..."כן. קרה לנו משהו שהיה על גבול הנס. דודי מצא בעל בית בלבוב שהיה קצין פולני שלא רק שלא היה אנטישמי אלא היה מוכן לחפות על יהודים. באנטישמיות הנוראה שהיתה בפולין זה היה אולי מקרה של אחד ל-100 אלף. והיתה משפחה נוספת, שסייעה לנו, משפחת פועלים.
בזכות שתי המשפחות האלו שרדנו. צריך לדעת שאין יהודי אחד שנשאר חי באירופה בשנים ההן בלי שמישהו עזר לו. אבל מסביב היתה האנטישמיות בכל מקום. פולין היתה ממש נגועה באנטישמיות. היא היתה מקום שאי אפשר היה לחיות בו. גם בזמן המלחמה וגם אחריה. ובמובן מסוים הנורא ביותר היה דווקא אחרי המלחמה. אחרי שהכל כבר קרה. אחרי שכולם כבר ידעו מה קרה. ובכל זאת את השנאה ליהודים נשמת בכל צעד ברחוב. אני זוכר אשה אחת צועקת על יהודים 'טינופות, יצאתם מן החורים שלכם, חבל שלא גמרו לחסל אתכם'. אני זוכר שיהודים ששרדו וחזרו מהמחנות הסתירו את זהותם, וכאשר גילו את זהותם קיללו אותם, היכו אותם. הסתובבו שמועות על הפוגרומים של אחרי המלחמה, ודווקא אז, כאשר הנאצים כבר לא היו, היה ברור שליהודים אין עתיד בפולין. אחרי כל מה שראינו ברור שצריך לגמור עם זה, להחליף זהות באופן מוחלט, ולעשות את זה כך שזה יהיה מעוגן בכנסייה".
בתום מלחמת העולם השנייה, יתום מאב ואם, החליט הילד זאב שטרנהל להתנצר. בהתחלה זה היה כמו משחק, אחר כך ישו ומריה מצאו חן בעיניו. כשעבר לצרפת חזר להיות יהודי, וכשעלה ארצה חזר להיות אדם. היום מגדיר עצמו זוכה פרס ישראל לשנת ה-60 ואחד הדוברים המובהקים של השמאל כסופר-ציוני, ואומר שבעיניו המדינה היא לא פחות מנס.
..."רציתי לשכוח שאני יהודי. להיות יהודי היה לברוח כל הזמן. להסתיר, לשקר, להחביא. ואני התנתקתי מזה. כדי לחיות הייתי מוכרח להיות קתולי. ולכן מחקתי את זה שאני יהודי. לגמרי התנתקתי מלהיות יהודי. אני חושב שאני יכול לומר שבאותו זמן לא הייתי יהודי. בשלוש השנים ההן לא הייתי יהודי".
שביט, ארי. "נער הכנסייה מקרקוב". הארץ. 10/12/09
<http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=961145>.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה