תקווה על פי התהום

בסוף יולי 1941, כאשר אולצו יהודי קובנה לעבור לגטו, כבר לא היה הרשל שקלר, בעלה של סוניה, בחיים – הוא נורה ונהרג בפורט השביעי – וסוניה נותרה לבדה. כאשר פורסמה ההוראה שעל כל היהודים לעזוב את דירותיהם בקובנה ולעבור לגטו, נזכרה סוניה ששם מתגוררת אחותה של אשה ליטאית, קתרינה שמה, ששירתה בשעתו בבית הוריה. סוניה חשבה להציע לקתרינה ולסטסיס בעלה את דירתה תמורת ביתם שבסלובודקה. היא חיפשה ומצאה את קתרינה והזמינה את הזוג אליה, כדי להראות להם את דירתה. שני הליטאים נענו מיד. בעיניים חומדות עברו מחדר לחדר, סקרו את הרהיטים היקרים, ליטפו בהנאה את החפצים היפים, וביקשו ברוב נימוס שסוניה תשאיר אותם במקומם. במקום שאליו היא הולכת, אמרו ביובש, לא תזדקק להם עוד. סוניה ידעה שלא תוכל לקחתם עמה, ושהמקום בגטו צפוף ממילא; היא רק ביקשה שיבטיחו לה לשמור עליהם עד שתיגמר המלחמה. שני בני הזוג החליפו ביניהם מבטים, ומיהרו להבטיחה שלא ייגרם לחפצים כל נזק, וכי ישמרו עליהם כאילו הם רכושם.

עוד...