הפרטיזנים הלא-יהודים היו נגועים באנטישמיות, בדרך כלל, ואף באטישמיות חריפה. למעט מספר מקרים יוצאי דופן שנבעו מאישיותו של הפרטיזן או מגישתו הספציפית של מפקד זה או אחר, שלטה האנטישמיות שליטה כמעט מוחלטת באווירה הכללית. היהודים שנמלטו מהגטאות חשו את השנאה אליהם ברוב רובם של המקרים, כבר עם צעדיהם הראשונים בתוך היער. אחרי הקשיים האיומים והסיוטים שעברו עליהם בגטאות הם ציפו ליד מושטת מהלוחמים הסובייטים או לקבלת פנים חמימה כפי שמתאים לקבל את פניהם של ניצולים שנרדפים על חייהם על אף היותם חפים מפשע, אבל תוצאת הציפייה הייתה אכזבה צורבת, ולעיתים קרובות – שנאה כבושה שפעפעה מעל פני השטח.
שמואל גלר ברח עם ארבעת חבריו מגטו לידה. מבין השיחים הוא ראה אנשים חמושים ענודים אותות סובייטים. הוא רץ לקראתם בשמחה: "זדרווסטווייטיע" [=שלום לכם].
משיכת כתפיים אדישה.
"ברחנו מהגרמנים, באנו לסייע לכם במאבק נגדם", ניסה את מזלו.
עקימת אף והפניית מבט הייתה התוספת לקיתון של הצוננים שנתקל בו.
היה קצין בצבא האדום שהאיר פנים לפרטיזנים היהודים, ואולם אנשי יחידתו, בלארוסים ממזרח ומערב בלארוס, היו ברובם אנטישמים. הם היו מתנפלים על קבוצות יהודים לא חמושים וגם על חמושים, גוזלים את נשקם, בגדיהם ולעיתים גם מוציאים אותם להורג.
התלונות בפני הקצין גרמו לו לנקוט אמצעים חמורים נגד אנשי יחידתו שהתקיפו יהודים, אבל מקרי ההתקפה שפחתו לא היו בגלל ההתערבות שלו אלא בעיקר בגלל כוחו הגדֵל של גדוד 'ביילסקי' שהרתיע את האויבים הפוטנציאליים.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה