאה מנטישת יעודם הדתי המקורי. התנכרותם למשיח והבגידה בשליחותו הפכו לחטא תורשתי. אשמת עם ישראל היא בעצם קיומו. הגמונים ובעלי מעמד בכיר בכנסיה האוסטרית עשו מאמצים לקרב את הגישה הקתולית לאידיאולוגיה הנאצית.

אחרי האנשלוס ב 1938 נאלצו יהודי וינה
לגרד מן הקירות והרחובות את סיסמות הבחירות

יש לציין שמגמת הכנסיה הפרוטסטנטית באוסטריה היתה גרמנית לאומנית ואנטישמית קיצונית אף יותר מאשר זו של הכנסיה הקתולית והיא ראתה בסיפוח אוסטריה לרייך מעשה רצוי לאל.אחת התופעות המעניינות באוסטריה היתה תנועה נגד שנאת גזעים שהוקמה והונהגה על ידי קתולית אדוקה, אירנה האראנד. היא הוציאה לאור שבועון "הצדק" שנלחם בשצף קצף בגילויי האנטישמיות באוסטריה ובגרמניה. אולם כתב העת הזה והדומים לו נשארו מבודדים בין שפע העיתונים הקתוליים האנטישמיים שהופיעו באוסטריה.

הודפס: חשון תשנ"ד , 01/10/1993
חוברת: 55
גיליון: נ"ה
עמודים: 177-167

תעודת פרטיזן בווילנה - יולי 1944

 בסוף יוני 1944 התקרב הצבא הסובייטי לווילנה וגדודי הפרטיזנים, בהם גם היהודים מיערות רודניקי, הצטרפו לקרב על שחרור העיר. ב-8 ביולי כיתר הצבא האדום את וילנה וב-13 ביולי כבש אותה. גם הלוחמים היהודים נכנסו אליה יחד עם הכוחות המשחררים.

הפרטיזנים היהודים ניצבו עתה בפני הדילמה עליה עמד אבא קובנר כמה חודשים קודם לכן. האם להמשיך עם הצבא האדום מערבה להמשך הלחימה עד כניעת גרמניה הנאצית או להתנתק כדי לעשות לעצמם, למשפחותיהם ולעמם. בקובץ 'איגרת לשומרים' אותו כתב אבא קובנר עוד ביער קבע כי הוא וחבריו בתנועת 'השומר הצעיר' יתחילו לפעול למען עלייתם לארץ ישראל.
נציגי הצבא האדום מצדם המשיכו במאמציהם לגייס צעירים כדי למלא את השורות שהתדלדלו ולא פסחו על הפרטיזנים שזה עתה הגיעו מהיער. פרטיזנים יהודיים בווילנה שהסתובבו בין הריסות בתיהם ושניסו לחזור לשגרה עמדו שוב בפני החשש לניתוק וגיוס כפוי.

בימים אלה נתגלגל לידי מסמך נדיר אותו העביר אלי בנם של אטה ואברהם מישצ'נסקי שניהם פרטיזנים לוחמים ביערות רודניקי שניצבו אף הם בפני סכנת הגיוס הכפוי. המסמך מהווה אישור מטעם ארגון הפרטיזנים הכללי בווילנה כי נושא אישור זה הוא חבר בארגון הפרטיזנים ועל כן הוא כבר מגוייס. המסמך שנערך על ידי אברהם עצמו ובכתב ידו נחתם בחותמת הארגון בווילנה והופץ בכ-60 עותקים בין הפרטיזנים היהודים שם.

צביקה ש. יולי 2012

מצוד ולודרום ד'היב

שתי נשים יהודיות בפריז הכבושה
ביוני 1942, עונדות טלאי צהוב,
שבועות ספורים לפני המעצר ההמוני

הגירוש היה מבצע משותף של הממשל הגרמני והמנהל הצרפתי והתנהל כחלק מתוכנית רחבה לביצוע השמדת יהדות אירופה. עד כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, המצוד לא היה אפשרי כי לא התקיים בצרפת מפקד רשום בחלוקה על פי דת מאז 1874. עם זאת, על פי פקודת הכיבוש הגרמני מספטמבר 1940, נאלצו היהודים באזור הכבוש להצהיר על עצמם בכל תחנת משטרה או במנהל המחוזות. כמעט 150,000 איש נרשמו במחלקה של הסיין, המקיף את פריז ופרבריה הקרובים. שמות וכתובות הוחזקו על ידי המשטרה הצרפתית ב"קובץ תולרד" בו תויגו הנרשמים על פי אזרחות (צרפתית או זרה), מקצוע, לאום ורחוב.

מתכנני המבצע, המזכיר הכללי של המשטרה הצרפתית, רנה בוסקה, וראש הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים לואי דה פלפואה, נפגשו במפקדת הגסטאפו ב- 4 ביולי 1942 עם הקצינים הגרמנים תיאודור דנקר, רפרנט היהודים בצרפת והלמוט קנוכן, מפקד משטרת פריז. בפגישה נוספת שהתקיימה ב-7 ביולי. נכחו גם ז'אן לגואיי, סגנו של בוסקה, אמיל הנאקין, ראש משטרת פריז, מפקד המשטרה אנדרה תולרד, ואישים נוספים מן המשטרה הצרפתית.

בפגישות אלה התקיימו דיונים בירוקרטיים בעיקר סביב השאלה מי יבצע את הגירוש ואלו גילאים יגורשו. תיאדור דנקר הכריז כי "משטרת צרפת, מלבד כמה שיקולים של טוהר מידות, צריכה לבצע את הפקודות". רנה בוסקה לא העלה התנגדות למעצרים, רק אמר שמביכה העובדה כי המשטרה הצרפתית אמורה לבצען. בוסקה סיכם שהמשטרה תעגל את גילאי המגורשים כלפי מעלה רק בקרב היהודים הזרים. הוא ביטל צווי הגנה מפני מעצרם של ילדים, והורה לאחראים על אזורי הכיבוש לגרש לא רק יהודים מבוגרים אלא גם את ילדיהם, על אף שלא התבקש לכך על ידי הנאצים. שלושה קציני אס אס לשעבר העידו בשנת 1980 כי אנשי וישי התלהבו מאוד מגירוש יהודי צרפת.
ויקיפדיה

חתונת הדמים

...לא רק הוא ניצל אלא בדרך נס ניצלה חברתו, הם החליטו להתחתן ואנו החברים חגגנו איתו. המסיבה היתה צריכה להתקיים בשכונה קרובה לווהין, החתן והכלה וכמה מבני משפחתה כבר היו שם, חברי ואני נסענו במשאית שלי, אבל כשהגענו נתגלתה לעינינו תמונה מזוויעה,כולם נרצחו בידי קבוצת כפריים פולנים.

הטבח הזה עזר לי להחליט לעזוב לעולמים את אדמת פולין רוויית דמם של בני משפחתי האהובים.

נס תחייתי בזמן השואה פרק 23 'להתראות לפולין' - מקס פורמנסקי

בלי מילים - פשוט לצפות

זהותו של האלמוני מהתמונה המפורסמת מהשואה: מצמרר

בס"ד

התמונה המפורסמת: הרב משה הגרמן, רבה של אולקוש, אומר קדיש
לכל תמונה יש שם...
רבים מהתצלומים המפורסמים של השואה קשורים באנשים אלמונים. כזאת הייתה במשך למעלה מחמישים שנה התמונה המפורסמת של היהודי העטוף בטלית ומעוטר בתפילין, העומד יחף בין גוויות אחיו היהודים וסביבו קלגסי אס-אס משועשעים. תמונה זו הייתה לסמל. סמל להשפלה הנוראה בימי השואה.
יותר מחמישים שנה הופיעה תמונה זו בספרי שואה, באנציקלופדיות ובמוזאונים, מבלי שלאיש יהיה מושג על זהות הדמות שבמרכזה. גם במוזאון 'יד ושם', שבו מוצגת התמונה, צויין עד כה בתחתיתה כי "שמו של המצולם אינו ידוע".
רק לאחרונה, כבדרך מקרה, נחשפה זהות האיש. זהו הרב משה הגרמן, מן העיירה הפולנית אולקוש. מי שגילה את הדבר והביאו לידיעת 'יד ושם' הוא אחיינו של הרב, משה ינובסקי (74), איש משטרה בגמלאות המתגורר בנס- ציונה. ינובסקי לא ידע כלל על דבר קיומה של התמונה. מעולם לא נדרש לביקור במוזאון או לקריאה בספרות שואה. הוא חווה אותה על בשרו.
ינובסקי נולד למשפחה מכובדת ועשירה בעיירה וולברום. כשהיה בן חמש-עשרה פרצה המלחמה, ומשפחתו התפצלה. אביו ברח ליערות, אימו ואחיו הצעיר הוסתרו בבונקר שהוכן מראש, והוא בחר להתייצב בכיכר העיר. הוא קיווה לשרוד בזכות היותו חרט. ואמנם, מכל משפחתו רק הוא נותר לפליטה. אימו ואחיו הוסגרו על-ידי שכן שהצטרף למשטרה הפולנית. אביו מת ימים אחדים לאחר תום המלחמה. סבו מצד אביו נרצח לנגד עיניו וכל יתר בני המשפחה, חוץ מבן-דוד אחד, הוכחדו.
לאימו של משה, אנה, היו שלוש אחיות ואח אחד, משה, ששימש רב העיירה אולקוש. למרות המרחק הקצר שבין אולקוש לוולברום, ינובסקי זוכר הזדמנויות בודדות שבהן נפגש עם דודו הרב.עניין התמונה התעורר לפני זמן-מה, בעת שבן-דודו המתגורר בשווייץ ביקר בישראל. בן- הדוד סייר במוזאון 'יד ושם' וראה שם את התמונה והכתובת שמתחתיה. התמונה הייתה מוכרת לו. כשחזר לביתו החל לנבור במסמכיו ומצא גזיר מצהיב של עיתון אשר ראה אור לאחר המלחמה ובו התמונה, לצד סיפור האירוע.
קדיש אחרון
הוא מיהר לשלוח את קטע העיתון אל בן-דודו מנס-ציונה, כדי שזה יעבירנו ל'יד ושם'. בקטע העיתון נכתב, כי המידע על התמונה נתגלה ברשימותיו של תושב אולקוש, משה-דוד וייצמן. וייצמן זה נהרג בשואה, אבל כתביו נשתמרו ובהם מסופר על יומו האחרון של רב העיירה.
"באותו יום", כתב וייצמן, "הוצא הרב מבית-הכנסת כשהוא באמצע תפילת שחרית. הוא הובל תוך כדי חבטות אכזריות לכיכר העיירה, שם כבר שכבו על הארץ גופותיהם של רבים מתושבי אולקוש. קודם שירו בו הגרמנים ביקשם הרב להמתין רגע קט, עד אשר יאמר קדיש על אחיו המתים. הגרמנים המשועשעים הסכימו לבקשתו והרב אמר קדיש. כשסיים, ירו גם בו". ה' ינקום דמו...

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ" [היגיון בשיגעון]

בתשובה לשיר שפרסם הסופר הגרמני גינטר גראס, איש הוואפן ס.ס. , בו אמר כי "לישראלים יש כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי" פרסם המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול ברגן בלזן, את תשובתו המובאת כאן.
זכות הקיום : איגרת-שיר לסופר הגרמני
סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה,
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת סַכָּנָה לָעוֹלָם,
כְּדֵי שֶׁלְּאַחַר הִשָּׁמְדִי לא תִּוָּתֵר עוֹד פיסת עָלֵה-עֵשֶׂב עַל-פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ, אוֹ פיסת עָלֶה 'גְּרַאס' – לְמִקְטַרְתּוֹ שֶׁל מַר גִּינְטֶר גְּרַאס עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה שֶׁבָּהּ, מֵאָז יוֹם ההולדת שלי, מְהַוֶּה אֲנִי סַכָּנָה לָעוֹלָם.
כִּי זְכוּתִי הִיא זאת!
זְכוּתִי הִיא לִחְיוֹת אוֹ לָמוּת תּוֹךְ כְּדֵי הַשְׁמָדַת מַשְׁמִידַי, מִבְּלִי לִנְסועַ עוֹד כְּיֶלֶד-בֶּכִי בְּרַכֶּבֶת-מַשָּׂא אֶל וָקוּם-הָעוֹלָם, בְּעוֹדִי מֵנִיחַ אֶת ראשִׁי בְּחֵיק אֵם הַנְּמוֹגָה באוויר הַצַּח שֶׁל אֶרֶץ ווֹטָאן, וּפַח-הַשֶּׁתֶן מַתִּיז נִיצוֹצוֹת צְהֻבִּים- אֲפֵלִים אֶל קִירוֹת הַקָּרוֹן – כְּמוֹ יְרִיּוֹת-רוֹבֶה הַמַּתִּיזוֹת נוֹזֵל צְהַבְהַב-אֲדַמְדַּם מִצַּד שׁוֹמְרֵי הָרַכֶּבֶת וּבֵינֵיהֶם – אוּלַי – גַּם הַחַיָּל ג.ג., כְּשֶׁהוּא חֲבוּשׁ קַסְדַּת-פְּלָדָה.
ועכשיו לִבִּי מִתְפַּתֶּה לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאול: לְאָן זֶה נָסַע הַחַיָּל גִּינְטֶר גְּרַאס בְּאוֹתָהּ הָעֵת?
בְּעֶצֶם, כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
וּמַה עוֹד ייכתב בְּנוֹשֵׂא זֶה? אוּלַי כְּבָר הַיְנוּ-הַךְ!
הֲגַם כִּי נוֹשֵׁם אַתָּה יוֹם-יוֹם אֶל ריאותיךָ, סוֹפֵר מְכֻבָּד עַד-מְאד, אֶת הָאֲוִיר הַצַּח וְהַנָּקִי, אַךְ הַמָּהוּל בְּרֵיחוֹ שֶׁל אֵפֶר, בְּגֶרְמַנְיָה הַיְּשָׁנָה-חֲדָשָׁה.
אָכֵן, אֲנִי נָשַׁמְתִּי אוֹתוֹ רַק פַּעַם אַחַת וִיחִידָה, בְּעֵת נוֹסְעִי אֶל אַרְצְךָ יְפַת-הַנְּהָרוֹת (לְאַחַר הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה- הָרִאשׁוֹנָה וְהַקַּדְמוֹנִית)! וְהִנֵּה אָסַרְתִּי עַל שְׁתֵּי כַּפּוֹת רַגְלֵי לִדְרךְ עַל אַדְמַת אֲבוֹתֶיךָ.
וְאוּלָם, עוֹדִי מִתְעוֹרֵר מֵעֵת לְעֵת, גַּם בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁל שְׁנוֹת חַיַּי, וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל הַמִּטָּה הַסְּמוּכָה לִי, אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבָהּ שֶׁל הָרַעְיָה, כְּדֵי לְהִוָּדַע כִּי הָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג עכשיו.
וְכָךְ, בְּהָגִיחַ אוֹר הַיּוֹם הָעַז שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶל בֵּיתִי, אֲנִי פּוֹתֵחַ טלוויזיה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ רַדְיוֹ וּמַאֲזִין כקפוא- שֵׁד לִדְרָשַׁת האֲיָטוּלוֹת שֶׁל אִירָן וּלְדִבְרֵי הַשַּׂר נְשׂוּא-הַפָּנִים שֶׁל אִירָן, הַמַּרְאֶה בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו אֶת מַפַּת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֵאמוֹר: "הִיא קְטַנָּה כָּל-כָּךְ…תּוֹךְ שִׁשָּׁה-שִׁבְעָה יָמִים אֶפְשָׁר לִמְחק אוֹתָהּ מֵעַל הַמַּפָּה", אוֹ בִּלְשׁוֹנְךָ: "אַוּסרַדִירֶן". וְהִנֵּה אֲנִי מַאֲזִין גַּם לִדְרָשׁוֹת מַטִּיפֵי הַמִּסְגָּדִים בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְאַרְצוֹת-עֲרָב בְּהַכְרִיזָם "אַוּסרַדִירֶן!", אַךְ כוונתם תָּמִיד אֵלַי וּלְעוֹלָם לא אֵלֶיךָ, גִּינְטֶר גְּרַאס.
וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): להישמד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו המפליאות וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קרניים רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת!
וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ החופשי)!
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: " אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".
הֲלא זְכוּת-הַחַיִּים הִיא זְכוּת דּוּ-כִּוּוּנִית: גַּם לְךָ וְגַם לִי, אוֹ/לא לִי וְלא לְךָ.
גִּינְטֶר גְּרַאס, סוֹפֵר נַעֲלֶה! תֻּופֵּי-הַפַּח שׁוּב רוֹעֲמִים בְּתֵבֵל!
הוֹ, כַּמָּה שִׂחַקְתִּי בְּתֻופֵּי-פַּח בְּעוֹדִי יֶלֶד רַךְ בְּבֵית אַבָּא-אִימָּא, אַךְ נוֹתַר הַתוף בִּידֵי הַדַּיָּרִים אֲשֶׁר בָּאוּ תַּחְתֵּינוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן קוֹלוֹ עוֹד הוֹלֵם בְּאָזְנַי בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת.
וְזוֹ סִבָּה-מִן-הַסִּבּוֹת לְכָךְ, שֶׁבִּקֵּשׁ גּוּפֵי בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים, אַחַר מְחוֹז-חֵפֶץ שֶׁהוּא חֶמְדַּת אָבוֹת וְגַם חֶרְדָתָם.
וְאוּלָם, לא הַשֶּׁקֶט קָרָא לָנוּ לָבוֹא, בְּקוֹלוֹ הַתַּת-עוֹרִי, כִּי אִם הָרָצוֹן לִחְיוֹת אֶת עַצְמֵנוּ עַד תום,
כְּשֵׁם שֶׁאַתָּה חַי אֶת עַצְמְךָ עַד תום – סוֹפֵר וּמְשׁוֹרֵר נִכְבָּד.
כֵּן, אֲנִי מְקַנֵּא בְּךָ: מַדּוּעַ זְכוּתְךָ לִחְיוֹת, הִיא – כֵּן!
וּמַדּוּעַ זְכוּתִי לִחְיוֹת, הִיא – קוֹל הדומייה? וַאֲנִי הַמְהַוֶּה סַכָּנָה לָעוֹלָם?!
אוּלָם אֲנִי – אִישׁ-הַסַּכָּנוֹת, הֲגם כִּי בֵּן-הַנֶּצַח – שׁוֹאֵל אוֹתְךָ:
אִם נִגְזַר עָלַי להיכחד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְלִצְמוחַ מִמֶּנָּה מֵחָדָשׁ בִּדְמוּת גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב, מַה טַעַם וּמַה מִדַּת הַצֶּדֶק, כִּי אַתָּה וְצֶאֱצָאֶיךָ תּוֹסִיפִו לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב הַנִּיחוֹחִיִּים
וּלְהַבִּיט בְּשֶׁמֶשׁ-הַמַּרְפֵּא שֶׁבְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ,
בְּעוֹד אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ – חַיֵּינוּ בְּסָפֵק-הַתָּמִיד

מפת השואה של ליטא

חוקרים באוניברסיטת וילנה יחד עם חוקרים ממוזיאון הגאון בווילנה פרסמו מפה מקוונת כוללת ובה כל אתרי הרצח בליטא. המפה שהותוותה בתמיכת משרד ראש הממשלה הליטאי מציינת בין השאר את דרכי הגישה לבורות הרצח ואת מבצעי הרצח. עולה בבירור כדברי החוקרים כי רצח יהודי ליטא בוצע בשיתוף פעולה מלא של שכניהם הליטאים

מתוך 'אודות הפרוייקט'

In 2010 we initiated this project because we saw the need to collect, organize and present information about the mass murder of Jews in Lithuania in a single venue.  Previously, this information was either uncollected, divided between different publications and archives or remained unpublished. The Holocaust Atlas present information on a map with precise geographical coordinates and contain historical facts about each site along with citations to aid further research. It also includes information about monuments at massacre sites.

After having learned of the atlas, we hope that people will see that Jews were murdered in their own neighbourhood and not in a distant land. We hope and expect that this will serve to help open the door for discussion, cooperation, understanding and, most importantly, for comprehending what happened. After all, during the Holocaust, entirely innocent people were murdered. Citizens of Lithuania, neighbours, co-workers and even friends contributed to their deaths... Only by keeping the memory of the past alive, including the most horrible events, can we encourage tolerance, mutual understanding and respect, steering away from intolerance and xenophobia and helping to cultivate the values of freedom, tolerance, respect for the individual, human rights and cultural diversity. Our hope and desire is to preserve living historical memory and to make it more accessible and comprehensible.

Jews initially settled and spread throughout ethnic Lithuanian territory between the second half of the 16th century and the beginning of the 17th century.  After several centuries had passed, Jews had become inhabitants of almost every Lithuanian village (shtetl)—their culture, religion, traditions and Yiddish language had become part of Lithuanian daily life. Around 240,000 Jews lived in Lithuania between the two world wars. During World War II they lost about 94 percent of their population, depriving the country of many of its citizens. Currently, around 4,500 Jews live in Lithuania and the Litvak culture and Lithuanian Jews face extinction, their experience and their history is dying.

We believe that this project will make an important contribution toward revealing the development of the Holocaust in Lithuania. It will contribute to the objective elucidation and assessment of these events and provide a principled, Western understanding of what took place. This project is an important educational work by us, the Vilna Gaon State Jewish Museum.

Project workers

Milda Jakulytė-Vasil, project coordinator: Master of History and of Heritage Protection at Vilnius University, researcher of non christian communities in Lithuania

Sebastian Pammer, project assistant: 2010/11 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum

Lukas Dünser: 2009/10 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Law at the University of Vienna

Adalbert Wagner: 2008/09 Gedenkdiener at the Vilna Gaon State Jewish Museum, currently studying History and Biology at the University of Vienna, chairman of Verein GEDENKDIENST

על ידידים ועל אויבים

פרטיזנים מיחידת 'סובורוב' רצחו את זלמן שוסטר ומשה יוסף קטר.

חטאם: הם הלכו לבקש מזון אצל האיכרים והפרטיזנים היו בטוחים שהדבר יצמצם להם את אספקת המזון. שפר גורלו של הפרטיזן שבתאי ברזובסקי שלא נטבח סתם כך בגלל סיבה טיפשית של צרות עין, אלא נהרג בקרב הירואי. לא, לא מול הגרמנים. מול פרטיזנים אוקראינים.

רוחמה אוליקר מהפלוגה השביעית של יחידת 'קובפק' ביקשה ממפקדה שיביא ליחידה את אחותה ואת דודה המתחבאים בחוטור.

שלושה פרטיזנים נשלחו למשימה, וכשנראו צלליותיהם וכשנשמעו מילותיהם על רוחמה המצפה להם בפלוגה – שמחו האחות והדוד מאוד. אבל השמחה נגמרה כשהפרטיזנים השתכרו ונטפלו לאחותה של רוחמה. הדוד ניסה להגן עליה, ואחד הפרטיזנים החל לצעוק לשני הפרטיזנים האחרים: "מה קורה לכם? מה אתם עושים?!"

פרטיזנים שיכורים עושים דברים שלפעמים בהיותם פיכחים הם חוששים לעשות: הם הרגו בחמת זעם את האחות ואת הדוד, מתעלמים לגמרי מכך שנשלחו להביאם לפלוגה כדי להצילם. הפרטיזן השלישי עזב אותם, חזר ליחידה וסיפר הכל.

רוחמה הלכה מזועזעת למקום הרצח.

'לא הייתי צריכה לבקש שיביאו אותם', היכתה על לבה בתסכול ובזעם אין אונים. 'סתם קיצרתי להם את החיים. הם יכלו לחיות ולהישאר מוגנים, אם לא הפרטיזנים החיות הללו שנשלחו אליהם'. רוחמה מצאה שאחותה ודודה נקברו על ידי האיכרים במקום, ונשאר לה רק לעלות על קברם הארעי ולהתייסר כל חייה על נסיבות רציחתם.

ושני הפרטיזנים הרוצחים? כן, הם נתפסו והוצאו להורג. לא, לא הרגו אותם על שרצחו יהודים, אין זאת סיבה לקטילת חיי פרטיזנים. הרגו אותם רק כי לא מילאו על הצד הטוב ביותר את תפקיד הסיור שלהם.

האנטישמיות ביחידתה של רוחמה הייתה רבה ומודגשת. מה הייתה המחמאה הגדולה שהצליחו מוחותיהם האטומים של הפרטיזנים להפיק ליהודי אמיץ? "אתה אינך דומה ליהודי", אמרו לו. רוחמה שמרה בתוכה את הזעם הגדול על רצח אחותה ודודה, ולאחר חיסול החשבון עם הרוצחים הפנתה את תאוות הנקמה אל האויב הגרמני. רוחמה רצתה להוכיח שיהודים יודעים להילחם, ולאחר שלמדה להשתמש ברובה היא אכן השתתפה בכל הקרבות.

מתוך הפרטיזנים של בלארוס...

פרטיזנים רוסים רוצחים מפקד יהודי

הירש קפלינסקי – יליד ז'טל, שימש ראש הקן של "השומר הצעיר" במקום. בעטייה של המלחמה סוכלה מחשבתו לעלות לארץ ישראל. הוא שכל את בני-משפחתו, אך הצליח להימלט היערה. כמפקד הגדוד היהודי הוכיח כושר ארגוני, אומץ ויוזמה. לאט-לאט צייד את גדודו בנשק, ועם הפרטיזנים הרוסיים שביערות ליפיצ'אני השתתף בכל המבצעים הקרביים נגד הגרמנים, ותמיד היה ראש וראשון ללוחמים.

הירש קפלינסקי 

גדודו של קפלינסקי עשה חיל:

לקח חלק בהדברת חיל המצב הליטאי במירובשצ'יזנה מהלך חמישה קילומטרים מז'טל

נלחם בחיל המצב הגרמני בדאקלישצ'יזנה שמונה קילומטרים מז'טל

נכנס לקרב עם גרמנים וליטאים בכפר פאצאטובשצ'יזנה בסביבות ז'טל

חש לעזרת הכפר דוברובקה משביקשו הגרמנים לעשות כלה בתושביו האיכרים

השתתף בהשמדת חיל המצב הגרמני הגדול ברודא-יאוורסקא

לחם בחיל המצב הגרמני במוצאביץ' בסביבות ז'טל

ביצע כמה וכמה פעולות נקם באיכרים רוצחי יהודים.

אחר כל הדברים האלה – מפקדת הפרטיזנים הרוסיים החלה נותנת דעתה יותר ויותר על המפקד היהודי המוכשר וסייעה לו להמשיך ולהצליח, כי הצלחתו פירושה היה מפלה לגרמנים וניצחון לרוסים.

כשנפצע קפלינסקי, בשעת המצור הגדול ביערות ליפיצ'אני, נזדמן לו בדרך מקלע והוא גרר אותו עמו בעודו שותת דם. הכדורים שרקו סביב, ניצוצות אש ניתזו מקני המקלעים, גזעי העצים הוכתמו בנתזי דם – אבל קפלינסקי התעלם מהכול וזכר רק את הגדוד שלו שכל כלי נשק נוסף בעבורו פירושו חיים נוספים שאפשר להציל או לפחות להאריך, ובשארית כוחותיו סחב עמו את המקלע.

הוא נספה בנסיבות טרגיות:

בעת המצוד הגרמני הגדול בפושצ'ה הליפיצ'אנית, בדצמבר 1942 , נפצע הירש קפלינסקי, מפקד הגדוד היהודי, ממארב גרמני. הוא גרר את עצמו בזחילה לבית האיכר יוסף בודילוביץ מכרו, והסתתר בגורן שבחצרו. הוא ביקש מהאיכר להביא פרטיזנים, על מנת למסור בידם ידיעות וליצור קשר בין קבוצתו ששכבה במארב ובין מטה הבריגדה. בו ביום הביא האיכר כמה פרטיזנים רוסיים לקפלינסקי. הם הקשיבו בשים לב לדבריו, תחקרוהו באשר לפרטים המדויקים שיכולים לסייע להם לנצח את האויב הגרמני והבטיחו לו להעביד מיד את החדשות למטה הבריגדה. אך בצאתם, בקור רוח אכזרי וברוע לב תהומי – ירו בו. קפלינסקי עוד הספיק לצעוק: "למה? למה אתם עושים לי את זה?" בדממה ובאטימות הם ירו בו שנית והוא נפל מתבוסס בדמו, מסיים את חייו בגלל שנאה כבושה של חבריו לנשק על היותו יהודי.

קבוצת פרטיזנים מז'טל השייכת ליח' ע"ש לנין ביערות בלרוס

אחרי מותו של קפלינסקי פורק גדודו והתמזג כפלוגה יהודית שלישית בגדוד הרוסי 'אורליאנסקי'. מפקדי המחלקות שסייעו רבות לארגון גדודו של קפלינסקי הועברו לתפקידים אחרים: פיניה גרין )ז'טל, נפל בקרב(, שלום גרלינג )ורשה, עלה לארץ(, יוסף יודלביץ' ועוד נוספים.

כמפקד הפלוגה היהודית הזאת מונה האוקראיני פאנצ'אנקו, והייתה זו רק ההתחלה. במרוצת הזמן הוחלף הפיקוד היהודי בפיקוד רוסי, ועם פירוק הפלוגה, נשארו רק כמה יהודים כמפקדי כיתות זוטרים. הרוסים לא אהבו שהיהודים מצליחים יותר מדיי.

(פרטיזנים יהודים בבלרוס)

אחרי 71 שנה התברר: 20 יהודיות נרצחו ע"י שכניהן

הרצח המפורסם של יהודי העיירה ידוובנה שבפולין בידי שכניהם הפולנים לא היה מקרה יוצא דופן. עתה גילו חוקרי המכון לזיכרון לאומי וכן אנשי הפרקליטות כי בעיירה בזוּרי שבמזרח המדינה, נרצחו 20 יהודיות ש"הושאלו" מהגטו הסמוך לעבודות חקלאיות בחווה גדולה של בעלי קרקעות פולניים.
הדבר ארע באוגוסט 1941 ואין ודאות כי הרוצחים עדיין חיים וכי ניתן יהיה לאתר אותם ולהענישם. איש הפרקליטות, ראדוסלָב איגנייטֶב, שחקר גם את מקרה ידוובנה, סבור כי קיים סיכוי סביר לאתר לפחות עדים שבשעת המעשה היו קטינים, אך עשויים לשפוך אור על פרטי הפשע. לדברי איגנייטב אין ספק כי מבצעי המעשה היו פולנים
קרא עוד בהארץ...

הפריעו למאמצי ההצלה

הדואר האמריקני הנציח את חירם (הארי) בינגהאם הרביעי בבול, וקולין פאואל, מזכיר המדינה, העניק לו באיחור רב, אחרי מותו של בינגהאם, עיטור גבורה - למרות שמחלקת המדינה התנגדה כחמישים שנה לכל הערכה לעוֹבדהּ לשעבר, שסרח כביכול.

זה רק פן אחד באישיותו המעניינת של בינגהאם. אביו היה ארכיאולוג (שעל דמותו נבנה "אינדיאנה ג'ונס") ידוע, שחשף את עיר האינקה מאצ'ו פיצ'ו בפרו. הארי, בנו, הצטרף לשירות החוץ האמריקני, ובשנת 1939 הוצב כסגן קונסול במארסיי שבדרום צרפת. ארצות-הברית הייתה נייטרלית, ולא רצתה להרגיז את ממשלתו של מרשל פטן. ממשל רוזוולט הורה לנציגיו במארסיי לא להעניק אשרות לשום יהודי. בינגהאם חשב, שזו מדיניות לא-מוסרית, והפר אותה ככל יכולתו. 

הוא העניק יותר מ-2,500 אשרות אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, כולל לאמנים מארק שאגאל ומאקס ארנסט ולמשפחתו של הסופר תומאס מאן. בנוסף העניק ליהודים מקלט בביתו במארסיי, וזייף תעודות זהות עבור יהודים במסעם המסוכן ברחבי אירופה. בינגהאם עבד עם המחתרת הצרפתית להברחת יהודים מצרפת לספרד ולרחבי הים התיכון ואפילו תרם את הוצאותיהם מכיסו הפרטי. 

וושינגטון איבדה את סבלנותה, ובשנת 1941 העבירו אותו לארגנטינה. שם המשיך להטריד את הממונים עליו בדיווחים על ריכוז פושעי מלחמה נאציים בארגנטינה, ולבסוף פוטר. בינגהאם הלך לעולמו כמעט חסר-פרוטה בשנת 1988 - אחרי שהפך בערוב ימיו למכחיש שואה.

למרות זאת ולמרות שהעדויות מצביעות על כך, שבינגהאם לא פעל לבדו - ראוי שנזכור את פועלו היוצא מן הכלל. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, חשוב לדעת: לא היו רבים כמותו - גם לא יהודים. אחינו הופקרו באירופה, ואיש לא דאג להצילם. אדרבא, רבים - כולל ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית - הפריעו למאמצי ההצלה. 

(News1 פרס לכישלון)
היירם בינגהאם הרביעי - ויקיפדיה

שווייץ: זוכו 137 אזרחים שהורשעו בסיוע ליהודים להימלט מהנאצים

ועדה ממשלתית בשווייץ טיהרה את שמותיהם של 137 אנשים שהוגדרו פושעים על שסייעו ליהודים לברוח מהנאצים במלחמת העולם השנייה. רק אשה אחת מבין אותם "פושעים" עודנה בחיים.

הוועדה הוקמה ב-2004 על מנת לבחון את עניינם של אנשים שהורשעו בהברחת פליטים יהודים בשנים 1938-1945. חלקם נכלאו או נקנסו, ורבים איבדו את מקום עבודתם.

(AP)



שווייץ: עזרת ליהודים בשואה? אתה כבר לא פושע

בשווייץ מביאים לשיאים חדשים של ציניות את התפישה שלפיה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא". ועדה ממשלתית מיוחדת עומדת לסיים את עבודתה לאחר שסיימה לטהר את שמם של 137 אזרחים שבתי המשפט הרשיעו כפושעים מפני שסייעו ליהודים לחמוק מהנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה.

רק אשה אחת, אמה סטיטלמן מז'נבה, חיה לראות את שמה מטוהר ב-2004 מ"פשעיה".

היא מתה חודשים אחדים אחר כך.

הוועדה הוקמה ב-2004 כדי ליישם חוק שהיה חדש אז, שנועד לטהר, גם לאחר המוות, את שמם של אזרחים שהבריחו פליטים יהודים בגבולות אירופה בשנים 1938-1945. הם הורשעו בהתאם לחוקי הניטרליות של שווייץ ורבים מהם נאסרו, נקנסו או איבדו את מקום עבודתם.

הוועדה מסרה כי מטרתה הייתה לתקן את הנזק שנגרם בשל "אי צדק חמור" של ההיסטוריה.

ynet 29 בדצמבר 2011

אנטישמיות מאז ולעולם

הטיפול בנושא האנטישמיות מביך את הציוני בגלל התובנה, שרוב היהודים שבו למולדתם מאונס, בלחץ האנטישמיות בגולה. אמנם, יהודים רבים – תימנים, כורדים, בוכרים, תלמידי הגר'א – עלו מכוחה של חיבת ציון בלבד, ובכל זאת עובדה היא שרוב העולים עקרו ממקומותיהם רק מפני שלא היו רצויים שם.

גם לשמאל הקיצוני בישראל לא נוח עם האנטישמיות,כי מי שרואה את עצמו כ"אזרח העולם" - הייחוד היהודי, גם בצורה של רדיפת היהודים, מפריע לו.

האנטישמיות של ימינו, ההולכת ומתגברת באירופה למרות למעלה מ-100 שנות ציונות מדינית, נוגדת גם את תפיסת היסוד של מייסדה, בנימין זאב הרצל. הרצל ראה בציונות את הנוגדן, שסופו להדביר את האנטישמיות. כיצד? יציאת היהודים המיותרים והמכבידים, אלה שמתחרים בעם הארץ בכל תחום ובדרך כלל בהצלחה, תסלק את הסיבה לאנטישמיות, והיא תיעלם. מי יגלה עפר מעיניו של החוזה, לראות מדינה כמו נורבגיה, שכמעט ואין בה יהודים ואף פעם לא היו – ובכל זאת היא נושאת הדגל של האנטישמיות בעולם בתחפושתה המודרנית, האטי-ישראלית. או מדינה כפולין, ש-3 מליון יהודיה נרצחו ואינם ורק קומץ קטן נותר, ועדיין היא טבולה כולה ברעל האנטישמי. 

ואשר ל"ישראליות", זו לא רק שלא נטרלה את האנטישמיות (מונח שבגלל השואה יצא מן האופנה) אלא גם סיפקה לה תחליף. עכשיו, במקום יהודים מאשימים את ה"ישראלים" בכל תועבה, מתוך ביטחון שהכל מבינים למי מתכוונים באמת. את המותג "אנטישמיות" המציא וילהלם מאר בסוף המאה ה-19, אך לא את התופעה, בת אלפי השנים. אגב, אביו של מאר היה יהודי, וגם העוקץ המר הזה - אנטישמיות של יהודים -  מלווה אותנו בכל תולדותינו, כולל בימים האלה ותחת השמש הזאת.

מדינות במערב, העוינות את מדינת היהודים, משלמות לערבים הקוראים לעצמם 'פלסטינים' מיליארדים בתמורה לכך שהם מספקים להן דגל לגיטימי לתקוף מתחתיו את היהודים ואת מדינתם, הדגל התמים של "הגנה על העם הפלסטיני המדוכא". ומן הטעם הזה, ערביי א"י לעולם לא יספקו את משאלתו של השמאל היהודי לחתום על "שלום", מפני שאחרי זה - ממה יחיו? הלא נפט אין להם, והנפט שלהם זו אותה האנטישמיות, שרק כל עוד "הסכסוך" נמשך, ניתן לקרוא לה "אנטי-ישראליות" ו"פרו-פלסטיניות". סיום רשמי של "הסכסוך" יהפוך את המותג הזה לחסר ערך, ובלעדיו – אין פרנסה!

מכל הטעמים האלה ביחד, הציונות לא מחקה את האנטישמיות. להיפך, היא סיפקה לו שם, כתובת וחומר בערה.

אולם, השמאל הקיצוני היהודי, והערבים, קוראים את התופעה הזאת במהופך. בתעמולתם, עצם קיומה של מדינת ישראל, על מעשיה הרעים, היא המקור לאנטישמיות! וכך גם צריך להבין את דבריו של הווארד גוטמן, שגריר ארה'ב בבלגיה, כי יש הבדל בין האנטישמיות "המסורתית" לבין זו הנובעת מן "הסכסוך" במזרח התיכון. חבל שלא שאלו את השגריר - מינוי של אובמה ושופר של דעותיו –  האם החדית' ("תורה שבע'פ" המיוחסת למחמד), לפיה העץ אומר למוסלם: 'יהודי מתחבא מאחוריי, בוא והרוג אותו!', האם גם את הזוועה הזאת חיברו לפני מאות שנים בגלל "פשעי הציונים נגד העם הפלסטיני"? והטלאי הצהוב ליהודים, המצאה מוסלמית מימי הביניים, גם הוא פרי "הסכסוך"?

לאמיתו של דבר, ה"סכסוך" נותן לגיטימציה לאנטישמיות הישנה נושנה, אלפי שנים לפני שהיהודים קיבלו את מדינתם בחזרה.

חושבים, שאנטישמיות של נוצרים יסודה בעלילה שהרגנו את אלוהיהם. אחרים גורסים ששתי הדתות יוצאות חלצי היהדות, הנצרות והאסלאם, פיתחו שנאה ליהודים בגלל סירובם לאמץ להם את "הבשורה" החדשה. אלה הן, אולי, תשובות חלקיות. עובדה היא, שבמגילת אסתר, אשר התרחשה מאות שנים לפני צליבתו של ישו, המן כבר משמיע טיעון אנטישמי מושלם: "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים... דתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים..."

עוד בימי הורדוס, ולפני שישו נולד, כבר השתוללה באלכסנדריה ההלניסטית אנטישמיות קלאסית, כפי שניתן ללמוד מתוך כתבי פילון האלכסנדרוני. האנטישמיות קדמה לנצרות, ואת פישרה אנחנו איננו מבינים באמת, עד היום. 

אמריקה היא ללא ספק המדינה הידידותית לישראל, ב"ה" הידיעה. ועם כל זאת כותבת סמדר שיר בידיעות אחרונות (11.12.11) :

 ".... אי אפשר לחיות בארצות הברית בלי להיתקל בצלב קרס, הוא אורב לך בפינה וקופץ עליך דווקא כשאתה מרגיש קוסמופוליטי ושאנן: בתצוגת אופנה מדוברת, בקליפ קצבי, בספר תמים שהילדה מביאה מהכיתה. על כל צלב קרס שחשפת כאן או שם יש עוד חמישה, שפשוט הוחבאו טוב יותר."

זו גם טעות לחשוב, שכל הנוצרים באמריקה אוהדים את ישראל. תופעת הידידות לישראל ולהתיישבות מבין הנוצרים אופיינית לאוונגליקאלים, שאמנם מונים בארה"ב עשרות מיליונים, אך אינם שייכים לכנסיות הממוסדות.

אם אחד מסימני האנטישמיות הוא שמגנים אצל היהודים את מה שמקבלים ללא הערות מכל האחרים, הרי הילרי קלינטון היא אחת הדוגמאות. מה ראתה להעיר לנו על סרכה פעוטה ובלתי אופיינית בסוגיית שוויון הזכויות של הנשים, בעוד אשר מעולם לא מתחה ביקורת על מדינות ערביות המכסות בכפייה את פני הנשים, אוסרות עליהן נהיגה, מבצעות עליהן את הברבריות המבחילה של מילה, סוקלות אותן באבנים? רק זה עתה היה לה סוף סוף מה לומר נגד ההתעללות בנשים בכיכר תחריר, אולי מפני שהעירו לה שלא כדאי להיות כ'כ חד-צדדית בשנת בחירות.

לכאן שייכת גם ההתעללות  בפולרד. הכל מודים, כולל אישים אמריקנים מן השורה הראשונה, שעוד לא קרה שאדם שנשפט בנסיבות כאלה, לא שוחרר מזמן. אין ספק, שלו בוצע פשע ריגול כזה ע"י צרפתי או אנגלי - האיש היה חופשי מזמן. היש פשר אחר להתנהגות האכזרית הזאת, זולתי היותו של פולרד יהודי שריגל למען המדינה היהודית?

וגם זאת: אנחנו יודעים היום, שמנהיגי בריטניה וארה"ב ידעו הכל על השמדת היהודים, ובזמן אמת. וכשואלים, למה לא הפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ, וגם – מדוע לא הוזהרה הצמרת הנאצית, בפומבי, שהיא תיתן את הדין על השמדת היהודים, ומדוע לא הוטלו כרוזים ממטוסים על ערי גרמניה עם אזהרה דומה לכל מי שיבצע רצח עם – התשובה הכנה היא, שחששו פן ייפול עליהם החשד, שהמלחמה הזאת היא "מלחמה יהודית". ואכן זו היתה התעמולה שהגרמנים הפיצו בין חיילי בנות הברית והנהגת העולם החופשי ידעה – וזו הנקודה החשובה לנו – שהסיסמה הנאצית "זו מלחמה יהודית" מוצאת אוזן קשבת בין החיילים. חששו, שפעולות גלויות של הממשלות והצבאות למען הצלת יהודים יביאו לירידת המוראל אצל הלוחמים וישפיעו השפעה שלילית על לחימתם נגד הנאצים.רק אחרי תום הקרבות הרשו לעצמם להזדעזע נוכח הררי הגוויות, שאת רציחת רבים מהם יכלו למנוע. 

אינני יודע דוגמה מצמררת יותר לקיומה ולכוחה הממאיר של האנטישמיות מן הפרשה הזאת, שאסור שתישכח.

היו שחשבו, שאחרי שהצבא האמריקני בדכאו ובבוכנוולד, והצבא הבריטי בברגן-בלזן ובמאות מקומות אחרים, גילו את זוועות השואה – זז משהו במעמקי הנפש של העמים ביחס ליהודים ולגורלם, ולא היא. האנטישמיות חיה ובועטת גם היום, וגם בעולם המערבי, החופשי.

מופלאה היא תגובת כמה מיהודי ארץ ישראל. מילא, יהודי בגולה, שהחליט להמשיך ולחיות בין הגויים למרות שיש לו היום בית משלו שדלתו פתוחה תמיד. הלה, חייב לחיות בהכחשה כאלו אין כלפי היהודי התייחסות שונה מאשר כלפי האחרים. אך מהי ההצדקה להכחשה הזאת כאן, במדינה שהוקמה במיוחד כדי להיפטר מן הקללה הזאת? מדוע  גם כאן התסביך האנטישמי משבש לנו את השיפוט הבריא?.

יש בארץ קהילה פוסט-ציונית. לה יש צורך אידיאולוגי להכחיש את קיומה של האנטישמיות בימינו, כדי שתוכל לשלול את הצורך בציונות. אולם גם בחוגים נורמטיביים התפתחה אופנה של התרפקות על ארצות המוצא, ולא רק אצל אלה שבגופם עלו משם לארץ, אלא אף בדור השני או השלישי.

הזמרת ריטה הוציאה תקליט חדש, עם דגש על שירה פרסית. לרגל האירוע היא התראיינה ברדיו והשמיעה שיר הלל לעם הפרסי ויחסו החם, כביכול, ליהודים. זו כמובן אידיאליזציה חסרת שחר. יהודי פרס הופלו לרעה בכל הדורות. השיעים התייחסו אליהם כאל טמאים, וזכורה גם פרשת האנוסים היהודים ממשהד. כמובן, שיש איראנים נקיים משנאת היהודים , כמו בכל עם, אך הללו אינם הרוב. אחמדינג'ד וחבר מרעיו לא היו יכולים לשרוד ללא תמיכת העם, כפי שהיטלר נהנה מאהדת הגרמנים וגם המונים עצומים בכל אירופה, משום ש"שם את היהודים במקומם".

ויש ביקורי נוסטלגיה בתוניס ובמרוקו, שם מחייכים לתייר הישראלי, ובעיקר לדולרים שלו. אך עולי מרוקו גלויי לב ופקוחי עיניים מספרים, שחיי היהודים שם לא היו סוגים בשושנים. הם חוו מדי פעם פוגרומים וסבלו מאפליות יומיומיות. ויהודים מיהרו להשקיע בהונגריה, רומניה ופולין. בנו מלונות, סופרמרקטים, פיתחו ענפי כלכלה, והתוצאה: אנטישמיות! לא רוצים את היהודים ולא את טובותיהם. לפני השואה היו יהודי המקומות האלה עיוורים, יותר נכון – לא רצו לראות את המציאות, והנה מתברר שלא למדנו כלום.

השמאל, מתוך מרירות על הרחקתו מן השלטון ומאוכזב מהצלחות ממשלת הימין בתחומים שונים, יש לו עניין לצבוע הכל בצבעים שחורים . והואיל ורוב השדים הישנים יצאו מן הבקבוק  –  הדברנו את הטרור, ניטל העוקץ מן הסכנה הדמוגראפית, כלכלתנו איתנה ו'ספטמבר האיום' חלף ללא נזק  –  המציאו לנו אמתלה חדשה, מדוע חייבים לנצל את "חלון ההזדמנות" ולפתוח במו"מ שיביא לחלוקת ירושלים ולאובדן יהודה ושומרון: "דה-לגיטימציה" עליך, ישראל!". אך מהי בעצם ה"דה-לגיטימציה" הזאת, אם לא האנטישמיות הישנה והרעה? שגם אם ניתן לערבים את כל תל-אביב, היא לא תשתנה כמלוא הנימה?!

האמריקנים אומרים שכשמשהו אינו מקולקל – לא כדאי לתקן אותו. הציונות הישנה והטובה הוכיחה את עצמה. בין היתר, היא הקימה מדינה חזקה מספיק כדי לספק ליהודים מחסה ומגן מפני האנטישמיות בגבולותיה, וגם  בכל מקום שאליו כוחה מגיע. היא גם מאלצת את העולם לכבד את כוחה ולפעמים גם את נחת זרועה, מה שדווקא אינו מוסיף לה אהבה. 

ובכל זאת, אם לזה קוראים דה-לגיטימציה – שיהיה!

אליקים העצני
 רמת ממרא ת.ד. 2066
ערוץ 7 טל. 02-9961878
פקס. 02-9963001
קרית ארבע 90100
ehaetzni@netvision.net.il

12.12.2011

התנגדות בלתי-אפשרית בערי השדה בליטא

הרצאה זו 'התנגדות בלתי אפשרית' ניתנה בכנס שהתקיים במכללת אפרתה ביום 24/11/11 שנושאו הקיץ הנורא ההוא - 70 שנה להשמדת הקהילות היהודיות בערי השדה בליטא 
ההרצאה ניתנה על ידי ד"ר בן-ציון קליבנסקי

א. התקופה הראשונה 

תקופה זו, מיד לאחר פרוץ המלחמה, התאפיינה בסימון ובבידוד היהודים ובהוצאתם לעבודות בזויות ומבזות. כיבוש ליטא בידי הצבא הגרמני ארך כעשרה ימים. לקצה המזרחי של ליטא הם הגיעו רק ב-2.7.1941. שם, בעיירה היידוּצישוֹק (Adutiskis), שבה התגוררו כאלף יהודים, החלה בבוקרו של ה-26.6.1941 בריחה של האדמיניסטרציה הסובייטית המקומית. מיד הופיעו בעיירה חבורות של פרטיזנים לבנים, שניצלו את הריק השלטוני. הם מיד פתחו במעצר של כמה צעירים יהודיים, והאשימו אותם באהדה לברית המועצות. מצב זה של השתלטות הפרטיזנים על החיים המקומיים היה חדש ועדיין לא מוכר ליהודים. ואכן, בעת שהובילו את אחד הצעירים, אברהם יוֹכֶלמן, הוא לא קיבל את דבר מאסרו כמובן מאליו. הוא היכה בראשו של הפרטיזן שהובילו, וברח.  

אל העיירה צ'קין (ceikiniai), בת קהילה של 47 יהודים, באותה סביבה במזרח ליטא, נכנסו הגרמנים בתחילת השבוע השני של המלחמה, וכעבור שישה ימים המשיכו בדרכם מזרחה. גם כאן השתלטו פרטיזנים לבנים חמושים על השלטון המקומי עוד בטרם בוא הגרמנים. ב-4.7.1941 הם נכנסו לבתי היהודים וחיפשו גברים לעבודה. הם כבר הספיקו להפיל את חיתיתם על היהודים המקומיים, ולכן כשהתקרבו לבית של זליק גילינסקי, הוא נבהל מאוד, קפץ מהחלון והתחבא בגינה בסמוך לביתו. אחד הפרטיזנים שם לב לכך, וכיוון את רובהו כדי לירות בזליק. אשתו של זליק, חסיה, התעשתה, חטפה את הרובה מידי הליטאי וממש ברגע האחרון הצילה את בעלה ממוות בטוח. הליטאי היה שיכור והיכה את זליק ואת חסיה ברצחנות עם קת רובהו. אבל הם ניצלו.  

באותה תקופה היהודים עדיין היו נאיביים ולא הבינו את מצבם לאשורו. במזרח ליטא, בעיירה שוונצ'ין, שבה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים, החלו להילקח יהודים לעבודה. הפרטיזנים ניסו להאיץ את הליכתם של חברי אחת מקבוצות, וכמנהגם, היכו בהם בלא רחם. הבחור אלתר גְרַזוּל לא יכול לעצור ברוחו, ובתמימותו גער בפרטיזן המכה על התנהגותו הברוטלית. מעשהו זה לא עבר בשתיקה. הפרטיזנים לקחו אותו אל מאחורי העיירה, ושם ירו בו למוות.  

ב. התקופה השנייה

תקופה זו התאפיינה בריכוז היהודים בגטאות מאולתרים. על אף המצב הפיזי והנפשי הירוד, ליהודים הייתה עוד תקווה שאולי בכל זאת הם יישארו בחיים. בעיירה ז'וסלה, השוכנת בין וילנה לקובנה, ובה כ-900 יהודים, החלו הפרטיזנים במוצאי-שבת, ה-16.8.1941, להקיש בדלתות הבתים היהודיים בעיירה. היהודים כבר התרגלו למעשי הביזה והשוד של הליטאים המקומיים, וחששו לפתוח את הדלתות. הפרטיזנים פרצו את הדלתות והכריחו את כל הגברים, הבחורות מגיל 16, וכן נשים שהיו להן כבר ילדים מתבגרים, לצאת מן הבית ולהתרכז בבית המועצה העירונית ובעוד בית של יהודי. משם הם היו אמורים להיות מובלים לביתן גדול בעיירה הסמוכה קושידור. נערה אחת אזרה אומץ והתנגדה לצאת מביתה. הליטאים לא היססו הרבה וירו ברגלה. וזה לא היה המקרה היחיד של התנגדות סבילה. היו כמה מקרים כאלה בעיירה, אבל הליטאים היכו במתנגדים בפרגולים והכריחום לעזוב את בתיהם.  

עוד התנגדות סבילה התגלתה בעיירה קושידור עצמה, שבה התגוררה כ-80 משפחות יהודיות. הן הוצאו למחרת לאותו הביתן בסמוך לתחנת הרכבת של העיירה. והנה חושיו המחודדים של ילד בן 10 חשו כנראה בחומרת המצב. הוא לא רצה לעזוב את ביתו והתחבא מתחת לעגלה. הליטאים שמו לב לכך, מצאו את מקום מסתורו וציוו עליו לצאת משם. אבל הילד לא יצא. הליטאים ירו בו מתחת לעגלה והרגוהו.  

לביתן בקושידור הובאו גם יהודים מהעיירה הסמוכה ז'ז'מר, שבה חיו כ-200 משפחות יהודיות. אחת הצעירות, אסתר גורדון, חשה בסוף המתקרב, ועשתה מעשה. היא ברחה מהביתן והתחבאה בסביבה. אבל לליטאים נודע על כך והם ירו בה במקום מחבואה.  היו עוד כמה נשים בנות ז'ז'מר שברחו והתחבאו אצל כפריים בסביבה. גם הן נמסרו לבסוף לידי הפרטיזנים הלבנים, ונרצחו בידיהם. 

מהעיירה שוונצ'ין במזרח ליטא, שבה הייתה קהילה יהודית בת כאלפיים נפש, הוצאו ב-27 בספטמבר 1941 רוב היהודים והובלו אל המחנה הצבאי פוליגון שליד העיירה שוונצ'ין-החדשה (Švenčioneliai). מעט הנותרים בשוונצ'ין רוכזו בְּגטו בִּשכונה אחת, בחצר בתי הכנסת. במרוצת חורף 1942 הגיעו לְגטו שוונצ'ין ניצולים מהחיסולים שנערכו בעיירות רוסיה הלבנה. הגטו התמלא וממדיו הוגדלו. בסוף מרס 1943 הוחלט לסגור אותו ולהעביר את היהודים לַגטאות בקובנה או בווילנה. קבוצה של 23 גברים ואישה אחת, כולם צעירים, החליטו לנצל את ההזדמנות ולברוח ליער עם נשק שהצליחו לאסוף. ביער הם הקימו חלקם מחנה והצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים האדומים.  

ג. התקופה האחרונה

זו הייתה תקופת החיסול הסופי. לאחר שהייה בגטאות, החלו להוציא את היהודים בקבוצות. אז כבר היה ברור להם שאין עוד כל תקווה להישאר בחיים. ברם, לא הייתה כל אפשרות לברוח, וגם מי שחשב שאולי יצליח בכך – ידע שאין לו היכן להסתתר, שכן רוב הליטאים חברו לפרטיזנים בניסיון לתפוס את היהודים הבורחים והמסתתרים. מעבר לכך, היהודים היו כבר במצב של תשישות לאחר כל ההכאות וההרעבה השיטתיים שכפו עליהם הליטאים, והם לא ראו כל דרך אחרת מלבד השלמה עם גורלם המר. 

Lithuania, Merkine,
יהודי קשיש מחוץ לביתו ולידו פעוט. 

בעיירה מרץ' (Merkinė) שבדרום ליטא התגוררה לפני המלחמה קהילה יהודית בת כ-800 נפש. היהודים רוכזו בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוגדרו גטו. ב-8.9.1941 נכנסו לגטו זה ליטאים חמושים, והודיעו ליהודים כי באותו הלילה יוצאו כולם להורג. היהודים כבר לא יכלו לישון כל הלילה מרוב צער ואימה. ואכן, למחרת, מוקדם בבוקר, הגיעו ליטאים חמושים, בחרו קבוצת גברים, ציוו עליהם להתפשט והובילום דרך העיירה אל עבר בורות המוות. המקומיים עמדו ברחובות, ורבים הביעו את שמחתם, מחאו כפיים, וקיללו ואף ירקו על היהודים. מה שהתרחש כשהגיעו קרוב לבור, סיפר גַמביצקי, בנה של טטרית מקומית: 

כמה גברים החלו לברוח לכל הכיוונים. כולם מיד נורו. משה מילר פנה אז בצער לליטאים החמושים: 'היום אנחנו חסרי-כוח. הנה עומד אני כאן עם שלושת ילדיי יחד. הנשק בידיכם. אבל דעו לכם, חזירים מצורעים ומלוכלכים, שלא תוכלו להוציא להורג ביריות את כל יהודי העולם. אחינו והחלק הטוב יותר של האנושות ינקמו את דמינו'. הרוצחים ירו בו. משה נפל לבור כמו עץ כרות. 

קלם שוכנת במערבו של מרכז ליטא, ובה הייתה קהילה של כאלפיים יהודים. כאן לא נשלחו הגברים והנשים לאותו גטו. ב-1.7.1941 נצטוו הגברים להתרכז במחנה שמור באסם שבקצה העיירה. ב-29.7.1941. הוציאו קבוצות של גברים מהמחנה וירו בהם למוות ליד בור. את הנותרים בחיים העבירו לאחר כשלושה שבועות לאסם שבאחוזה חקלאית ליד קלם. גם מהם הוציאו להורג, ולבסוף נשארו באסם רק עשרה גברים. בשער האחוזה עמדו שני שומרים חמושים. אחד הגברים, יעקב זק, קבע עם חבריו שהוא ייגש לדבר עם השומרים, וכשהוא יעשה סימן – הם יתנפלו על שני השומרים, יכניסו אותם לאסם ויחנקו אותם. אולם כשיעקב עשה את הסימן המוסכם – עמיתיו לא הגיבו. לאחר מכן הם הסבירו שהם אינם רוצים עוד לחיות, לאחר שבני משפחותיהם כבר נורו, ולכן אין להם עניין בהתקוממות זו. ארבעה פרטיזנים הגיעו והוציאו את אחרוני היהודים מהאסם, ובהם יעקב. כולם היו תשושים מבחינה פיזית, מתוסכלים ועם רצון מועט לחיות. והנה עדותו של יעקב זק, בתרגום מיידיש: 

באותו הרגע הוא חשב על קרוביו, שכבר ודאי שכבו קרים בבור. פתאום הניע דחף "לא טבעי" את יעקב ליזום. על כל ישותו החל לפתע להשתלט רצון להישאר אדם חי. הוא השפיע על חבריו שכולם יתחילו בבת אחת לרוץ... הוא הציע להתחיל לרוץ לכל מיני כיוונים ולנסות להינצל. 'מה שהאל ייתן – זה מה שיהיה' – ענו הגברים להצעת יעקב.  ובכן, הם הובלו לבור וחיכו לתורם להירצח. ליד יעקב עמד אחד השומרים הליטאיים. הליטאי הדליק גפרור כדי לעשן. לאור הגפרור ראה יעקב את הפרצוף הרצחני של מיקאַלאַוסקאס. בהבזק אחד עלה בראשו של יעקב הרעיון לנסות ולברוח, ולהישאר בחיים כדי להעיד בפני כל העולם נגד הרוצחים הליטאיים. במהירות הבזק הוא משך את האוטומט מידי הליטאי ומחץ את ראשו. הליטאי נפל. בכוחות האחרונים החל יעקב לרוץ לעבר היער הקרוב. 

קידן שוכנת במרכז ליטא, ובה הייתה קהילה גדולה של 2500 איש. תושביה היהודיים רוכזו בה בגטו צפוף מאוד. אליהם התווספו עוד כ-1500 יהודים שהובאו מהעיירות הסמוכות שאט וז'יים. ב-15 באוגוסט רוקנו הליטאים את הגטו, ואת כל היהודים העבירו לאורוות סוסים בקצה העיירה. שם הם ישבו בצפיפות קשה ובלא מזון. הליטאים חילקו להם רק קפה שחור. לאחר שלושה-עשר ימים הגיעו ליטאים חמושים רבים, בחרו את הצעירים והחזקים שבין הגברים היהודיים והחלו להוציאם מהאורווה בקבוצות של שישים איש אל עבר לבור שנחפר בשדות בסמוך לעיירה. קידן היה מקום יוצא דופן, שבו פיקד על הפעולה מפקד גרמני, שכן בשאר המקומות הגרמנים עסקו רק בצילום. למקום הגיעו אנשי האינטליגנציה הליטאית המקומית, כולל הכומר, כדי לצפות במחזה. אנשי הקבוצה הראשונה אולצו להתפשט ולהיכנס לבור, ואז הם נורו בידי הליטאים שעמדו מסביב. לאחר מכן הובאו אנשי הקבוצה השנייה. בהם היה צדוק שלפוברסקי, שהיה מפקד הכבאים בעיר. ליטאי בעל משאית שעמד בסמוך לבור תיאר את אשר אירע: 

עמדתי על שפת הבור וראיתי אחד לא נשמע לפקודה [להתפשט]. ניגש אליו אחד לבוש אזרחית, חמוש באקדח, תפסו במעילו ורצה להורידו בכוח. על ידו עמד יהודי שכבר התפשט [זה היה צדוק]. הוא תפס את הלבוש-אזרחית [צ'יז'אס] בצווארונו ומשך אותו לתוך הבור... היהודי לקח מצ'יזאס את אקדחו וירה בקומנדנט הצבאי הגרמני, שעמד באותו הזמן על שפת הבור, אך החטיא ולא פגע בו. הקומנדנט קפץ לתוך הבור. אז עזב היהודי את צ'יז'אס וחטף את הקומנדנט והיכה אותו באקדח על ראשו. אחרי הקומנדנט קפץ לתוך הבור גם הטכנאי יאנקונאס... לאחר זמן יצא לי לשוחח עם יאנקונאס והוא אמר לי שדקר את היהודי למוות. היכן שמו את צ'יז'אס לא הבחנתי, אבל באותו היום נודע לי שהסיעו אותו לבית החולים ושם מת ושכנראה נרטש גרונו.  

עד כאן עדות הליטאי. אינני יודע אם מעשהו של צדוק נודע בין חברי הקבוצות הנותרות, או שמא בקידן היה ריכוז של יהודים אמיצים. כך או כך, אחד היהודים הצליח לפצוע ליטאי באולרו, ואחר, ברוך מאיר צסלר, אף הצליח לחטוף מקלע מידיו של אחד הליטאים, אך לא ידע כיצד להשתמש בו, והוא נורה במקום.